סיפור: גבעון

לוי ליווה את כבוד הרב אל שדה התעופה החללי, אך שם הופתעו שניהם לגלות שהטיסה חזרה לארץ בוטלה עקב האקלים החללי. “הסערה המגנטית חזקה מדי", הסבירו בשדה התעופה, “מסוכן לטוס ככה, הסערה מלווה בשיבושי תקשורת קשים ועשויה אף לפגוע ישירות במערכות האלקטרוניות של החללית". ומתי תשכח הסערה? קשה לדעת במדויק, אך סביר להניח כי יידרשו עוד לפחות מספר שבועות. לוי הזמין מיד את כבוד הרב להתארח בביתו עד שיוכל לשוב ארצה ולמרות שצפניה הרגיש שלא בנוח, הסכים בכל זאת. ככלות הכל – היכן עוד יצליח למצוא אוכל כשר בכוכב הלכת הזה?

הסופה המגנטית נמשכה ונמשכה וסופה לא נראה באופק. לאחר יומיים של אירוח, כשלוי הבין שימי הרב בביתו צפויים להתארך, ירדה רמת העניין של לוי בכבוד הרב ונראה שהוא שב לעסקיו כבימים תקינים. לוי היה ודאי אדם עסוק למדי, שהרי היה סוחר בין הגדולים והעשירים בגלקסיה כולה, ומששב לעיסוקיו נראה בבית במהלך ברכת השחרית שהתפללו יחדיו ובסוף היום המקביל בארץ, בשעה שלעתים הייתה מאוחרת למדי, כששב מעיסוקיו. בניו של לוי, על נשותיהם וטפם, התפזרו לבתיהם ברחבי העיר. עתה נראה הבית שומם למדי כשבמהלך היום שהו בו רק הטבחית והשמש, רבקה אשת לוי, ותמר בתו.

בתחילה הייתה תמר נחבאת אל הכלים, השפילה את מבטה נוכחו וכמעט שלא העזה לדבר בנוכחות כבוד הרב, אך עם חלוף הזמן חלפה חלקית גם מבוכתה מפניו. לאחר ששהה שבוע בביתם נראה היה כאילו ושכחה מקיומו והייתה מתהלכת בביתה בחופשיות, מבלי להשפיל מבט. לאחר מספר ימים החלו גם חברותיה – בנות אדם וחיזר – להופיע מדי פעם בבית, בעיקר כשחזרה מלימודיה בבית הספר ונהרה ביחד אתן לחדרה. לאחר עוד כמה ימים נראה שאף לשמור על השקט לא טרחו. בתחילה התעלם מכך, אך לאחר מספר ימים בהם חבלה בתלמודו עם הרעש שעוררה עם חברותיה העיר לה על כך בתום ארוחת הערב, אך זכה להתעלמות ביום העוקב. לאחר מספר ימים נוספים של רעש עלתה בו חמתו והחליט לפרוץ לחדרה ולצרוח עליה בבקשה לשקט במחשבה שאם יוכיח אותה בנוכחות חברותיה יזכה ליחס רציני יותר. הוא יצא בזעם מחדרו, פתח את הדלת בסערה ו…

וראה אותה מתגפפת עם מי שבמבט חטוף קודם לכן החשיב כאחת מחברותיה. שאר חברותיה הביטו וצחקקו. היה זה חיזר. עד כה ראה אותו רק מרחוק במבט חטוף וטעה לחשוב כי מדובר בחייזרית (בני המין הזה שונים פחות בין הזכר לנקבה מאשר בני האדם, כך שניתן להבחין במינם רק מקרוב), אך לא היה כאן כל ספק – תמר, הילדה הטובה של לוי, זו שבתחילה השפילה מבטה כשרק נכח בסביבה, התגפפה לה עם זכר, וגוי, ולא רק זאת – רחמנא לצלן – עם חיזר!

מבולבל ונסער רץ בחזרה לחדרו. שמע ישראל!

תוך רגעים שמע רגליים המעידות, ככל הנראה, על בריחתן של ה"בנות" שליוו את את תמר. לאחר כמה רגעים שמע דפיקה בדלת וכשפתחה לא הופתע לגלות כי הייתה זו תמר. לרגע רצה לצרוח עליה ולסלקה בבושת פנים, אך התעשת ונזכר כי זו ההזדמנות שלו להוכיח אותה ולהשיבה אל המוסר הטוב.

"הוא הלך?”, שאל בחומרה.

"כן", ענתה חלושות, “גם הן וגם הוא, כולם הלכו.”

"האם ברור לך שזהו חטא חמור?”, שאל הרב.

"רבי, כבר כמה ימים שאני רוצה להתייעץ אתך אבל לא ידעתי איך לגשת – איך – …”

היא שתקה ארוכות ולבסוף הרימה את מבטה ובקול שנשמע כמו ניסיון כושל לאגור בטחון עצמי אמרה "קוראים לו שאול. הוא רוצה להתגייר.”

עתה היה זה צפניה שלא ידע כיצד להגיב. “מה זאת אומרת – ואיך – השם שלו הוא ‘שאול’?”

"זה השם שאביו נתן לו. הוא רוצה להתגייר.”

הרב צפניה לא ידע כיצד להגיב.

לאחר ששתק ארוכות, המשיכה תמר בדבריה. "אבא שלו מכיר אישית את הרב שאול אגסי. הרב אגסי הגיע לפה פעם ראשונה במהלך הרעב הגדול, כנציג של ארגון הצדקה שהקימו יהודי הגלקסיה כדי להתמודד עם הרעב שהכה בגבעון לפני ארבעים שנות ארץ, והרב אגסי בעצמו הביא לאבא של שאול אוכל שהציל אותו ממוות ודאג לו, בתור ילד יתום, עד שהרעב חלף. אבא שלו כל כך הוקיר את היהדות לאחר מכן, עד שקרא לבן הבכור שלו על שם הרב. לימים אבא שלו התעשר, ושלח את הבן שלו לאותו בית הספר לילדי עשירים אליו שלח אותי אבא. הוא התאהב בי ממבט ראשון כשהתחלנו ללמוד בתיכון וכשאמרתי לו שאנחנו לא יכולים להיות ביחד בגלל איסורי הדת שלי, הוא הציע להתגייר ולהתחתן אתי לפי ההלכה. הוא אוהב את היהדות. הוא מוכן לקבל על עצמו עול תורה ומצוות. שאלתי אותו: אתה מוכן לשמור כשרות? אתה מוכן לשמור שבת? אתה מוכן לצום בכיפור? עכשיו, כשהטכנולוגיה מאפשרת לנו להביא יחדיו ילד, אתה מוכן שהבן שלנו יגדל כיהודי? על כל השאלות האלו הוא השיב ‘כן’. אנא – רבי – סייע לי וגייר אותו. אתחתן אתו מיד לאחר מכן.”

הסיפור, שנשמע כל כך מטורף עד שלא סביר שהייתה ממציאה אותו על המקום, הכה את צפניה בתדהמה כנה. לגייר חייזר? האם זה בכלל אפשרי לפי ההלכה? ללא ספק, רבותינו לעולם אפילו לא היו מעלים סוגיא שכזו על דעתם.

זמן מה עמדו שניהם בלא אומר עד אשר אמר הרב "עליי לחשוב ולבדוק את דעת ההלכה בנושא הזה".

"תודה כבוד הרב, תודה שאתה מוכן לחשוב ו… אני מבטיחה לך", אמרה תמר, "אם תגייר אותו נתחתן ביום הראשון בו יהיה יהודי כשר."

הרב לא השיב.

"אני יודעת שלהורים שלי יש תכניות אחרות. אבא רוצה שאתחתן עם זרובבל, הבן של מרדכי כהן משומרון. הוא איש גס רוח, וטיפש. ואבא כועס על חוסר הרצון שלי. הוא אומר שאם אין עוד יהודים על כוכב הלכת הזה, אז הוא יודע מה טוב בשבילי. ואנחנו מתווכחים על זה הרבה ו…" תמר הפשילה את שרווליה והציגה לצפניה ההמום סימנים כחולים שהיו בבירור תוצאת אלימות. "אני לא אוריד את החולצה שלי בפניך, כבוד הרב, אבל גם כל הגב שלי מלא בסימנים. אם אבא שלי ידע, הוא יהרוג אותי. הרשיתי לעצמי לעשות דברים כי ידעתי שהוא אף פעם לא בבית בשעות האלו, אבל אם תגלה לו הוא ירתח כל כך עד שזה יהיה הסוף שלי. אנא – כבוד הרב – אנא… "

הרב שתק. תמר השפילה את מבטה והלכה לחדרה.

חי נפשי, שאל הרב את עצמו, לחשוב שלוי מכה את בתו? מי היה מאמין? ובשאלה המהותית: חכמי ישראל אפילו לא היו מעלים על דעתם את המחשבה על גיורו של חיזר! איך נקלע לפינה הזו?

לוי חזר מוקדם מהעבודה והספיק להתפלל ערבית עם הרב צפניה. בארוחת הערב השתדל הרב לא לצור קשר עין עם תמר, ולו לשבריר שנייה. לספר ללוי על שגילה? עדיף להמתין עד שיבין מה היא הדרך הנכונה מבחינת היכולת ההלכתית לגייר את אותו שאול.

כלל אצבע בהלכה קובע שלא מגיירים לשם נישואין בלבד מבלי להיות משוכנעים שהמעוניין בגיור מתכוון, מכל הלב, לקיים תורה ומצוות. ואפילו אם נניח שהוא אכן מעוניין בקיום תורה ומצוות מתחילתן ועד סופן, האם ניתן לגייר את מי שאינו אדם?

מצוות התלויות בגוף האדם ניתנות לפתרון. ילד הנולד ללא עורלה עובר הקזת דם כתחליף. גם אם האנטומיה שונה, ניתן למצוא את הדרך להניח תפילין. אוכל, מה עם אוכל? ניתן להתאים את חוקי הכשרות לאוכל החייזרי. טהרה? אמנם אין החייזרים רוחצים במים, אך ניתן לטהרם במקוואות עם הגשם המקומי, על הרכבו הכימי. ואכילת קרבנות? ויחסי אישות? ו…

אפשר למצוא פתרונות ברמה זו או אחרת לכל הסוגיות הטכניות. אבל בסוף הפוך בה והפוך בה ולא ניתן להתחמק מהשאלה הבסיסית: האם ניתן בכלל להיות יהודי מבלי להיות אדם?

הרב צפניה הבין שעליו לענות במהרה. תמר, הבחורה הצעירה, לא תמתין עשור לתשובה, כנראה גם לא חודשיים. ובינתיים, כל יום ללא מענה הוא יום בו הקדרה מתעצמת בקדיחתה.

הוא אינו יכול לפסוק בשאלה כזו הרת גורל בעצמו, אינו יכול לקבוע תקדים שבכוחו להפוך על פניו את אופיו של העם היהודי. עליו לפנות להתייעצות עם כדור הארץ, עם גדולי הדור. אבל כבר ימים שאין כל תקשורת עם הארץ עקב הסערה המגנטית. מן הסתם, אם תפוג בהפתעה יפנה אל רבותיו הרוחניים, אבל מה אם לא וייאלץ לפסוק בעצמו?

בעוד תהה לגבי כובד המשקל המונח על כתפיו והתפלל לקב"ה שייפתחו שערי הסופה המגנטית ותתאפשר תקשורת רדיו עם כדור הארץ, נזכר בקיומו של הרב הנוסף בטווח התקשורת: הרב אגסי.

אבל להסתמך על הרב אגסי יהיה בעייתי מאוד.

הרב אגסי היה חיצוני, ולכן מוקצה. פסיקתו לא תהיה מקובלת על רבותיו של הרב צפניה כעניין עקרוני, לכן התייעצות אתו לא תניב דבר פרט לכאב ראש פוליטי. מה יעשה? הרב צפניה החליט שלא להחליט. הוא יתפלל ללא הפסקה להפוגה בסערה המגנטית שתאפשר תקשורת רדיו רציפה עם הארץ ויקווה שיצליח לקבל תשובה בהקדם. אם לא יקבל תשובה תוך שבוע ימים, יפסוק בעצמו.

שבעה ימים מתוחים עברו מבלי שהסופה הותירה ולו חלון של כמה שעות לתקשורת עם הארץ. במשך שבעה ימים היה הבית שקט להפליא בשעות הצהריים, ללא אף ביקור של "חברותיה" של תמר. במשך שבעה ימים הגניבה תמר מבטים תוהים לעברו של הרב בתקווה ללמוד מהם ולו שבריר של ראיה, אך לשווא. במשך שישה ימים התפלל צפניה וביקש שייפתחו שערי שמיים לתקשורת עם הארץ, אך בשביעי, מתוך הבנה כי רצונו של הקב"ה הוא שצפניה יפסוק בשאלה מבלי להתעכב עוד, התחלפה התפילה לבקשה לחכמה ויושר הלב כדי שיוכל לשפוט נכונה.

למחרת, כששבה תמר מבית הספר, המתין לה בחדרה פתק המבקש ממנה לגשת לחדרו של הרב צפניה.

"ראשית עליך לדעת שבלא קשר לשאלת הגיור של שאול, אינך יכולה להיות בחברתו של גבר, ודאי שלא להתגפף עמו, עד שתינשאי. אביך, לו היה יכול, היה ודאי שולח אותך לאולפנה טובה בה לא היו מוצגים בפנייך פיתויים שכאלו, אך כיוון שאין כזו כאן בגבעון, עלייך להלחם ביצר הרע ולהימנע ממגע כזה בעצמך. לא אמרתי דבר לאביך עד כה, אבל לא אוכל לשתוק אם לא אהיה משוכנע שאכן למדת מטעותך וסרת מדרך הרע."

"כן, כבוד הרב", השיבה תמר בשפלות רוח.

"ושוב, מבלי לדון בסוגיית הגיור, סיפר לי אביך כי מצא לך זיווג הגון בקרב הקהילה היהודית של שומרון, בנו של סוחר עשיר. אני יודע שאינך מחבבת אותו, אך לרוב האהבה מגיעה עם הנישואין, מתוך שותפות וקבלה ונתינה. עליך להבין שאהבה ממבט ראשון היא רעיון של גויים, לא של ההלכה שקובעת שיש לאב חובה למצוא זיווג הגון לבתו."

"אבי הפגיש אותי עם אותו הבחור, כבוד הרב. הוא מכוער וגס רוח, שותפות לא תהיה לי אתו, גם לו הייתי מקיימת לחלוטין את רצון אבי."

הרב נאנח, פחות כתגובה לתשובתה ויותר מתוך מחשבה שאינו יכול עוד לדחות את מתן ההכרעה בסוגיה שהתגלגלה לפתחו.

"ובנושא הגיור – זו אכן שאלה קשה!", פתח הרב. "אך איך אוכל למול חייזר, שאברו אינו כאבר אדם? והרי המילה היא תנאי הכרחי לגיור! איך יניח תפילין? איך ישתה מהיין בקידוש של שבת? איך יטבול במקווה? איך יאכל מבשר זבחים כשיוקם בית המקדש במהרה בימינו? לא ניתנה התורה לבני חייזר כי שלא כבני אדם לא נבראו בצלם הקב"ה ולכן לא יכולים לקיים את כל המצוות. צר לי, תמר, אך לא אוכל לגיירו. כבדי את רצון הורייך והינשאי ליהודי משומרון, גם אם לא לזה שהציע אביך, כך ייטב לך ולהם. בעוד מספר שנים, כשתהיי בעזרת השם אמא מאושרת לילדים קטנים וחמודים, לא תביני בכלל מאיפה צץ לך שגעון הנעורים הזה ותודי לי שנשאת ליהודי כשר כשם שעשו כל אמהותיך מזה דורות."

תמר לא אמרה דבר, רק יצאה מחדרו בדממה. בערב שמע את השמש שהביא לה את האוכל לחדרה בטיעון שהיא חולה. בלילה, כשעטפה דממה את הבית, שמע את בכיה החרישי מבעד לקיר. צפניה התפלל למענה, שתצא ממנה רוח השטות שאחזה בה ותביא נחת להוריה. קול הבכי הקשה עליו להרדם וכשנרדם היו חלומותיו אפלים וקשים.

למחרת לא חזרה תמר מבית הספר. הניסיונות שארכו שעות לאתרה באמצעות מכשירי התקשורת שלה העלו חרס, הם היו כולם כבויים. לוי הוזעק מעסקיו, אחיה עזבו את משפחותיהם ויצאו לחפשה, וצפניה כאב ושנא את עצמו, שנא את הסיטואציה בה נמצא, לרגע שנא את העובדה שנכנע להפצרותיה ולא סיפר להוריה דבר ולרגע שנא את לוי על האלימות הקשה שהפגין. אם היה מחנך את בתו בדרכי נועם, אולי לא הייתה מרדנית כל כך. אם היה מחנך את בתו בדרכי נועם, היה יכול צפניה לפנות אליו בדיסקרטיות ולספר לו את אשר גילה. אם…

בלילה, כשלוי כמעט נשבר ופנה אל המשטרה (ממנה ניסה להימנע ככל יכולתו), התקבלה לפתע הודעה במערכת התקשורת הביתית. המקור ממנו נשלחה היה לא ידוע, ותכנה הכיל אך ורק הדמיית חוזי בה נראו תמר ושאול, כרוכים זה בזרועו של זו, על ראשיהם כתרים טקסיים, לצווארה של תמר שני צעיפים עם קישוטים משונים, על צווארו של שאול אחד מהם. בראות לוי את התמונה בקעה מגרונו צרחה מרה ואיומה. אחד מבניו של לוי הסביר לרב שהצעיפים הם סימן לבוש של דת החייזרים האלילית בה שאול חבר, האחד מעיד על חובשו כי המיר את דתו והשני כי הוא נשוי. הכתרים נחבשו במהלך טקס החתונה עצמו, שכנראה נערך בבזק זה עתה: החתן והכלה לא היו לבושים בבגדי החתונה המפוארים, הכלה בבגדים אתם יצאה בבוקר מהבית ושאול בבגדי יום-יום.

לבו של צפניה כבד אפילו יותר. אם היה מגייר את שאול, האם עדיין הייתה ממירה את דתה ונישאת לגוי?

לאחר שפג ההלם הראשוני פנה לוי אל צפניה, בקול הנמוך ביותר בו שמע אותו מדבר מעולם. "רבי, בתי יחידתי מתה הערב. אילו מנהגי אבלות עליי לנהוג?"

המשך בעמוד הבא.

3 תגובות בנושא “סיפור: גבעון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: