סיפור: פרפרים בבטן

חלק מהתחזיות התממשו. דודה שלי לקחה את המוות קשה מאוד, לא הפסיקה לבכות, התקפי המיגרנה שלה תכפו והיא חטפה דלקת ריאות חריפה כמה ימים אחרי שנגמרה השבעה. אמא שלי, אבי ואני, באנו לבקר אותה כמה פעמים גם כשהייתה בבית החולים וגם בבית שלה, אבל רגב, שלא היה עסוק במיוחד, הקדיש לה זמן רב. והיא שמה לב לזה, אני בטוח, אבל לא הבינה את הסיבה האמתית, אני בטוח גם בזה.

ביום שבו שבה מבית החולים דיברתי עם אמא ורמזתי על עניין הירושה של דודה בתקווה שתכתוב כבר עכשיו צוואה הגיונית, גם אם לעצמי אמרתי שייתכן שבעתיד היא תרצה לשנות אותה ולהגדיל את חלקו של רגב. אמא הבינה את הרמז ואמרה שתיתן לה כמה ימים להבריא ואז תנסה לרמוז לה.

מותר לציין שרגב לא טרח לתת את חלקו בתשלום החשבונות בבית. כשהיה צריך לעשות קניות דודה שלי הייתה שולחת אותו לסופר עם הרכב של בעלה המנוח ומשלמת לו את סכום הקניות כשהיה חוזר. הסכום, או לפחות את זה שדיווח לה – חשבונית היא לא דרשה. גם הדלק היה על חשבונה, ולא רק לצורכי קניות, גם כשיצא לעבודה וסתם לבלות.

מנין אני יודע את כל זה? מפיו שלו עצמו. החלטנו לשמור על אפקט הדרמטיות כשהפרפר מופיע ולכן עם תום השבעה לא הוצאנו אותו לעוד הופעות דרמטיות מעל ראשי הדיירים או על מסגרות התמונות, אבל לרגל אחרי רגב תמיד היה כיף, ומזה לא היה חסר לנו. באחד הימים החבאנו את הפרפר מעל ארון הבגדים שלו והאזנו לשיחת טלפון שלו עם ידידה. עבדנו כל אחד על המשימה הנוכחית שלו והשארנו אותו ברקע, כמו רדיו, כשסיפר לה על איכות החיים הנפלאה שלו. "זה שהיא עשירה לא אומר שהוא צריך לנצל אותה ככה", זעמתי והטחתי אגרוף בשולחן. השיחה שלו ושל הידידה, שהתגלתה יותר כיזיזה, הסתיימה בכך שסיכמו להיפגש כדי ש"יראה לה את הבית". הוא יצא מהחדר ולאחר כמה דקות, כששמענו אוטו יוצא מהחנייה, הבנתי שבזמן שאני זעמתי אורן העלה רעיון מרושע: כיבינו את המיקרופון כדי לחסוך בהספק, החבאנו את הפרפר על הנברשת וצילמנו בהיחבא תמונה מדי פעם. כשהגיע הזוג המאושר הגברנו את קצב הצילום וכשהגיעו לשלב המעניין בו היו ללא בגדים, הופיע לפתע הפרפר מעל ראשי האוהבים במחול מטורף, בטיסה בקצב הגבוה ביותר שאליו יכול להגיע פרפר בטבע, במעגלים ובשמיניות עצבניים, לכמה רגעים אף הסתיר את אור המנורה, כמו רומז לו שלא כך ראוי שייעשה בחדרו של בנו המנוח. לא הקלטנו תמונות בגלל המריחה והקול שנשלח מהפרפר היה ממש נוראי כי רשרוש הכנפיים הרס אותו לחלוטין, אך רק המחשבה על תגובתו הרגה אותנו מצחוק וקטע השמע ("מה זה היה?!"), לאחר שעבר ניקוי קל במחשב, גרם לנו להתפתל מרוב צחוק על רצפת המעבדה.

לא שהתעלול שלנו הרפה את אחיזתו של רגב בבית ובכספה של דודתו, נהפוך הוא. ביום למחרת דודתי חטפה התקף סחרחורת קשה וכמעט נפלה. הוא הושיב אותה בסלון, הביא לה שתייה מתוקה, ישב אתה כמה דקות והסיע אותה אל הרופא. הם חזרו לאחר כמה שעות, הוא השכיב אותה לנוח במיטתה, הביא לה אוכל, יצא מהבית וחזר לאחר שעתיים. האזנה לשיחת הטלפון שקיים מעט אחר כך העלתה שחזר עם שקיות של בגדים, שי צנוע מדודתו.

החודש הגיע ואתו הופיע הפרפר במלוא הדרו. כבר מהבוקר הוא ישב על המסגרת שמעל תמונת הנפטר הענקית שרגב הזמין ותלה לכבוד החודש לפטירה, במהלך סעודת המצווה רפרף מעל ראשי הסועדים וטס בשמיניות חינניות באוויר כשרגב קרא קדיש על דודו. כשדודתי פצחה בצרחת אבל נוראה, "אהוד, למה הלכת לי, אהוד?", קם הפרפר מן התמונה והקיף את דודתי באטיות, נס גלוי לכל הדעות.

אמא עדיין לא דיברה עם דודה בנוגע לצוואה, אבל הנושא עלה בטבעיות כשאבא הסיע אותי לדירה שלי בחזרה מהבית של דודה. "אני כל כך מרחמת עליה…", אמרה אמא שהייתה אתנו באוטו, "היא נראית ממש גרוע, כאילו שהיא הזדקנה בעשרים שנה בתוך חודש. היא צולעת כאילו לא סיימה טיפולי פיזיותרפיה רק חודשיים לפני שאהוד נפטר, היא אומרת שהמיגרנות שלה החמירו ועוד לא דיברנו על היומיים אשפוז בגלל דלקת ריאות… היא לוקחת את זה ממש על הבריאות שלה והיא גם ככה לא אישה בריאה."

"כן…", אמר אבא שלי, "מזל שיש לה את רגב, שעוזר לה ככה."

"עוזר לה?", ענתה אמא, "אני בטוחה שהוא מנצל אותה. כל ההוצאות של הבית, מים, חשמל, גז, אוכל, בטח הכול היא משלמת לבד, ואני לא אתפלא אם היא גם נותנת לו 'דמי כיס'."

שתקתי כמי שאינו יודע דבר. "עכשיו היא אומרת שהוא נחמד אליה ועוזר לה, אבל אם המצב שלה יימשך ככה, כשהיא תכתוב את הצוואה שלה…"

"את לא חושבת שהוא מנסה להשתלט על הירושה…", ענה אבא.

"אתה יודע מה? זה בדיוק מה שאני חושבת. ומה אתה חושב?", פנתה אליי.

"זה נראה ככה, שהוא מנסה להיות נחמד אליה בתקווה לקבל משהו מהירושה."

אבא שלי, שהיה מאז ומעולם טיפוס תמים מדי, שתק שתיקה מהורהרת.

"צריכים לשכנע אותה להכין צוואה מסודרת", אמרה אמא ושנינו הבנו למה התכוונה ב"מסודרת": כזו שלא מעבירה את החלק הארי לרגב.

כשישבתי מול המחשב במעבדה שמעתי לפתע קול מפחיד, נמוך, שהאיץ את הדופק שלי באחת וגרם לי לסובב את ראשי בבהלה. מאחוריי עמד אורן עם הפרפר על ידו וקרא "אה, זה עובד!"

"הפחדת אותי רצח, חתיכת אידיוט! מה זה אמור להביע?"

"אתה זוכר שאני עובד על הרעיון של לשים מערך קטן של ננו-רמקולים על הכנפיים של הפרפר?"

"זה שחשבת עליו כדי להעביר מסרים קצרים במקרה חירום?"

"בדיוק. אז ניסיתי כמה מערכים כאלו ומימשתי אלגוריתם שבונה מסלול טיסה שבו, בעזרת התאבכות, נוצרים תדרים באורכי גל יותר ארוכים מהפרפר עצמו! בקיצור, יש תיעוד בספרות לזה שכמה תדרים כאלו יכולים להיות מפחידים מאוד ואפילו לעורר תגובות פיזיולוגיות. לפני שנתיים מישהו עשה על זה עבודה רצינית למאסטר שלו ופרסם באינטרנט קבצים שהוא הכין ונבדקו קלינית. על אחד מהם נכתב שהוא עורר תחושות של כאב ראש, חרדה ופחד מוגבר, וזה אפילו פאקינג עובד!"

"אורן, נדפקת קשה."

"נכון, תודה רבה. עכשיו, לא אמרת שיש לנו איזה בית שרוחו של נער חולה סרטן רודפת אותו?"

"אורן, פה אתה קצת מגזים…"

"להזכיר לך שאתמול שמעת בשתי אוזנייך שבן דודך האהוב רגב קצת ריסק את הפגוש של הרכב של דודך זיכרונו לברכה? להזכיר לך מי נשא בעול הכלכלי של התיקון? בקצב הזה הוא לא יצטרך להעביר את כספי הירושה בצוואה החדשה, הוא פשוט ישרוף את הכסף כשהיא עוד בחיים!"

אני משתדל לבקר את דודה פעמיים או שלוש בשבוע. בביקור של יום שלישי בערב, כשרגב כבר יצא למשמרת שלו, הלכתי ל"שירותים", הכנסתי את הפרפר לתיק ובמקומו השארתי את התאום המשודרג שלו, זה שעל הכתמים השחורים שבכנפיים שלו, שעד עתה היו למטרות נוי בלבד, הושתלו מערכי ננו-רמקולים קטנים ודלי משקל והספק. אמנם שינינו קצת את הרגליים כדי לשמור על מרכז המסה, אבל איש לא ישים לכך לב. אורן הזמין כמה רמקולים כאלו ספייר למקרה של תקלות, כך שגם עם היעדרו של אחד מהם תכנית הניסוי באוניברסיטה לא נפגמה, אך הניסוי האנתרופולוגי שלנו היה יכול להמשיך בשיא המרץ. באותה הזדמנות, על התאום הותקנו גרסאות תוכנה וקושחה חדשות שפתרו כמה בעיות של תקשורת ובקרה שבהן נתקלנו במהלך התפעול השוטף. גם אלו לא היו גרסאות מושלמות ובעיות קטנות עוד צצו פה ושם, אבל לשמחתנו לא היו תקלות רציניות, כנראה כי הבעיות הכבדות כבר אותרו ותוקנו לפני כן בשלבי הפיתוח.

אורן היה נלהב בהקשר לשימוש ברמקול החדש, נלהב מדי. לקח זמן אבל בסוף שכנעתי אותו לעשות את זה בהדרגה, רעש מפחיד אחד בכל כמה ימים, בכל פעם בשעה אחרת של היום, ובכל פעם עם הרכב ספקטראלי קצת אחר, כדי לבנות את תחושת הפרנויה לאט-לאט. כבר ביום רביעי, כשאנחנו טחנו עבודה קשה עד הלילה כדי להספיק משהו ואילו רגב ישב בכיף מול המחשב ובהה בסרטונים של חתולים חמודים, אורן החליט להענישו על עצלנותו. הפרפר, שהוחבא מבעוד מועד על הנברשת, מילא את האוויר בנהמה מפחידה, בתדר נמוך להחריד. רגב סובב מיד את ראשו בבהלה ואילו לנו, שזכינו בתמונת סטילס של ראשו המפוחד המסובב לאחור, הייתה אתנחתא קומית נפלאה לפני שחזרנו לעבודתנו.

גם בשבת בצהריים השתמשתי בתוכנת השליטה מרחוק והחבאתי את הפרפר מעל הארון של רגב. אחר הצהריים, כשהאזנה אקראית גילתה שהוא נמצא בחדר ומדבר בטלפון עם מישהי, זיכיתי אותו בהתקף פרנויה נוסף. הקלטתי את ה"אה? זה היה אצלך?" המפוחד שלו וכשהשמעתי אותו לאורן הוא דרש להעתיק אותו לטלפון הנייד שלו והפך אותו לרינגטון ליום אחד עד שנזפתי בו בטיעון שאפילו לחוסר הטעם יש גבול.

בשני הגעתי לבקר את דודה ביחד עם אמא. רגב אמר שלום ואז חזר לחדרו. נושא השיחה המתוכנן, הצורך לכתוב צוואה הגיונית כי החיים כה קצרים ושבריריים והיא כבר לא בת עשרים, נבחר מראש. ואתו גם אורן התכונן – עשיתי את עצמי כותב הודעה וחייגתי אליו רגע לפני שאמא התחילה לדבר, מבלי שאמא ודודה שמו לב. בנונשלנטיות השארתי את הטלפון שלי על השולחן.

"תראי, שתהיי בריאה, מהפה שלי לאלוהים שתזכי לחיים ארוכים, את יודעת, את כבר לא בת עשרים…"

ולפתע הופיע הפרפר בחדר, הסתובב מעל ראשינו באליפסה חיננית ונחת על תמונתו הענקית של דוד אהוד.

דודה התאבנה במקום. "הוא שומר עלינו, הוא שומר עלינו!", מלמלה.

"אלוהים ישמור", אמרה אמא נוכח הנס הגלוי ופניה הלבינו כסיד. "זה לא השבוע ולא החודש והוא לא היה פה לפני ואני…אני חושבת ש…ש…הוא מנסה לרמוז לנו ש…"

הלכתי להביא לאמא ולדודה כוסות של מיץ תפוזים כדי שישתו ויירגעו.

"אני חושבת שהוא מנסה לרמוז לנו שהנושא הזה חשוב", אמרה אמא, "הוא רוצה לשמור עלייך ועל המשפחה והוא רוצה שתעשי את הדבר הנכון. אני חושבת ש…שכדי למנוע אי-הבנות בעתיד ולשמור על המשפחה מלוכדת, וכדי שמפעל החיים של אהוד יישמר את צריכה לערוך כבר עכשיו צוואה."

דודה הניחה את הכוס שלה על השולחן והתחילה לבכות. אמא שלי ניגשה וחיבקה אותה. "בשבילו", אמרה, "בשבילו, אני בטוחה שהוא משגיח עלינו מלמעלה וזה מה שהוא רוצה." תהיתי עד כמה מפותח החוש ההוליוודי של אורן, והתשובה הגיעה במהירות בדמות מעוף באליפסה רחבה מעל ראשיהן שהסתיים עם התיישבות על תמונה נוספת שהייתה תלויה בסלון, של דוד ודודה אהוד ואהובה לנדאו, ובנם המנוח מאור, שנראו קטנטנים ממש על רקע מפלי הניאגרה.

לדודתי לקחו מספר דקות עד שהפסיקה לבכות, בהן ישבנו כולנו בדממה מעיקה. "בסדר", סיננה לבסוף דודתי. הפרפר ביצע תמרון שמינייה ויצא דרך החלון.

"שמע ישראל", מלמלה אמא שלי.

ידעתי למה דודה שלי מצפה, להתרה דתית של המאורע. למרות שלא היינו מניין, הוצאתי כיפה וסידור מתוך המגירה ובאטיות ובקול רם קראתי על דוד אהוד קדיש. קול גברי ענה לי "אמן" וכשהרמתי את ראשי מתוך הספר ראיתי את רגב שבהה בי במבט לא מבין מפתח הסלון. דודה פרצה שוב בבכי. רגב בא וחיבק אותה. "תהיי חזקה, דודה, זה מה שהוא רוצה, אני בטוח."

רגב לא עזב את דודה עד שהלכנו.

מיד כשנכנסנו לאוטו שלחתי לאורן הודעה ואמרתי לו להטעין את הפרפר כי לריגול אחרי רגב יש חשיבות מיוחדת היום. בכל זאת, בזמן שבו צותתנו לו, הוא לא אמר דבר מעניין בהקשר לצוואה. כשכבר נמאס לנו, רגע לפני שרצינו להטיס את הפרפר למקומו דרך המסדרון, רגב נעל את הדלת ואפילו וידא פעמיים שהיא סגורה כמו שצריך. הפרפר זחל אל מעבר לארון ומהצילום הסתבר שכפי שחשבנו, זו לא פעם ראשונה שהטקס הזה מתקיים, הוא הוריד את מכנסיו ותחתוניו והתיישב מול המחשב שהציג אתר פורנו. בניגוד לפעמיים הקודמות שבהן יצא לנו לתפוס אותו מאונן, הפעם היה בידינו פרפר משודרג שהשמיע את קול הרפאים המצמרר ביותר שניתן להעלות על הדעת, זה שאורן שמר במיוחד לרגע בו יידרש אפקט עצמתי. רגב התלבש במהירות, פתח את הדלת ויצא בבהלה אל המסדרון. הטסנו את הפרפר בשיא המהירות אל מחוץ לחלון וכשרגב חזר מן המסדרון, לאחר שווידא שאין בו אף רוח רפאים, נכנס הפרפר דרך החלון, ביצע סדרת יעפים מהירים ועצבניים, כמו רמז שכך לא ייעשה בחדרו של בנו המנוח, ויצא דרך החלון בחזרה החוצה, שם ניווטנו אותו בחזרה למתקן הטעינה שלו.

מיותר לציין שהפקנו הנאה מרושעת מרובה מהאירוע. אני לא יודע איך זה לקח לו זמן כה רב, ולמה לא עשה זאת לאחר תקרית היזיזה, אבל עוד באותו הערב רגב העביר את כל חפציו, במהירות מדהימה, לחדר האורחים.

לא שזה הפריע לאורן, שנשאר עד מאוחר כדי לדבג אלגוריתם חדש (עבודה סיזיפית ומעצבנת למדי), לזכות את רגב בקולות רפאים מצמררים במקום סיפור לפני השינה גם שם, בחדרו החדש. אם יש מתכון בטוח לפרנויה, הרי שהוא צריך להיקרא על שמו של אורן.

המשך בעמוד הבא.

2 תגובות בנושא “סיפור: פרפרים בבטן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: