סיפור: פרפרים בבטן

לסיפור ארבעה דפים, קישורים לשאר הדפים בסוף העמוד.

אני אתחיל ואומר שכל ההרפתקה הזו התחילה מרעיון שהוא פשוט חולני. ידעתי שהוא כזה מההתחלה ואני עד עכשיו לא מבין איך הסכמתי להשתתף בו. אני תמיד יכול להאשים את אורן, להגיד שהוא גרר אותי לזה, שהוא דפוק בשכל ברמות שאין מספיק מילים בשפה העברית כדי לתאר אותן, ואף על פי שזה נכון במידה מסוימת, אני יודע שזה כסת"ח סוג ד'.

אבל נתחיל מההתחלה.

באותו היום ישבנו אני ואורן, הדוקטורנט שעובד אתי במעבדת המיקרו-רובוטיקה של אלי להב, הפרופסור שמנחה אותנו, וסיפרתי לו על האירועים הלא נעימים של היומיים הקודמים.

"אתה זוכר שישבנו בשורה הראשונה בסמינר של אלי והטלפון שלי לא הפסיק לרטוט עד ששאלת אותי 'מה זה הוויברטור הזה'? מתישהו נמאס לי ויצאתי לראות מי זה. זו הייתה אמא שלי, היא סיפרה לי שדוד שלי נפטר. בטח שמעת בחדשות – אהוד לנדאו."

"אהוד לנדאו דוד שלך? לא ידעתי."

"כן, אח של אמא שלי. וזה היה ממש לא צפוי – הוא בסך הכול בן 58, עוד די צעיר, ופשוט ברגע אחד, סתם ככה, הוא היה בשירותים ואחרי שלא יצא הרבה זמן ולא ענה כשקראו לו, המזכירה שלו קראה לאיזה גבר מהמשרד ליד שפרץ את הדלת וגילה שהוא מת. ניתחו אותו וגילו שהוא מת מדום לב, בלי סיבה מיוחדת. אתמול הייתה ההלוויה שלו. הייתה הלוויה קשה – אתה יודע איך זה, אף אחד לא מוכן, הכול בא בהפתעה גמורה."

"כן, זה לא נעים", ענה אורן ולאחר שתיקה מהורהרת הוסיף "יש לו ילדים?"

"היה לו ילד אחד, מאור, אבל הוא נפטר לפני שנתיים וחצי מסרטן. אשתו, דודה שלי, אהובה, לקחה את זה ממש קשה, אבל הוא פחות. כלומר – זה לא שהוא היה כאילו כלום לא קרה, אבל הוא נראה ממש חזק ביחס אליה. היא ממש נשברה ונהרסה מזה. עכשיו היא בטח תיקח את זה ממש קשה. והיא עוד אישה חולנית, כזו שתמיד כאב לה הראש, ויש לה בעיה בברך, וממש נושמת אנטיביוטיקה."

"אני ממש מצטער לשמוע. איכשהו זה תמיד יוצא ככה שהגורל דופק דווקא את מי שכבר חולה וחלש… היו הרבה אנשים בהלוויה?"

"דודה אהובה, ההורים שלי, דודים שלי גם מהצד של אבא, בן דוד שלי רגב, שהוא בן של האח הנוסף של אמא שלי, האחים של אמא של רגב, כמה תעשיינים אחרים, המנכ"ל של החברה שלו ועוד כמה עובדים והמזכירה האישית שלו."

"ואיפה הדוד הנוסף שלך, האבא של הרגב הזה, אח של אמא שלך?"

"הוא ואשתו מתו לפני הרבה שנים, כשבן דוד שלי רגב היה צעיר. הם שחו באיזה חוף לא מסודר, אשתו טבעה והוא ניסה להציל אותה וטבע בעצמו."

"אאוץ', אז מי מגדל אותו?"

"אח של אמא שלו, כלומר – הדוד שלו מהצד השני. אז הוא בא ובאו גם מהמשפחה של אמא שלו, שאימצו אותו. בסך הכול לא היו כזה הרבה אנשים. אחר כך נסעתי עם ההורים שלי לבית של דודה שלי לנחם אותה, היא באמת שבורה. וזהו… אמא שלי שם, יושבת שבעה, אני אסע בצהריים לבקר אותה. "

"תמסור לה את תנחומיי", אמר אורן ולאחר כמה רגעים החליף את נימת הדיבור ושאל "תגיד, אפשר לשאול אותך רגע שאלה חסרת טאקט?"

"אורן, אני מופתע שאתה בכלל מבקש. בדרך כלל אתה חסר טאקט גם בלי לבקש רשות."

"זה נושא רגיש, אז נזהרתי. אל תתרגל."

"נו, דבר."

"אם אין לו ילדים, מי יקבל את כל הכסף והנכסים שלו, ותנוח נשמתו, אם סיפרו עליו בחדשות כנראה שהחברה שלו שווה יותר מהמכולת השכונתית?"

"את האמת…דיברתי בבוקר עם אבא שלי והוא אומר שלפי מה שהוא שמע הוא מוריש הכול לאשתו, עד הגרוש האחרון."

"ואשתו מבינה בכלל משהו בעסקים?"

"הם התחתנו כשדוד שלי עוד היה בחור פשוט, לא עשיר ולא מפורסם. היא עבדה במשך שנים בחנות שמכרה כל מיני מוצרי קוסמטיקה לנשים זקנות שחולמות להיראות שוב כמו בנות 18 ולפני כמה שנים, כשהבן שלה נפטר, המיגרנות שלה נהיו כאלו חזקות עד שהיא בכלל הפסיקה לעבוד, היא יושבת כל היום בבית וצופה בטלנובלות בטלוויזיה וקוראת רכילות באינטרנט."

"לא בדיוק הטיפוס שינהל את החברה של דוד שלך…"

"גם הוא לא ניהל אותה בשנים האחרונות. לחברה יש דירקטוריון ומנכ"ל שמתפעלים אותה, הוא בעצמו אמנם היה חבר דירקטוריון, אבל רוב זמנו התעסק בכל מיני השקעות קטנות בדברים אחרים. אני מנחש ששאר בעלי המניות ידאגו שהחברה תתפקד ושהיא מבחינתה יכולה לשבת בבית וליהנות מהרווחים עד שתמות."

"ולפי מה שאתה מספר זה לא הולך לקרות עוד הרבה זמן אם היא תיקח את המוות שלו כל כך קשה ואם אין לה שום דבר להעסיק את עצמה בו."

"שמע…"

"כבר הסכמנו שמותר להיות חסרי טאקט ולא צבועים לכמה דקות, לא? אתה תסלח לי על זה כי אין לך ברירה. אתה מבין שעכשיו דודה שלך היא טרף קל מאוד? מספיק שאיזו מטפלת פיליפינית תהיה לידה 24/7 ותשחק אותה הבן אדם היחיד בעולם שמבין אותה ואוהב אותה עכשיו כשהיא לבד ופגיעה כל כך כדי שהיא תשכנע אותה להוריש לה את כל הרכוש העצום הזה. קלי קלות!"

"היא לא צריכה מטפלת פיליפינית כרגע… הבן דוד הזה שלי, רגב, זה שהורים שלו מתו כשהיה קטן, הוא הבטיח לעבור לגור אתה כדי שלא תהיה לבד. אתה מבין – כשהבן שלהם מת, וכשהוא יתום, הוא התקרב אליהם מאוד בשנתיים וחצי האלו, כאילו שיש להם איזו שותפות גורל כזו."

"לפחות זה בן משפחה ולא בן אדם זר. יפה מצדו."

"אני אולי לא אובייקטיבי, כי למרות שהוא מסכן עם כל הסיפור של ההורים שלו, אף פעם לא סבלתי את בן דודי האהוב רגב, טיפוס חלקלק וצבוע כזה. אני מוכן להמר שיותר מעניין אותו לגור בבית ענק ויקר במקום לגור בדירה הקטנה שהוא שוכר. אתה מבין? הבחור לא מזמן סיים צבא, עשה קורס ברמנים, עבד קצת, עשה חצי שנה בהודו, ועכשיו הוא לא ממש יודע מה לעשות עם החיים שלו. הוא עובד בסוף השבוע ומשמרת אחת בשלישי במאנצ'יז, הפאב הזה בסוף הרחוב שהיה בו היום הולדת של יוסי, ומנסה להשלים בגרויות בשאר השבוע. אמא שלי שמעה ממנו שעכשיו הוא משלים ארבע יחידות מתמטיקה 'על אש קטנה' ובשאר הזמן יושב מול הטלוויזיה והמחשב כל היום. מי במקומו לא ירצה לגור בקוטג' הענקי של דוד שלי? הוא יוכל לקחת את החדר שהיה של הבן שלהם, לא לשלם שקל על שכירות, חשמל, מים, אינטרנט ואוכל ביתי ולחיות את החיים הטובים!"

"כמו שזה נשמע, אם אמא שלך חשבה שהירושה הענקית הזו תעבור אליה כשדודה שלך תמות, היא יכולה לשכוח מזה. הבן דוד הזה שלך הולך לזכות בכל הקופה."

"אני דיברתי על דירה, לא על…"

"ומי שמקבל אצבע לא רוצה את כל היד? לפי מה שאתה אומר על בן דוד שלך, שהוא בחור צבוע, זה נשמע קלאסי."

"אני לא חושב שהוא עד כדי כך…אתה יודע…"

"תחשוב על זה", אמר לי אורן.

שקעתי במחשבה. כשאורן ראה שהשיחה גוועה הוא אמר "טוב, קשה להחליף ככה אווירה, אבל לפעמים צריך גם לעבוד. אני חוזר אל הפרפר שלי."

בצהריים ביקרתי את דודה אהובה ואמא שלי שישבו שבעה.

"דודה שלי, שתמיד האמינה בכל מיני שטויות על-טבעיות ובכל הסיפורים האלו של תקשור וקבלה וכל החרטה הזה, ככה היא משכנעת את עצמה שזה הכול גורל מלמעלה", סיפרתי לאורן כשחזרתי למעבדה. הוא הניח את הפרפר על השולחן ופנה להקשיב לי.

"היא מספרת שבשבוע האחרון הוא היה מאוד רומנטי ולקח אותה בשישי לאכול במרינה, מול הנוף הפסטורלי של הים, והיה מאוד נוסטלגי והעלה זיכרונות מכל שנות הנישואים שלהם, ושביום שבו הוא מת הוא נישק אותה לפרידה בבוקר לפני שהלך לעבודה, כמו שלא עשה שנים, כאילו שידע שהוא הולך למות והחליט להיפרד ממנה. והיא סיפרה שלפני חודש היו בברית של מישהו ושהוא, כמו שלא עשה אף פעם, הלך לרב וביקש שיברך אותה, שוב, כאילו שהוא ידע שהוא עומד ללכת ורצה לחזק אותה לפני."

"שמע, זה מאוד טבעי", ענה לי אורן, "לאנשים קשה להתמודד עם משהו נורא ומורכב רגשית כמו מוות, משהו שהוא במידה מסוימת מעבר ליכולת התפיסה המוגבלת שלנו, בטח של בן אדם מהרחוב, אז הם מנסים לפרש את המציאות בשיטות הפרימיטיביות ביותר, כמו שהאדם הקדמון הסביר שחיפושית זבל ענקית דוחפת את השמש בשמים פשוט כי הוא לא ידע שום דבר על כוח הכובד. מחר היא גם תיזכר שראתה חתול שחור יומיים לפני המוות שלו ובעוד שלושה ימים הוא יופיע אצלה בחלום ויגיד לה שהוא שומר עליה."

"כן, אתה צודק…", עניתי לו, "ואם כבר, אני מתחיל לפחד שצדקת לגבי רגב – כל הזמן כשהייתי שם, כשהוא לא היה עסוק בלעשן בגינה, הוא נצמד לדודה שלי כמו דבק, כאילו שפתאום הוא הבחור הכי רגיש ונחמד בעולם והלב שלו ממש נקרע כשהוא חושב על דודה שלי. והוא לא, אני מכיר אותו."

"תגיד תודה שאתה יכול להסתדר כלכלית גם בלי להיות כזה צבוע ותתעלם, מה אתה כבר יכול לעשות? עכשיו אתה צריך להסיח את המחשבה שלך מהשטויות האלו, יש לנו הדגמה של הפרפר עוד שבועיים, וצריך…הפרפר! זהו, הפרפר!"

אורן, כמו תמיד כשיש לו רעיון חדש ומגניב, יצא מגדרו מרוב התלהבות, קפץ במקום, מחא לעצמו כפיים וכמעט צרח: "אתה מבין? זהו, הפרפר! זה הפתרון – הפרפר!"

"אני לא…אני לא מבין מה אתה רוצה. אורן, תירגע, תתיישב ותסביר לי את עצמך."

"נו – תקשיב. דודה שלך מאמינה בכל וודו אפשרי, נכון? כשסבתא שלי נפטרה דודה שלי סיפרה שכל השבעה ביקר אצלם פרפר. הוא נעלם ביום השמיני והופיע שוב ליום אחד בשלושים ומאז הוא מגיע אליהם הביתה בכל חג ובכל אזכרה. 'זאת הנשמה של סבתא', היא אומרת, 'היא באה לשמור עלינו.' "

הוא הרים את הפרפר, הכינוי שאלי נתן למיקרו-רובוט שעליו עבדנו, שלמראית עין נראה פיזית אחד לאחד כמו פרפר וגם טס כמו פרפר, והשליך אותו בכוח לאוויר.

"הנה הנשמה של דוד שלך", אמר אורן, "מנווטת אוטומטית עם התאמת תמונה לנקודת ההטענה שלה."

"אתה מטורף, ממש", אמרתי לו, "אתה לא רציני…"

"אני רציני. ועם הנשמה הזו אנחנו הולכים לעשות שני מעשים טובים: להקל נפשית על דודה שלך ולמנוע מהבן דוד שלך להשתלט על הירושה. וכמובן – כשיום יבוא והכסף הזה יועבר אליך, כל מה שאני מבקש זה רק כמה אחוזים ממנו."

כבר אמרתי שאורן פשוט דפוק בשכל?

המשך בעמוד הבא.