בעיר החוף הבריטית ברייטון ביקרתי בכנס. ומה עושים בזמן שבין ארוחת הבוקר לתחילת הכנס? הולכים לחוף הים, כמובן. לשחות שם? חי נפשי, מנין הרעיון המשונה הזה? החוף נועד כדי שייקראו עליו.
למורקמי יש קטע עם מערכות יחסים לא בריאות. "גברים ללא נשים", אותו קראתי בתרגום לאנגלית, הוא אסופת סיפורים קצרים שמוקדשים כולם לנושא הזה. שם הספר נגזר משמו של הסיפור האחרון באוסף, אך במידה רבה מייצג את אופי הסיפורים כולם, את העיסוק בבני זוג ששם וגם אינם: במתים, באהבות אסורות או בלתי אפשריות ובפרדות עתיקות.
בספר שבעה סיפורים קצרים. לא לכולם התחברתי באותה המידה, אבל מכולם הוטרדתי. ברובם הסוף פתוח במידה כזו שמעוררת אחר כך חוסר נוחות בבטן, מעין תחושה של "משהו פה פשוט לא בסדר". בסיפור "סמסא מאוהב" בחר מורקמי לכתוב לנו מעין פאנפיק על סיפור מטריד בפני עצמו, "הגלגול" של קפקא, וכך זכינו אפילו במטרידות מסדר שני.
הרמיזות לסיפורי מופת נמשכות גם בסיפור הקצר "שחרזאדה", על שם גיבורת "סיפורי אלף לילה ולילה". שחרזאדה המקורית נמנעה ממוות על ידי הסיפורים שסיפרה בכל לילה לסולטאן, בשעה ששחרזאדה של מורקמי מספרת לגיבור הסיפור על אהבתה האובססיבית בין משכב אחד עמו לאחר. כשם ששחרזאדה המקורית סיפרה בדיות, אנו הקוראים נותרים עם התהיה: האם סיפור האובססיה המטריד שלה היה רק סיפור טוב, בדיה מבדרת?
יש סופרים שעשו קריירה מלכתוב ספרים מטרידים למדי שלא הצלחתי להבין מה יש בהם מעבר להיותם מטרידים, אבל את זה אי אפשר לומר על מורקמי. הוא לא סופר מהסוג שכל עיסוקו בחיפוש הקרחת בשריון שבה אפשר לקלוע חץ, הוא יודע לספר סיפור. גם הסיפורים אליהם התחברתי פחות לא היו חסרי כל טעם וריח.
הסיפורים קצרים, אבל לא קצרצרים. מבחינתי זה מצוין, אני אוהב שגם לסיפורים קצרים יש מספיק "משקל". לחובבי הז'אנר הזה של סיפורים לא-כל-כך קצרים, במיוחד לחובבי הטרדה המקצועיים, אני ממליץ עליו בשמחה.
שמעון נעים-גור: סיפורים לתקופת קורונה 