סיפור: מלאכי הזהב

אוריה היה בעל תואר שני בהנדסת מכונות, לא סתם טיפש מהרחוב. הוא ידע היטב שלבצע רצח מבלי להיתפס זה דבר קשה, לכן נערך מבעוד מועד, כחודש לפני התאריך המיועד. הוא ערך מחקר ענף באינטרנט, כמובן – לא במחשבו האישי, אלא במחשבים ציבוריים ברחבי העיר, כל יום במקום אחר. אחרי הכול, הוא עסק שנים באנליזות במחשב וידע להשתמש במחשב כמו כל מהנדס צעיר, אפילו טוב יותר מחלקם, לא כמו הזקנים האלו שרצו עם כל חישוב לאחד הצעירים כדי שיעזור להם.

את התשתית הכספית הכין בקפידה תוך שדאג שלא להותיר סימנים מזהים: כספים עברו בדואר לחו"ל ושם מחשבון לחשבון בסדרת פעולות מסובכת שהסתיימה ביצירת כרטיס אשראי פיקטיבי על השם האירופאי ריכרד שוורץ, כרטיס אתו ישלם לנהג המונית שיסיע את יעקב למקום הרצח המיועד. אקדח כבר היה לו מזה שנים רבות.

הוא מצא באינטרנט תוכנה שמעוותת את הקול כך שישמע נשי וצעיר וכשהיא פועלת התקשר דרך המחשב ליעקב גרוסמן. אוריה ידע בדיוק על איזה נקודה של יעקב גרוסמן הכי קל ללחוץ – האגו המנופח שלו.

וכך עשה.

"שלום, מר גרוסמן?", שאל.

"כן, מי כבודה?"

"שלום. מדברת רקפת, המזכירה של בית הספר היסודי 'אורים'. בית הספר שלנו חוגג בקרוב שבעים שנות פעילות ולשם כך אנו עורכים סרט דוקומנטרי על המצטיינים והמוכשרים של בוגרינו, כאלו שעשו חיל. אני יודעת שאתה אדם מאוד עסוק ומהנדס בכיר, אבל אני ממש מבקשת: האם תיאות להקדיש לנו מזמנך היקר?"

יעקב גרוסמן, שנשמע מרוצה עד עומקי נשמתו מן ההצעה, בלע את הפיתיון כמו דג. הם תאמו שעה בה תגיע מונית מטעם בית הספר ותיקח אותו לחורשה מחוץ לעיר, שם, עם הנוף הפסטורלי, יערכו את צילומי הראיונות עם הבוגרים המצוינים שלהם. אוריה הודה לו וניתק את הטלפון בתחושת הנאה מרובה.

היום הגדול הגיע. אוריה, שמרוב התרגשות לא ישן כל הלילה, נסע אל מקום המפגש הקבוע והמתין שם. הדקות התמתחו להן כמו זקנים בפתח חדר הכושר. ואז הגיעה המונית ויעקב גרוסמן ירד ממנה. יעקב, שבהתחלה בכלל לא הבחין בו, נראה מבולבל. איפה כל מי שאמור לפגוש אותו? יעקוב גרוסמן נשען על מקל ההליכה שלו וסקר בעיניו את השטח, ללא הועיל.

אוריה, שיד אחת שלו ליטפה את אקדחו המוסתר מתחת למעיל, ניגש אליו באטיות וקרא "שלום לך, יעקב גרוסמן".

יעקב גרוסמן הסתובב והביט בו במבט הנע בין הפתעה לתיעוב.

"מה, מופתע לראות גם אותי פה?", שאל אוריה. "חשבת שאתה הכי טוב במחזור שלנו?"

"אהח, אוריה, אתה תמיד חושב שהכול סובב סביבך. איפה כולם? אמרו לי שמצפה כאן צוות הפקה שלם."

כרגיל, יעקב גרוסמן ענה לו תשובה שטחית ומעליבה ועבר למה שתפס כשיחה קונקרטית, כאילו מתחת לכבודו לענות לו תשובה עם תוכן, העיקר הוא שיקבל את המידע שרצה. חתיכת פוץ! זהו, הגיע הזמן לחסל אותו. הוא בא לשלוף את אקדחו, לירות בו מטווח אפס ו…

לא.

הוא פשוט לא הצליח, כאילו ועמד הים כולו בינו לבין האקדח. ליבו הלם בחוזקה. הוא –

"אני לא יעקב גרוסמן, להביא את היריב שלי לעמדת חולשה מתוכננת מראש ולפגוע בו כשהוא חסר ישע", אמר קול אחד בראשו, קול מתחסד ומעצבן. הוא פשוט עמד והביט בו כמה רגעים כשבתוכו התחוללה מלחמת איתנים. כה קרוב היה האקדח, כה קרוב היה מותו המיוחל של יעקב גרוסמן, כה קרובה הייתה הדירה המיוחלת ב'מלאכי הזהב', כה קרוב היה הניצחון במשחק היריות ההוא, כה קרוב…

קרוב, אבל בלתי מושג.

אילו רק הייתה ידו נשמעת לרצונו ואוחזת סוף כל סוף באקדח!

"מה, אוריה, כמו בבית הספר, אתה עומד ומסתכל עליי עם המבט המסכן שלך? בסך הכול שאלתי איפה כולם."

"לפני כמה דקות התקשרה אליי רקפת מבית הספר ואמרה לי שהכול מבוטל", ענה בקול מכאני.

"אז מה אתה עוד עושה פה?", שאל יעקב גרוסמן באותו הזלזול השטחי.

"הבן שלי בסביבה, אני מחכה שיבוא לאסוף אותי."

"אליי אף אחד לא התקשר", אמר יעקב גרוסמן בקול לאקוני, הפנה אליו מבט מזלזל והתרחק משם כדי לעשות כמה שיחות טלפון. הראשונה, כנראה, למספר הפיקטיבי של רקפת המזכירה, מספר שאם התקשר אליו התגלה כמנותק. השנייה, כנראה, למונית שתאסוף אותו משם.

יעקוב גרוסמן התיישב על איזה אבן, הניח את מקל ההליכה שלו והחל להשתעל בכבדות. "שייחנק", איחל לו אוריה, אך במקום זאת יעקוב הוציא משאף משקית-של-זקנים אותה הביא עמו, לקח שאיפה עמוקה, והמשיך להשתעל, גם אם בפחות כבדות, עד שהגיעה המונית. כשהגיעה, עזב מבלי אפילו להפנות לאוריה את מבטו.

אוריה הלך למכוניתו. לפתע הייתה שליפת האקדח כל כך קלה! הוא הטיח אותו בעוז במושב האחורי של הרכב והלם באגרופו בדשבורד של המכונית. "אתה טיפש, אוריה, טיפש וחלש! כל מה שיעקב אמר עליך כל החיים פשוט נכון – אין לך חוט שדרה, אתה מטומטם ונקניק – פשוט נקניק! זקן, זה מה שנהיית. פחדן וז-ק-ן!"

הוא נסע הביתה בכעס ושוב, במשך שבועיים, איש לא היה יכול לדבר אתו, כולל מרגלית. רק דבר אחד הוציא מפיו במשך השבועיים האלו, וגם אותו ללא הפוגה כמעט: "תמות, יעקב גרוסמן, תמות!", חזר ואמר, "ת-מ-ו-ת!". מרגלית ניסתה לברר ביום הראשון במה מדובר, אך מהרגע שבו הבינה שאין כל טעם לנסות בכלל, ויתרה.

"תמות", ייחל ביום, "תמות" הוסיף בליל, ואף כאשר ראה בחלומו את מלאך המוות בא לאסוף אותו, כעונש על הרצח שתכנן לבצע, ביקש ממנו אך אחת – קודם אסוף את יעקב גרוסמן. מלאך המוות החזיר אליו מבט מהורהר ולאחר כמה דקות נעלם משם והותיר את אוריה להמשיך ולמלמל, מתוך שנתו, את המילה היחידה שהציפה את כל הכרתו, בין ער ובין ישן – "תמות".

מקץ שבועיים צלצל הטלפון בביתו של אוריה. הוא, כמובן, התעלם ממנו כהרגלו בימים אלו. מרגלית ניגשה אל הטלפון והביטה באוריה, שישב ממש לידו, במבט מיואש. אוריה, שהיה עסוק בזעמו, לא טרח להקשיב לשיחתה, עד שלפתע צדו כמה מילים את אוזניו. "מחר בשלוש? כן, ודאי שנבוא!", אמרה מרגלית.

"אני לא בא לשום מקום!", קרא בזעם כשניתקה.

מרגלית, כך נדמה, לא התרגשה מתגובתו. "התקשרו מ'מלאכי הזהב', הם אמרו שהתפנה להם חדר. הם מבקשים שנבוא לחתום מחר על חוזה כדי שנוכל לעבור לשם בהקדם."

"אני לא בא", ענה אוריה בכעס, "אני לא רוצה לראות את הפרצוף המטונף של יעקב גרוסמן שם. אני אכנס לשם רק עם הגופה שלו בתור שטיח!".

למרגלית הייתה הרבה עבודה.

למחרת, כשהגיעו ברבע לשלוש לבית 'מלאכי הזהב', הדבר הראשון שעשה אוריה היה לסקור את הלובי במבט, לחפש את יעקב גרוסמן. משזה האחרון לא נמצא, נרגע מעט, אך רק במעט. המזכירה הצעירה והיפה פגשה אותם וביקשה שימתינו במעט למנהל עד שיסיים פגישה חשובה. "אתם מוזמנים בינתיים לשבת בלובי, יש לנו כאן תה וקפה ועיתונים, העיקר שתרגישו בבית."

מרגלית הלכה להכין לה תה. אוריה, שהיום היה חסר סבלנות אף יותר מהרגיל, התחיל להסתובב בלובי רחב הידיים, סחור וסחור. הוא עבר ליד לוח המודעות והחל לעיין ברפרוף. מודעות על טיולים היו שם, ועל חוגים, ועל קונצרטים, ועל הרצאות בנושאי בריאות וגם, בלוח צדדי, מודעות אבל. הוא רפרף עליהן בהיסח הדעת ולפתע מיקד את מבטו באחת מהן, האחרונה. בצער רב וביגון קודר אנו מבכים את לכתו של חברנו… יעקב גרוסמן.

עברו כשבוע וחצי מאז הפגישה עם המנהל עד שעברו אוריה ומרגלית למעונם החדש בבית 'מלאכי הזהב' היוקרתי. את גולדה כלבתא, שעזבה את החדר שלה לטובת חדר יחיד, לא ראו בימים בהם העבירו את חפציהם, וטוב שכך.

אוריה היה מעט אמביוולנטי בנוגע למעבר. מצד אחד, סוף כל סוף הגיע הרגע המיוחל. ומן הצד השני… שוב, בפעם המי יודע כמה, הוא מסתרך במקום השני אחרי יעקב גרוסמן. גם כאן, בדירה הזו ממש, היה יעקב לפניו, סימן טריטוריה כדי ללעוג לו, תחושה שגם מותו לא הקהה. ושוב, כתמיד, ברמייה – אלמלא הייתה בתו עובדת כאן, מעולם לא היה מקדים אותו, את אוריה, שמקומו ברשימת ההמתנה הזדחל לאטו מאז ביקש להירשם.

כך, כשהחדר כבר היה סוף כל סוף מסודר, ישב על הכורסה הנוחה ושקע במחשבות בזמן שמרגלית הלכה לברר פרטים על חוג הציור המקומי.

בשלב כלשהו התעשת והחליט שיעקב גרוסמן, ובוודאי לא גווייתו, לא ייהרסו לו את יומו הראשון בבית "מלאכי הזהב", היום לו חיכה כה רבות. בצעד נחוש קם מן הכורסה וירד לחדר החוגים והתרבות. כרגיל, היו שם כמה דיירים ששיחקו במשחקי קלפים של זקנים. הוא עצמו ניגש לסוף החדר, שם ראה דייר אחד ששיחק בקונסולת המשחק, אותו האחד אתו שחקה העלמה הצעירה בפעם הראשונה שבה ביקר כאן. הדייר אחז בהגה מפלסטיק ונהג, בעזרתו, במכונית מרוץ עתידנית. מראה עצוב, חשב אוריה, כי הוא נהג ממש כמו זקן. בעולם האמתי נהגים אחרים בטח צופרים לו בכביש וצורחים לו שיזוז כבר. כשסיים הזקן את המרוץ, במקום הלפני אחרון – כמובן, שאל אותו אוריה איפה הבחורה ששיחקה אתו פעם.

"אוי, ילדה מסכנה…", אמר הזקן, "היא לא פה היום, היא הלכה לאזכרה."

"אוי, המשפחה שלה בסדר?"

"כמה נורא, היא איבדה את אבא שלה. אתה יודע איך זה – השלושים הוא יום קשה…"

אוריה נאנח.

"למרות שהוא כבר היה חולה הרבה זמן – איזה שיעול היה לו לקראת הסוף, שמעו אותו ממש מקילומטרים! – עדיין, זה תמיד קשה. זה נכון שרק בקושי הספקתי להכיר את אבא שלה…", המשיך הזקן, "אבל הוא נראה אדון ממש נחמד."

"מאיפה יצא לך להכיר אותו?", שאל אוריה.

"הוא היה פה דייר, לפנ– אה, אתה בטח זה שמחליף אותו כאן. יעקב גרוסמן."

אוריה הרגיש לפתע זקן מאוד, זקן כמו כל הזקנים האלו שמשחקים ברידג' והולכים כל יום ללוויה אחרת. והנה, יעקב גרוסמן ניצח אותו פעם נוספת – הבחורה החביבה הזו כבר לא תשחק ברצינות בזמן הקרוב, לא במצבה הנפשי עכשיו. כך, לקח ממנו יעקב גרוסמן, נוסף לכל, גם את ההזדמנות להביס אותה במשחק הוגן. בעצם, הוא ניצח אותו פעמיים נוספות. עכשיו, כשמת, הוא גרם גם לאוריה להרגיש זקן. היש ניצחון גדול מזה?

המשך בעמוד הבא.

3 תגובות בנושא “סיפור: מלאכי הזהב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: