סיפור: פרפרים בבטן

למחרת, בשלישי, חווינו תקלה רצינית. המחשב שבבית של דודה אהובה פשוט לא הגיב, כאילו שהיה מת. בצהריים נשלחתי למשימת תיקון דחופה במטרה לתקן את המחשב הנייד או, במקרה הכי גרוע, להחליפו במחשב הנייד המעבדתי שהבאתי אתי בתיק כפתרון זמני עד שאני ואורן נתקן את המחשב התקול בתנאים נוחים יותר במעבדה. לשמחתי התקלה התגלתה כפשוטה: כשהגעתי המחשב פשוט היה כבוי וכשהדלקתי אותו עוד הציג לי הודעה ישנה על כך שהסוללה עומדת להיגמר. אני משער שבלילה הייתה הפסקת חשמל ושהסוללה הישנה של המחשב, שהיום מספיקה לחצי שעת עבודה מקסימום, פשוט לא החזיקה מעמד עד שהחשמל חזר.

זה ממש מזל שהצלחנו לתקן את המחשב באותו היום. אמא שלי, שתמיד ביקרה את דודה בשלישי כשרגב היה יוצא כבר אחר הצהריים לעבודה, לא הגיעה לבקר. היא סיפרה לי בטלפון שיש משהו מהעבודה של אבא. אני מוכן להמר שזו לא הסיבה – אמא רצתה לתת לדודה קצת זמן עם עצמה, לבד, לכתוב את הצוואה, כשהאירוע הדרמטי מאתמול עוד צרוב בזיכרונה. החלטה נוראית, כמובן, כי הבידוד יעשה לה ולדימוי של אמא בעיניה רק רע. אבל אמא לא הבינה את זה. ניסיתי לרמוז לאמא שחשוב מאוד לבקר את דודה למרות העניינים עם העבודה של אבא, אך היא רק אמרה "אין מה לעשות, עבודה זה עבודה", ולא הוסיפה עוד מילה בנושא.

אני ואורן החלטנו שזהו אירוע קריטי. בשעה שבה רגב כבר אמור היה ללכת לעבודה שלחנו את הפרפר לוודא שחדרו ריק ולאחר שגילינו שהשטח פנוי הפנינו את הפרפר לסלון. כשהסתכלנו בתמונה ששלח הפרפר, דודה, שהייתה לבדה, נראתה כל כך קטנה בסלון הגדול, כה שברירית, כה מסכנה. הטלוויזיה אמנם דלקה, אך היא הייתה מרוכזת בבכי. גרמנו לפרפר לעופף נמוך יחסית בקרבתה וכשהבחינה בו הנחתנו אותו על התמונה הענקית של דוד אהוד.

"זה אתה, אהוד?", שאלה דודה, "באת כי ראית שאני לבד?"

הפרפר קם מן המסגרת, ביצע יעף קצר וחזר למקום.

"אתה מבין, אהוד? השאירו אותי פה כמו איזה כלב רחוב, לבד. אף אחד לא דואג לי, לאף אחד לא אכפת ממני, לא לרגב ולא לעירית ולבעלה. את שניהם מעניין רק הכסף, ומבחינתם שאני אמות מחר ואתן כבר את הכסף בלי שיצטרכו לכרכר סביבי ולשחק אותה נחמדים ומתחשבים."

גם אני וגם אורן לא ידענו מה להגיד או לעשות. הפרפר נשאר קפוא במקומו.

"אבל ביקשת שכל הכסף ילך לצד שלך במשפחה. מה, פחדת שאני אתן את כל הכסף לאחיות שלי? שתיהן בקושי טרחו להתקשר לארץ, שלא לדבר על לטוס לפה. תאמין לי, אני מבחינתי הייתי תורמת את הכול לאגודה למלחמה בסרטן או משהו כזה, אבל זה לא מה שביקשת."

היא התחילה לבכות וקראה בייאוש, "די, אהוד, למה הלכת לי? למה? למה כל זה מגיע לי?"

שלחנו את הפרפר להקיף אותה במעגל נמוך ברדיוס גדול לפני שחזר לשבת על מסגרת התמונה.

"לפחות בזמן שהם מחכים לירושה הם נחמדים אליי. אני מכירה אותך, אהוד, אתה לא פראייר. אתה בטח רוצה שאני ייתן את הכול כדי להיות חזקה ולהמשיך, ושהם יחכו כמה שרק צריך עם הירושה, גם עשרים שנה עד שאני ימות, נכון?"

לא יכולנו אלא לענות במעוף הנהון.

"כל עוד עירית מבקרת אותי כמעט כל יום ורגב נשאר אתי ודואג לי ועוזר לי, גם אם כל מה שמעניין אותם זה הכסף, שיישאר ככה והכסף ילך חצי-חצי ביניהם כשיגיע הזמן שלי ללכת. בינתיים אני יחכה עם צוואה, נראה אם הם ימשיכו להיות נחמדים אליי או שיימאס להם כבר ממני, נכון, אהוד?"

בלית ברירה ענינו במעוף הסכמה אחד נוסף.

"אהוד, אהוד, לקחו ממני את מאור ואותך, עכשיו כל מה שיש לי בעולם זה רק הפרפר הזה ששלחת, ששומר עליי ומגן עליי ועוזר לי. תבטיח לי שאתה שומר עליי, שאתה מגן עליי שם למעלה."

הפרפר הקיף את הנברשת שבסלון פעמיים ויצא במעוף חינני דרך החלון.

אורן שלח לפרפר הוראה להגיע לנקודת הטעינה ואז ישבנו שנינו ובהינו האחד בשני בשקט במשך כמה דקות, בלי לומר מילה.

"דודה שלך נהייתה זקנה ממורמרת", אמר לבסוף אורן.

"שמע, יש סוג של צדק במה שהיא אומרת."

"אבל אמא שלך היא לא כמו רגב. היא באמת מנסה לעזור, לא?"

"כן…אבל אי-אפשר להגיד שהירושה לא מעניינת אותה ובטח שזה כל מה שמעניין את רגב."

"בוודאי שהיא מעניינת. גם אותנו היא מעניינת. אבל זה לא הכול, ובשביל אמא שלך הירושה זה לא הכול. וגם אנחנו, אסור לשכוח, אנחנו שם בעיקר כדי למנוע את הניצול שרגב מנסה לנצל אותה."

"…או שזה מה שאנחנו מספרים לעצמנו. אין לנו אינטרס אישי? אין לך אינטרס אישי? לא הבטחתי לך עשרים אחוזים מהחלק שיהיה בסופו של דבר שלי בירושה?"

"מה נהיית לי פילוסוף עכשיו? שמע, חבל על דודה שלך שבגלל אנשים מגעילים כמו רגב היא נהיית ככה. מה שצריך לעשות זה לנתק אותה לחלוטין מרגב האינטרסנטי."

"ואיך היא תסתדר בלעדיו? מה, היא תהיה לבד, בלי בן ובלי בעל? היא צעירה מדי בשביל ללכת לבית אבות."

אורן שתק לכמה רגעים. "שתגור עם ההורים שלך. היה להם חדר שלך בבית שלהם לפני שעברת לגור לבד, שייתנו לה לגור בו. היא לא צריכה את החסדים שלהם – שתשלם אתם את החשבונות והאוכל של הבית, שתרגיש שהיא לא פרזיטית, ותשכיר או תמכור את הקוטג' של דוד שלך."

"היא לא תרצה. היא גאה מדי. ואני לא בטוח שאמא שלי ואבא שלי יתלהבו מהרעיון בעצמם."

"אבל אם דוד שלך יאשר, זה ישכנע את כולם. נניח, למשל, שאמא שלך תשתכנע להציע את זה רק מתוך נימוס כי ברור שדודה שלך לא תסכים, וחוץ מזה תגיד להם שזה יקרב אותם לירושה, תבוא לדבר עם דודה שלך ואז, באופן פלאי מאוד, הפרפר יופיע, ירחף בעדינות מעל אמא שלך וירחף בעצבנות כשרגב יעז להתנגד? מול נס גלוי כזה אין מה לעשות. חוץ מזה, עם עוד כמה היתקלויות לא נעימות ייתכן שהוא בעצמו לא יהיה כזה להוט להישאר, ואפילו יעזוב מרצונו, וכך לדודה שלך לא תהיה בכלל סיבה להתלבט."

לבסוף החלטנו על אסטרטגיה משולבת: מצד אחד אני קבעתי לאכול ארוחת שישי אצל ההורים שבה ייצא לי לבוא ולהביט בנוסטלגיה בחדרי הישן בבית הוריי ולהציע אותו כמגוריה של דודה אהובה ומצד שני לעצבן את רגב עד שיחליט שהוא מלא שנאה לרוחות המתים שרודפות אותו, יימאס בתעלולים שלהן ויברח מהבית הרדוף.

לשכנע את ההורים שלי להציע לדודה אהובה לגור אצלם לא היה כזה פשוט, אבל אפשרי. סיכמנו שבשני ניגש לדודה, אמא, אבא ואני, ונדבר אתה.

ובנוגע לרגב – החלטנו לעצבן אותו כמה שאפשר עד לשני. בכל יום מאז רביעי זיכינו אותו בקולות רפאים ברגע זה או אחר, וזו רק ההתחלה. בחמישי, כשהיה לאורן משעמם אחרי ארוחת הצהריים, שוב השארנו את ערוץ המיקרופון של הפרפר דולק ברקע כמו רדיו. שמענו את רגב שניסה ללמוד מתמטיקה בלי הצלחה מקלל "די כבר עם המתמטיקה הבת זונה הזאתי!", מכה באגרופו בשולחן ואז גורר את כסאו. כשחזר לאחר עישון סיגריה הפרפר רפרף בעצבנות לא נעימה, הסתיר וגילה את אור הנברשת לחלופין ויצא מהחלון במעוף מתריס. איני יודע כיצד רגב הגיב, אך מן הסתם לא בשמחה. כמה דקות לאחר מכן חזר הפרפר בשקט מופתי, לא מורגש, דרך החלון והתיישב על הארון, בלתי נראה בפועל. ה"לעזאזל עם החרא הזה" לאחר כמה דקות לווה בקול רפאים מצמרר שלא הוסיף בעצמו למצב רוחו של רגב. אם הייתי במקומו הייתי חושש שרוחו של פיתגורס, לא רק של מאור, השתכנה בבית.

בשישי דוד אהוד הביע את מחאתו הנמרצת כשבצהרי היום רגב סיפר לחבר טלפוני שהוא לא עובד בערב ושהוא מתכוון לשתות עד שיהיה "שיכור תחת".

בשבת בשבע בבוקר אורן התעורר בביתו כשהילד של השכנים הדליק טלוויזיה בפול ווליום והחליט להוציא את העצבים על רגב שזכה לשמוע קול פיצוץ נוראי מתחת לחלונו. כשהתעורר וקילל שרשרת קללות, ש"כוס אמק!" הייתה רק ראשיתן המנומסת, הופיע הפרפר ולא יצא מן החדר לפני שהביע את מחאתו על השפה הבוטה. אורן, שהנחית אותו על המרזב שליד החלון כשהשתעשע במחשבה לזכות את רגב בעוד רעש כשיירדם בשנית, שמע את רגב ממלמל משהו שנשמע לו כמו "חתיכת פרפר מזדיין!".

בשבת אחר הצהריים הפרפר הופיע בסלון כמה רגעים אחרי רגב ברגע המתאים כשזה ביקש מדודתו החזר על הוצאות הדלק. הפרפר עופף בעצבנות לאות מחאה והדודה ענתה ב"אולי כדאי שהפעם תשתתף גם אתה בהוצאות", שסביר להניח כלל לא מצא חן בעיניו של רגב.

בראשון תיעד הפרפר את רגב משוחח עם ידידה בטלפון כשהביע באוזניה את מחאתו על כך שדודתו ביקשה חשבונית מהסופר אחרי הקניות. "מה, היא לא מאמינה לי?", תגובה שנענתה בקולות רפאים מצמררים שלימדו שרוחות המתים אינן רוות נחת רבה מהתנהגותו.

ובשני הגענו לביתה של דודה וכינסנו אותה ואת רגב לשיחה. הפרפר הצטרף במהרה, בעמדתו הקבועה על מסגרת התמונה, וגופו של רגב רכן מיד קדימה בכתפיים מורמות, בעמדת התקפה, ברגע שהבחנו בו.

"זה אהוד, הוא תמיד מצטרף כשיש לנו שיחות חשובות", אמרה דודה, "ככה הוא עוזר לי, ככה הוא שומר עליי."

הפרפר עופף מעוף קצר וחזר למקומו.

"קודם כל, רגב, רציתי להגיד לך שזה ממש יפה שאתה ככה התנדבת מיד…", התחילה אמא להחמיא לרגב שרק מלמל "שטויות" מדי פעם, "אבל…אני מפחדת שאהובה תרגיש קצת בודדה ככה. כלומר – אתה בחור צעיר, וכל החיים לפניך, ועוד מעט אתה ממש תרגיש את הצורך בפינה משלך, בפרטיות, אתה תמצא לך בת זוג ויהיה לך הרבה יותר מתאים לגור אתה. אבל אנחנו והיא בערך באותו הגיל, ואצלנו בבית יש חדר פנוי, שהיה החדר שלו לפני שהתחיל ללמוד ועבר לגור לבד, ואני חושבת שיהיה לה הרבה יותר מתאים למכור או להשכיר את הקוטג' ולגור אתנו בינתיים".

הפרפר עופף ממקומו על המסגרת והקיף אותי, את אמא ואת אבא בהקפה אטית וחיננית ואז חזר למקום.

דודה ההמומה פשוט מלמלה "אהוד…" כאילו היא חיה בעולם משלה, כאילו סביבה לא התנהל דיון שהיא נושאו.

הפרפר חזר אל המסגרת ביחד עם דממה מתוחה. הוריי המופתעים לא אמרו דבר. דודה שתקה ארוכות ואז אמרה בשקט, "אם אהוד חושב שזה נכון…"

"אני חושב שלא הבנו אותו נכון", אמר רגב, "זה נכון שאני צעיר ולא בגיל של דודה, אבל אני מביא הביתה שמחת חיים ועוד יש לי כוח לעזור לה כשהיא חולה ו…"

הפרפר קם ממקומו במסגרת, עופף במהירות עצבנית והתחיל להסתובב במעגלים עם רדיוס קטן מתחת לנורה שבנברשת, כך שהסתיר את האור והציג אותו לחליפין, ממש הבהוב קבוע בקצב של כמה הרצים.

"אני חושבת שאהוד לא מסכים אתך", אמרה דודה בשקט.

הפרפר חזר למקומו.

"דודה, את לא מבינה…"

"אני מקשיבה לאהוד. רגב, תודה רבה לך, באמת, אבל…"

רגב נעמד עם מבט מאיים בעיניו. הוא הבין, באותו רגע הבין, מה עתידו של חלקו בירושה.

"דודה, תחשבי על זה…"

"אני לא מתווכחת עם אהוד", אמרה דודה בהחלטיות.

"כוס אמק אהוד הזה שלך!", צרח רגב בתגובה, הניף את אגרופו לעבר התמונה, מחץ לחלוטין את הפרפר וניפץ את הזכוכית שהגנה על תמונתו של דוד אהוד.

"אהוד!", צרחה דודה את הצרחה הנוראית ביותר ששמעתי אי-פעם, צרחתה האחרונה.

כך הגיעה לסיומה ההרפתקה בעקבות הירושה של דוד אהוד, ואין ספק שאתם מסכימים אתי שהיא חולנית. ומה עכשיו? אני לא באמת יודע אם רגב הבין שהפרפר שמחץ לא היה הכי אורגני שבעולם. ההלוויה של דודה אתמול הייתה טעונה מאוד ורגב לא ממש דיבר אתי או עם ההורים שלי במהלכה, רק ירק כמה מבטים גועליים.

הסדר הירושה שלה יצטרך להיבחן, מן הסתם, בבית המשפט. זה יהיה משפט… טוב… מעניין. אם רגב יצליח להבין מה קרה שם, ואני די בספק, זה יהיה מעניין אפילו יותר. הפעם אני מוכן להיות שמרן ולוותר על העניין הזה שעלול לעלות במחיר כבד לי ולאורן.

ולסיום, נשארה, כמובן, שאלה תיאולוגית מעניינת: מה קרה לנשמתו של דוד אהוד אחרי שהפרפר הושמד? אתמול, כשחזרנו מבית הקברות, אמא פשוט נשבעה, וגם גייסה את אבא לצדה, שפרפר כחול יפהפה רפרף סביבנו במהלך הלוויה. "הפרפר היה רק המקום של הנשמה שלו, לא הנשמה עצמה", הסבירה, "הוא בטח מצא פרפר חדש. ולך תדע – אולי עכשיו, כשהם מתאחדים שם למעלה, הם מתאחדים גם בגוף של הפרפר. מה שראית לא היה סתם – זה בטח דוד ודודה, הם שומרים עלינו."

מי ייתן ותהיינה נשמותיהם צרורות בצרור החיים. אמן.

–אפריל 2012

2 תגובות בנושא “סיפור: פרפרים בבטן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: