סיפור: מלאכי הזהב

בשבוע (כמעט) שחלף מאז הפרסום של "פרפרים בבטן" קיבלתי כל כך הרבה פניות וביקורות מקוראים, עד שממש התמלאתי באושר! כיף לראות שאתם נהנים לקרוא וחלקכם אפילו מפיצים את הסיפור לקוראים נוספים. תודה רבה לכולכם! 🙂 אני פונה לכל הקוראים: אשמח אם תשתפו ותספרו לאחרים על האתר או דף הפייסבוק שמלווה אותו, כך אוכל להנעים את זמנם של משועממי קורונה נוספים.

יש לי חבר בשם ערן, אתו יש לי מסורת מיוחדת: הוא מקבל סיפור קצר כמתנה בכל יום הולדת. לכבוד יום הולדתו החל מחר (מחרהולדת שמח ערן!) בחרתי לשתף אתכם כסיפור השבועי את "מלאכי הזהב" אתו החלה מסורת זו. קריאה מהנה! וכמובן: חג שמח!

לסיפור שלושה דפים, קישורים לשאר הדפים בסוף העמוד.

~~~

"אוריה", אמרה לו מרגלית, "די כבר עם זה! רק לפני חודש וחצי הם אמרו לנו שאנחנו במקום הרביעי ברשימת ההמתנה! אם תלך לשם פעם בשבועיים זה לא ישתנה מהר יותר!"

מקום רביעי ברשימת ההמתנה, הרהר שוב אוריה. זה אומר שלפחות ארבעה אנשים צריכים למות כדי שהוא ומרגלית יקבלו סוף כל סוף את דירת הזוג המיוחלת שלהם בבית "מלאכי הזהב", בית הדיור לגיל הזהב הטוב והיוקרתי ביותר בכל האזור, אולי היוקרתי ביותר במדינה כולה. מרגלית כבר הציעה יותר מפעם אחת שיירשמו למקום אחר, במיוחד בתקופה שבה עוד היו אחרונים ברשימת ההמתנה שכללה שמונה זוגות. אבל אוריה סרב לשמוע. הוא הולך רק ל"מלאכי הזהב", לא לשום מקום אחר. מ"מלאכי הזהב" משחרר רק המוות, הסביר לה פעם, וזכה לשלל מחאות נמרצות על הבוטות שבדבריו.

לאוריה ומרגלית שלושה ילדים: שתי בנות נשואות, ספיר ופנינה, ובן אחד, בן זקונים אך בכור שטן, נתן, שהוא מקור לדאגה רבה. בגילו המתקדם, שלושים, נתן טרם הראה סימן כלשהו לכוונה להתחתן. בת זוג רצינית לא החזיק מעולם, רק סטוצים לא מהוגנים שגרמו למרגלית לקטר על "הנוער של ימינו" ולתהות היכן כשלה בחינוכו.

יום אחד מרגלית התחילה להתלונן שכבר נמאס לה לנקות, לבשל, לכבס וכיוצא בזה. כשספיר החלה לבנות בית חדש היא הציעה להם לעבור לגור אתה וכך להסיר מהם חלק נכבד מהעול, אך אוריה סרב בכל תוקף. מה, בשביל זה הוא עבד כל השנים, כדי שיצטרך טובות מהילדים שלו?! לא יעלה על הדעת. מרגלית ניסתה לשכנע אותו אך כל מאמציה לא הניבו שום פרי. כשהציעה לעבור לבית אבות במקום זאת, התרתח אוריה ואמר שהוא לא זקן. בשלב כלשהו שינתה את הטרמינולוגיה ל"דיור לגיל הזהב" וניסתה למכור את העסקה בתור צורה משופרת של העסקת עוזרת: לא מנקים בשבילך רק פעם בשבוע, אלא כל הזמן. ומבשלים עבורך. ומכבסים עבורך. ולוקחים אותך לטיולים. מבחינתה גם החברה של נשים מבוגרות בגילה הייתה יתרון אדיר, אך איכשהו הניחה שאוריה לא ירווה מכך נחת – "מה, אני לא מספיק לך שאת צריכה חברה של זקנות רכלניות להסתובב אתן?", ציפתה שיגיב.

כמובן שלא היה קל לשכנע את אוריה, אך בשלב כלשהו נכנע והסכים לבוא אתה לראות כמה מוסדות מן הסוג הזה. את הראשון לא אהב כי בדרכם לראות את חדרי המגורים עברו דרך האגף הסיעודי. "מה, אני נראה לך כמו איזה זקן מתפרק על כיסא גלגלים?", רתח, "עוד תבקשי שיבואו להחליף לי טיטול!".

את השני לא אהב בגלל שהגיע ביום שבו ערכו לדיירים ערב בינגו. "בינגו זה של זקנים שמזלזלים באינטליגנציה שלהם, לא עבדתי ארבעים וחמש שנים כמהנדס ופיתחתי מוצרים בחזית הטכנולוגיה כדי לזכות ביחס שכזה!".

את השלישי לא אהב בגלל המנהלת. "במהלך כל השיחה שלנו היא חייכה בחיוך מזויף שפשוט הוציא אותי מדעתי. אלה עם החיוך המזויף הכי גרועים, הם יתקעו לך סכין בגב!". כשמרגלית שאלה איזה סכין יש לה בדיוק לתקוע בגבו, נענתה שזו ממש לא הנקודה.

את הרביעי פסל בגלל האוכל. כשהזמינו אותם לארוחת צהריים בחדר האוכל המפואר ששבה את ליבה של מרגלית הוא שתה בדיוק שלוש כפות של מרק עד שהחליט שזהו אוכל של זקנים, תפל ומזלזל. "כן, מרגלית, גם בגילנו אפשר לשים טיפה של מלח באוכל! אם המצרים לא הרגו אותי ביום כיפור, גם המלח לא יהרוג אותי!".

לקראת החמישי, "מלאכי הזהב", מרגלית כבר הייתה מיואשת ותהתה האם תמצא את מותה במטבח ביתם כשהיא מבשלת לו את האוכל היחיד עליו אין לו טענות. אוריה לא התלהב מהלובי המפואר והיפה, לא מחדר האוכל, לא מחדר הכושר ולא מחדרי המגורים המרווחים והיפים. כשנכנסו לחדר התרבות והחוגים ראו קבוצה שמשחקת ברידג', שהוא, כידוע, משחק של זקנים. על סמך מבטיו של אוריה מרגלית כבר התכוננה למחאותיו על כך ששוב הביאה אותו למקום של זקנים, אבל אז – אז קרה משהו מעניין. אוריה ניגש לסוף חדר החוגים ושם הבחין בטלוויזיית ענק, לידה ישבה בחורה צעירה, לבושה במדי הצוות, ואתה זקן אחד. בידיהם היו רובים מפלסטיק. כשלחצו עליהם, היתרגמו הלחיצות ליריות על המסך. אוריה בהה בזוג כמהופנט. מרגלית התקרבה ופתאום קלטה מה הולך שם – השניים היו עסוקים בלחסל מחבלים במשחק וידאו. כך בהה בהם אוריה זמן מה, והיא בהתה בו בתימהון, ומיד כשמת חייל הקומנדו שאתו שיחק האיש הזקן דרש אוריה מאשת הצוות הצעירה, בתקיפות האופיינית לו, "תני לי לשחק נגדך!".

הבחורה החביבה ניסתה להסביר שצריך להתאמן קצת קודם ו…

"תני לי לשחק נגדך, ותני את הכי טוב שלך! אל תעשי לי הנחות. מה אני נראה לך, זקן?!".

אוי לא, חשבה מרגלית, הבחורה הולכת לרסק את הגאווה של אוריה. הבחורה הצעירה העבירה לאוריה את הרובה של הזקן, לימדה אותו את הכפתורים, בחרה מפה והחלה לשחק אתו.

אוריה מת תוך שתי דקות. במשחק, כמובן. הוא עטה על פניו מבט רציני שלא בישר טובות, אבל ברגע שבו יצא מטווח ראייה או שמיעה של הבחורה הצעירה, התחלפה הבעתו להבעת אושר ערמומית. "מרגלית", אמר, "אנחנו עוברים לפה. שבחורה, ילדה ממש, תנצח אותי? כשנהיה פה היא הולכת לחטוף ממני כמו שחטפו ממני הסורים בששת הימים!".

מחאותיה של מרגלית על כך שביקור נוסף הוא מיותר לא שכנעו את אוריה. נתן, שגם ככה בא לבקר היום, הוריד אותם בדרכו חזרה בפתח בית האבות, משם הלכו השניים לשיחה עם המנהל. מסתבר, כך סיפר להם המנהל, שמהמקום השלישי ברשימת ההמתנה השתפר מצבם ועתה הם במקום הראשון כך שיוכלו לזכות במקום המיוחל מיד עם מותו המשמח של אחד הזקנים שתופס דירה זוגית. "למה הם חיים כל כך הרבה, הזקנים האלו?", מלמל לעצמו אוריה והשתדל שמרגלית לא תשמע. ובעודו מהלך דרך הלובי המפואר אל הכניסה –

"גולדה, ראי מי נמצא כאן, אם לא אוריה לוי!"

הקול, הקול השנוא הזה, גרם לאוריה לעצור מידית ולהסתובב. כן, הוא לא טעה. היה זה יעקב גרוסמן, שנוא נפשו עוד מימי קדם, אשר ישב שם בלובי עם אשתו, גולדה כלבתא, ועיין בעיתון תוך כדי שתיית תה עם חלב, כמו זקן אמתי. "מה אתה עושה כאן, אוריה?", שאל יעקב גרוסמן בקולו הנחשי.

"באתי לדבר עם המנהל כדי לעבור לכאן. ואתה, גרוסמן?", שאל אוריה בקול חד.

"אה, אני גר כאן, כמובן! ממש טרי, מאתמול!"

מרגלית, שאחזה בידו של אוריה, ודאי הרגישה את הזעם המפעפע בו. בזה, אפילו בזה, יעקב גרוסמן ניצח אותו והתקבל לדיור המוגן לפניו.

"ממש נפלא כאן", אמרה גולדה כלבתא, "במיוחד, אתם יודעים, הבת שלנו עובדת כאן."

אוריה היה על סף התפוצצות. פרוטקציה, הבינו אוריה, וודאי גם מרגלית, את הרמז. לא רק שניצחו את אוריה שוב, אלא ששוב בדרכים לא כשרות.

"אני מקווה שתיהנו", אמרה מרגלית, "בוא אוריה – הטקסי שהזמנו כבר בטח נמצאת כאן."

אוריה לא זז, כמו וצימח שורשים שקיבעוהו במקומו, ורק הביט בזוג השנוא במבט שהיה הורג אילו רק היה בכוחו. "בוא, אוריה", אמרה שוב, הפעם עם משיכה בזרועו. ברגע בו יצאו מהלובי החל אוריה לדבר, לדבר ולדבר ולדבר, ומרגלית ידעה שהוא לא הולך להפסיק בימים הקרובים. כך היה תמיד כשמשהו היה ממש מכעיס אותו, הוא היה מקטר ללא הפסקה. וליעקב גרוסמן, מכל הדברים שיכלו לעצבן את אוריה, היה שמור מקום של כבוד. כנראה שהיה הראשון שבהם.

אוריה כמעט ולא הצליח לישון באותו הלילה. הוא נזכר, מטבע הדברים, ביעקב גרוסמן.

לכל כיתה יש את מלך הכיתה שלה ואת הגאון שלה. לרוב המלך הוא ילד יפה, כריזמטי וקצת מופרע ואילו הגאון הוא גם החנון עליו כולם צוחקים. אך לא כך הוא בכיתה של אוריה. יעקב גרוסמן, שהיה מלך הכיתה, הילד היפה, הכריזמטי והמקובל ביותר, גם היה הגאון הכיתתי שתמיד הצליח להשאיר את אוריה במקום השני. עם זאת, את תפקיד החנון הלא מקובל השאיר בהחלט אצל אוריה, ולא רק שהשאיר – גם טיפח. היטב זכר, ולעולם לא ישכח, את היום בו יעקב גרוסמן, מלווה בכל פמליית המלך, הורה לאחד הילדים האחרים, ילד טיפש, נמוך וממושקף שהיה מוכן לעשות הכול כדי להיות קצת יותר מקובל, למשוך מטה את מכנסיו ותחתוניו של אוריה כדי לספק להם, ליעקב גרוסמן ולחבריו, שעשוע. שעשוע ונושא לצחוק עליו למשך שנה שלמה.

אבל אוריה לא ויתר. כשהגיעו לתיכון חיזר אחר הילדה היפה ביותר שבנמצא, גולדה, היא ששערה היה זהוב כשמה וכל גופה מושלם היה כמעשה צורפות מדויק. הוא התאמץ מאוד וחיזר בעקשנות עד לרגע בו התנשק אתה למול מבטם המשתאה של המלך ופמלייתו. איזה רגע של התעלות היה זה!

אך המלך, כמנהגם של מלכים, דרש את כבשת הרש. בתוך חודש בדיוק מאותו היום זכה אוריה לנכוח במאורע הסימטרי-הפוך בו נשק המלך על פיה של גולדה למול קריאות העידוד של פמלייתו ולמול בכיו הפנימי של אוריה. בחלוף הזמן נישאו השניים וכששמע על כך נתקף אוריה בזעם כה רב עד שבמשך שבוע כל מי שדיבר אתו הסתכן במוות. גם מרגלית, מרגלית שאין לדעת כיצד סבלה בשתיקה את התנהגותו הזו. כל בחורה אחרת הייתה כועסת ועוזבת אותו, ובצדק, אבל מרגלית הבינה. איזה מזל יש לו!

בצבא נפרדו דרכיהם וכשלמדו שניהם הנדסת מכונות, האחד בטכניון והאחד באוניברסיטה העברית, גם לא זכו להיפגש. והנה, כשאוריה כבר מצא מקום עבודה טוב בו היה מרוצה וזכה להערכה רבה של חבריו ומנהליו שראו בו את העילוי הקבוצתי, אותה הערכה שמעולם לא זכה לה בתקופת היעקב גרוסמן שלו, הנה צחק עליו הגורל וביום בהיר אחד, למעשה – יום שחור אחד, כינס ראש הצוות את כל עובדיו והציג בפניהם את העובד החדש בקבוצה – יעקב גרוסמן. כמה מזל רע יכול להיות לאדם אחד?!

אוריה, שהתרגל להגיע אל המשרד עם חיוך, החל להגיע עם מבט קודר. שוב יעקב העפיל עליו, שוב גנב את מקומו, שוב לקח ממנו את אהבת הסובבים אותה אסף מן היקב ומן הגורן.

יעקב גרוסמן היה מהנדס טוב פחות ממנו, אין ספק, אך היטב ידע לשווק את עצמו ואת עבודתו, הן בפני חבריו והן בפני מנהליו, וידע לתמרן את הסובבים כדי להשיג את מטרותיו, וכך, כאשר פרש ראש הקבוצה מתפקידו, מינויו של יעקב היה אך טבעי בעיני המנהלים, למרות שאוריה הרגיש שהוא זה שראוי להנהיג את הקבוצה. אולי הוא כריזמטי פחות, אבל מקצועי יותר: הוא היחיד שבאמת מבין את כל האתגרים של הקבוצה ולא רק מדבר יפה. אבל מי מסתכל על מקצועיות בימינו?

תחת ניהולו של יעקב גרוסמן אוריה הרגיש ממש כמו בימי בית הספר היסודי ההם, ממש כאילו הפשיטו אותו לעין כול. יעקב גרוסמן מנע ממנו כל הכרה מקצועית, העניק לו את המשימות הסיזיפיות ביותר וחילק מחמאות, צ'ופרים ובונוסים לעובדים אחרים, רק לא לו. מרגלית לחצה עליו יותר מפעם לעזוב את מקום העבודה, שהרי למהנדס מוכשר כמותו לא תהיה כל בעיה למצוא מקום עבודה חלופי בו יזכה להערכה לה הוא ראוי, אך הוא סרב בכל תוקף – הוא לא ייתן ליעקב גרוסמן לנצח, לעולם לא, על גופתו המתה. אם יעזוב תהיה זו הכרה חד-משמעית בתבוסה, מתנה שלעולם לא ייתן לו.

אומללותו גברה וכאשר כבר כמעט ונכנע, כאשר עצותיה של מרגלית בנוגע לפרישה החלו להראות הגיוניות יותר ויותר, אז הגיעה הישועה – יעקב גרוסמן עזב בטריקת דלת. המנהלים מעל יעקב גרוסמן ניסו להצניע את הפרשה, אך במהרה הסתובבו במסדרונות שמועות שבהמשך זכו לאישוש בחצי-פה מצד ההנהלה – יעקב גרוסמן נתפס בשקר כש"ניפח" את אחד מהישגיו בדיווח להנהלה. לא שאוריה הופתע, כמובן. כשפנו מההנהלה וביקשו מאוריה להחליף את יעקב גרוסמן, היה זה מעט מדי ומאוחר מדי, אך לפחות משהו.

והנה, כששוב חשב שתמה תקופת היעקב גרוסמן של חייו, הופתע לרעה רק כמה חודשים לאחר מכן כשניגש לרשום, מטעם החברה, פטנט על מנגנון שהמציא. מסתבר שיעקב גרוסמן, שהכיר את עבודתו של אוריה כשהייתה לקראת שלבי סיום, מיהר לרשום עליה פטנט, על שמו כמובן. וגרוע אף יותר, בית המשפט, במקום לפסוק דין צדק, קיבל את עמדתו של יעקב גרוסמן והותיר את הפטנט בידיו. עוד פעם, עוד אחת מני רבות, בה גנב מאוריה את ששלו הוא.

ועכשיו, כשכבר פרש לפנסיה, כשכבר היה בטוח באמת ובתמים שיעקב גרוסמן סיים כבר להרע לו, הנה מסתבר ששוב הצליח לעקוף אותו במרמה ולתפוס אפילו את מקומו בבית האבות. מה, האם עד מותו ייאלץ להיאבק באותה חלאת אנוש הנקראת יעקב גרוסמן?!

הזיכרונות עינו אותו וגם כאשר נרדם לבסוף חלם כל הלילה חלומות נוראיים, מלאים בכאבים, פיזיים ונפשיים, מלאים בנערים שהורידו את תחתוניו ומילאו את היקום כולו בצחוקם המהדהד כריקוד ראמים, מלאים במבטיה הדוקרים של גולדה, מבטים שהקיזו בחלום את דמו ולא רק את לשד נפשו, מלאים בצרחותיהם מחרישות האוזניים של מנהלים שאיימו לפטר אותו כגמול על עבודתו הטובה, מלאים בשופטים שדנו אותו למוות על שהעז שלא להרכין ראשו בפני יעקוב גרוסמן, מלאים בבתי אבות בהם הביטו אליו מיליארדי יעקוב גרוסמנים מכל פינה, הביטו וצחקו, צחוק קר ונוטף זלזול.

ודבר נוסף היה בחלומותיו, מטריד אולי יותר מכל הקודמים. בחלומו בא מלאך המוות לבקר אותו, לקחת את נשמתו. עכשיו הוא בא, כשהוא כבר במרחק נגיעה מכניסה אל בית "מלאכי הזהב", רגע לפני המנוחה והנחלה?!

"קח את יעקוב גרוסמן במקומי", ביקש ממלאך המוות.

מלאך המוות הביט בו במבט של קרח בוער, מצמץ, עיווה את פניו כמי שהתחבט ארוכות ולבסוף אמר לו "יודע מה? קח אותו אתה."

מלאך המוות נעלם ומיד באותו הרגע התעורר אוריה בבהלה.

"מ'מלאכי הזהב' משחרר רק המוות", נזכר לפתע באמרתו למרגלית ובן רגע הזדקקה בראשו ההבנה, ברורה כעוולות שביצע יעקב גרוסמן כנגדו, חדה כמו כאבו ויפה כמו יופייה של גולדה כלבתא בצעירותה – הגיע הזמן לשחרר, הן את עצמו והן את בית 'מלאכי הזהב', מלפיתתו של יעקב גרוסמן. הוא יהרוג את החלאה הזו ויפנה בכך גם את החדר הנחשק בבית 'מלאכי הזהב' וגם את כאבו שלו. פעם אחת, לפחות אחת, עכשיו כשרק בקושי עוד נותר לו זמן לנצח את יעקוב גרוסמן, לנקום את הנקמה שחיכתה שנים כה רבות, פעם אחת תהיה ידו על העליונה. יעקב גרוסמן, חשב, הגיע סופך.

המשך בעמוד הבא.