סיפור: גבעון

לוי הצהיר אמנם על תמר כחשובה בעיניו כמתה, ונהג מנהגי אבלות מצומצמים, אך לא נתן לאירוע פומביות יתר מחוץ לחוג המשפחה, כנראה כדי לא להיתפש, בעיני החייזרים הסוחרים האחרים, כמי שמזלזל בדתם או בהם. ביום השלישי הגיעו לבקר בשבעה קרובי המשפחה משומרון, בעיקר מהמשפחות הקרובות של כלותיו של לוי. ועמם הגיעה דמות נוספת אותה לא ציפו לוי או צפניה לפגוש, הרב שאול אגסי הקשיש.

הרב אגסי ניגש ללוי ולאשתו, דיבר עם בניו ולבסוף ניגש בהפתעה לעברו של צפניה. "מי כבודו?", שאל הרב הקשיש.

"צפניה", ענה בפשטות ולוי הוסיף "כבוד הרב אגסי, הרב צפניה אילון הוא זה שמדריך אותי בהלכות השבעה".

מבטו של הרב אגסי הצטעף לרגע. הרב אגסי בהה בצפניה מספר רגעים, לאחר מכן אמר "נעים להכיר" בטון ידידותי והלך לשוחח עם גברת לוי.

בתום תפילת הערבית ביקש הרב אגסי לשוחח עם צפניה ביחידות: "אני שמח לראות כאן עוד איש הלכה, אשמח להכיר ביותר מאשר רק שם", אמר. שניהם ישבו בחדרו של צפניה, שם היה שקט יותר מאשר בסלון עתיר האורחים, ונראה היה שהרב אגסי מרוצה מהשקט.

"לא ידעתי שיש לנו עוד איש הלכה במערכת השמש", אמר בטון ספק משועשע וספק מוטרד.

"באתי לביקור קצר", אמר צפניה, "הייתי אמור להיות כאן אך לפרק זמן השקול לשבוע ארץ, אבל הסופה המגנטית משבשת את כל התקשורת ומפריעה למערכות החשמליות של החלליות, אז לא טסים כרגע מסיבות בטיחותיות. אני מחכה כבר לחזור לארץ, למשפחה ולקהילה שלי, אבל לא נראה שהסופה נרגעת או שמתכוונים להוציא טיסה שתעקוף אותה."

"אני מקווה שהדברים יסתדרו במהרה. מה עיסוקך בימים כתיקונם, כשאינך מבקר כאן?"

"אני גר בישראל ומשמש כרבה של העיר חיפה."

"אכן ראוי וחשוב. האם מותר לתהות לפשר ביקורך במערכת שמש רחוקה זו? עסקים? משפחה?"

צפניה הרגיש שתחת המסווה של שיחה נעימה ושאלה המביעה התעניינות כנה ידע היטב אגסי שצפניה הגיע כדי לפסוק הלכה. האם לא הציג אפשרות זו בין שאלותיו כרמיזה לכך שאפילו לא חשב להציג פסיקת הלכה "בנחלה שלו" כסיבת ביקור ראויה?

"מר לוי ביקש להתייעץ עמי", ענה בפשטות.

"בנושאי הלכה?"

"אכן."

"זכותו שמורה לו, ודאי, אך תמהני: שמא לא קיבל ממני מענה מספק לכל תהיותיו?"

צפניה לא ידע כיצד לענות. את השאלה הזו היה צריך להפנות ללוי, לא אליו. לאחר שצפניה לא ענה לשאלתו המשיך הרב אגסי ושאל "או שמא הוא לא היה מרוצה מהתשובות שקיבל?"

צפניה השיב תוך כדי ברירה אטית של מילותיו. "הוא אמר לי שקיום לוח עברי בצמידות למשך היממה הארוך מאוד של כוכב הלכת הזה הוא לא פרקטי, אך שאתה דבק בצורך לקבוע את לוח השנה לפי אורך היממה המקומי."

"הכל נכון, אך על הפתרון ההלכתי שמצאתי לא טרח לספר?" שאל הרב בנימה סרקסטית. "הצעתי לו להעביר רשמית את כתובתו וכתובת עסקיו לכוכב הלכת שומרון, ולבוא למפגשי קהילה בחגים הגדולים, כך יהיה מחויב ללוח השנה לפי חשבוני ולפי אורך היממה הנוח של שומרון."

צפניה הרגיש נבוך. לוי לא סיפר את זה. לוי הציג את הרב אגסי כמגוחך. מדוע לא אימץ את הפשרה הזו? אמנם צפניה האמין בלב שלם בצורך לקיים את לוח השנה העברי לפי שעון ארץ ישראל, אך עדיין – עבור מי שמקבל את ההלכה כדין החיצוניים, זו נשמעת כמו פשרה טובה.

"לא ידעתי…"

"יש לי הימור מדוע פנה אליך מלכתחילה. אם יעביר את כתובתו יאבד את הטבות המס המיוחדות להן הוא זכאי כאן. הוא רצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה: גם להצליח למרק את מצפונו (נשפוט אותו לכף זכות ולא נגיד שרצה לקבל אישור למראית עין בלבד, כי "מה יגידו") וגם להמשיך להרוויח הרבה כסף. הוא יכול היה לנהוג לפי מנהג הארציים גם מבלי לזמנך לכאן, אבל רצה לקבל גושפנקא רשמית."

צפניה הרגיש מטופש לחלוטין. האם הרב אגסי צודק? כנראה שכן. הייתכן כי נסע בחלל לקצה השני של היקום, ונתקע בכוכב הלכת הארור והנידח הזה מאחורי סופה מגנטית, רק כדי לשמש חותמת גומי? הוא ידע והבין זאת שכלית כבר בשיחתו עם לוי, אבל רק עתה נלוותה לכך התחושה הכה רעה, תחושה של טיפשות וכישלון.

"באמת… לא ידעתי…"

"את הנעשה אין להשיב. אם הייתי כלי בידי מי שמחפש תירוצים כדי להצדיק חילול שבת, עליך לשאול מדוע בחר לך הקב"ה תפקיד שכזה."

צפניה לא היה מוכן לכזו אמירה ארסית ובעוד שקל את תגובתו אמר הרב אגסי "אבל זה יחסית שולי. אני האחרון לזלזל בשמירת השבת ובחשיבותה, אבל על הכף מונח הרבה יותר: עתידו של העם היהודי, לא פחות!"

לרגע לא הבין צפניה מה רצה ממנו הרב אגסי. עתיד העם היהודי? לכמה רגעים תהה ולפתע התבהרה בראשו כוונתו של אגסי: פרשת הגיור של שאול!

"אני רואה שאתה מבין על מה אני מדבר", אמר אגסי, "וזו גם סיבת הביקור שלי כאן. לוי, תחת המעטה החביב, הוא איש קשה וחמדן. פעמים רבות, כשהתייעצה עמי, התקשיתי להסביר לתמר על כיבוד הורים לאור האלימות הלא פרופרציונאלית שנהג בה. לפי הדת האלילית החיזרית המקומית, אדם לא נהיה גבר של ממש ולא מקבל עליו את כל חובות הדת עד שנישא ומשנישא אינו יכול להתגרש והעונש על עזיבת הדת או גירושין הוא מוות. תמהתי מדוע ביצע צעד כל כך קיצוני כמו קטיעת הגיור שלו בשלב כל כך מתקדם והתחייבות שלו לדת האלילית. האם ידוע לך?"

צפניה הופתע לחלוטין. "גיור?" שאל בפליאה.

"חשבתי שידעת", אמר אגסי בטון מזלזל קמעא. "למה כבר חשבת שהתכוונתי?"

"ידעתי שהוא מעוניין בגיור, לא ידעתי שהתחלת לגייר אותו."

"אני לא מבין", אמר אגסי, "לא מבין מה קורה פה. הסבר לי: מה אתה יודע?"

צפניה סיפר על טיסתו שבוטלה, ועל המגורים ליד תמר ועל התגלית שלו ועל הפנייה שלה בבקשה לגיירו.

"מעשה אבות לסימן לבנות!", קרא אגסי בטון מריר. "כמו אביה, תמר פנתה אליי ואליך מבלי לספר לנו זה על זה."

"כנראה פחדה כל כך שאספר לאביה והוא ינהג בה אלימות רבה עד שהחליטה לתת לי את התחושה שהדבר תלוי בי ורק בי. כנראה חשבה שאם אגיירו בעצמי אז ודאי לא אספר דבר."

"נשמע הגיוני. אם כך, מדוע ברחו?"

"לא הסכמתי לגיירו. מצפוני ההלכתי אינו מותיר לי. בני אדם נבראו בצלם ובעלי נשמה אלוקית, אך בני החיזר לא. איך אוכל לגייר את מי שאין נשמת אדם באפו? אחרי הכל, לא היית מגייר כלב, עם כל אהבתנו לכלבים… תמר כנראה פחדה שאספר לאביה ולכן התגיירה."

אגסי צמצם את מבטו ונראה כמי שהיה הורג במבטו לו היה כוחו לכך.

"אתה מבין מה עשית, איזה נזק?!", קרא אגסי בכעס.

"חיזר אוהב ישראל, עם שם עברי, רצה להתגייר ולפתוח את הדלת לעידן שלם שבו היהדות ועם ישראל יוכלו להגשים את ההבטחה בברית בין הבתרים להרבות את זרעו של אברהם אבינו ככוכבי השמיים, ואתה אמרת לו 'לא!'. באיזו זכות?! אתה מבין את הנזק שעשית?! את הדרך שבה לקחת את מפעל חיי לחבר בין היהדות לעמי החיזרים, לפתוח את הדלתות ולחבר את הלבבות, ופשוט הנחתת עליו מכת גרזן? וכלב… אתה משווה את שאול לכלב? הכלב שלך יודע לקרוא שמע ישראל? הכלב שלך יודע ללמוד גמרא? כדי להראות לשאול את היופי למדנו ביחד בכל ביקור שלו, הוא היה חריף יותר בהבנתו לא רק מהכלב שלך, גם מכמה בני אדם שאני מכיר, ואפילו כאלו עם התואר ׳רב׳. ואתה חרבת הכול. הכול!"

העלבון בדבריו של אגסי היה בולט, אבל צפניה, עם כל כמה שהרגיש רע, ניסה לשמור על נימת קול רגועה.

"אני מצטער, אבל לא הייתי יכול לתת את ידי ל… בניגוד לאמת ההלכתית כמו שאני מבין אותה. ובאמת שלא ידעתי שהתייעצה אתך כבר, אם הייתי יודע הייתי דן אתך לפני והיינו…"

"ואיך תדע? אחרי הכל, באת לכאן, למקום זר לך, והתחלת לפסוק ממש כאילו אני, ששנים פסקתי עבור הגלקסיה כולה, לא קיים. במשך כל ההיסטוריה היהודית הרבנים המקומיים שירתו את הקהילות שלהם כי הכירו את האנשים והבעיות שלהם וידעו מה הכי טוב עבורם. עד שהגעתם אתם, רבני ארץ, והחלטתם שתדעו יותר טוב מאתנו מה טוב לנו! זה לא עניין של כבוד. זה לא עניין של שליטה. את הנזק שעשית בביקור שלך ייקח שנים לתקן."

אגסי שלח לעברו מבט כועס אחרון ויצא מהחדר.

צפניה היה שקט במיוחד בימים שחלפו עד לתום השבעה. כמעט והיה אפשר לשכוח מקיומו. בסוף השבעה אתר את יהושע, נהג החללית, ופגש אותו בשומרון, שם המתין לפקיעת הסופה. "אני חייב לעזוב", אמר לו, "כמה צריך לשלם כדי שנוכל לטוס במסלול שיעקוף את אזור הסופה?"

אך יהושע דחה את בקשתו בטיעון שהיא לא ישימה, לא כלכלית ולא טכנית, והותיר אותו להמשיך להתבשל במיץ ייסוריו בכלוב הזהב שהיה ביתו של לוי, בו היה דרוך לעזוב בכל רגע עם תום הסופה.

תשעה חודשים המתין והמתין.

בוקר אחד קיבל הודעה מהרב אגסי. לאקונית הייתה: "אמש נולד בנה של תמר. הוא היה יכול לגדול כיהודי". כשקרא אותה הרגיש לרגע כי האמת ההלכתית שלו בוגדת בו. אין לדעת מאיפה השיג אגסי את תמונת הילד, אך הוא היה נראה אנושי כמעט לחלוטין! ואולי טעה ובכל זאת היה יכול הילד להיחשב יהודי ולגדול על ברכי מסורת ישראל?

ומה רצה כבר הרב אגסי להשיג בהודעה הזו? לאמלל אותו אף יותר? צפניה גזר על עצמו תענית והתחנן שתחלוף כבר הסערה והנה, שני ימי ארץ לאחר מכן חלפה וביום הארץ השמיני ללידתה של תמר, לאחר שנראה כי הסופה שככה לחלוטין, עלה שוב על החללית ארצה. מי שלא חזה בהקלה שחש צפניה עם עלייתו לחללית, לא חזה בתחושת הקלה מימיו. ברגע בו דרכה כף רגלו של צפניה על סיפון החללית נדר כי משישוב לא יצא את גבולות כדור הארץ עד יום מותו. לאורך שעותיה הראשונות של הטיסה נותר טרוד: מה הוא המסר שניסה הקב"ה להעביר לו כשקבע את תאריך טיסתו ביום בו, לשיטתו, היה יכול הילד לעבור מילה? האם בכלל היה אפשרי, פיזיולוגית, למול אותו? לבסוף נרדם, אי שם בלב התווך הבין גלקטי, בעודו בוהה בתמונת התינוק.