סיפור: דברי חנוך

תודה לכל מי שקרא את הסיפור של השבוע שעבר, "גבעון", והחזיר לי ביקורת. רבים אמרו שהסיפור גרם להם לחשוב, ואין מספקת יותר לסופר מאשר האמירה הזו. קוראים יקרים, כולכם מוזמנים לחלוק את האתר ואת דף הפייסבוק עם חבריכם, זה ישמח אותי מאוד!

הסיפור השבועי, "דברי חנוך", נבחר כיוון שהוא בעל זיקה ליום השואה. מאחורי הסיפור הזה יש סיפור בפני עצמו, הוא מסופר בעמוד האחרון.

~~~

חנוך לא ידע אם לפחד מפני המוות או לחכות שהכול ייגמר כבר. הם עמדו בשורה בעמידת דום, ככל שרק הצליחו להצמיד את רגליהם, כאשר הקצין הגרמני סקר את שורת היהודים שלפניו. מצדו של הבניין הגדול מולו עמדו הגיחה לפתע אישה יהודייה, שדומה היה כי התאמצה בכל מאודה לברוח ממישהו. היה ניכר שהריצה הייתה קשה עליה.

הקצין הסתובב, הביט לעברה אך במשך רגע קל, ובמבט אדיש לחלוטין ירה בה למוות בדיוק מבעית. חנוך הזדעק בתוך תוכו. השם ישמור! כמה שהיא דומה לרחלי, כל כך דומה! אבל אסור היה לו להניע אפילו שריר. לפתע פנה הגרמני לכיוונו של חנוך, מבטו בוז מרוכז. לרגע אחד חשש חנוך שסופו קרוב. הוא ניסה לשמור על ארשת שלווה ככל שיכל בשעה שאמר בלבו פנימה "שמע ישראל". הגרמני נעמד קרוב, כל כך קרוב, וירה מאקדחו ביענק'לה, היהודי שעמד בסמוך לחנוך, שככל הנראה לא הצליח להסתיר את הזעזוע שחש. אחריו נורו עוד שלושה מתוך השורה. כשהשביע הקצין הגרמני את רעבונו לקטל, חזרו הנותרים אל עבודת המחנה המייגעת.

בסופו של היום חזר חנוך אל צריפו ונשכב בדרגשו של יענק'לה, עליו השלום. הדרגש הזה ניצב במקום נוח יותר ועתה בשל הנסיבות הפך להיות דרגשו שלו.

חי האלוקים, איך הם לקחו את יענק'לה?! יענק'לה, בן דודו וחברו עוד מינקות, היה יהודי טוב וכשר, דקדקן בתרי"ג מצוות מהן לא סטה ולו בפסע, צדיק מוחלט ואדם חביב ונוח על הבריות. ועתה הוא איננו, כרבים אחרים. והאישה ההיא – המראה שלה עלה שוב לנגד עיניו, וכמעט הוציא אותו מדעתו. כה דומה הייתה לרחלי שלו, לארוסתו, כה דומה… אלמלא הגרמנים כבר היו נישאים.

אלמלא הגרמנים אולי כבר היה אבא.

אלוקים – מה קרה לה, לרחלי שלו?! הם בטח רצחו אותה, רצחו את רחלי שלו, כפי שרצחו את יענק'לה. כפי שרצחו אחרים. כמה רצחו? אלפים? עשרות אלפים? מאות אלפים? גופו סמר. הוא פתח את פיו ובלא קול התחיל לצרוח: אלוהים, אלוהי אברהם יצחק ויעקב, האם זהו דין הצדק שלך?!

חנוך לא הצליח לעצור בעד עצמו ובראשו עברה מחשבת טירוף, מחשבה שלא תיאמן – אלוהים בוגד.

אלוהים בגד בעצמו. הוא בגד ביענק'לה, ברחלי ובכל האחרים, בכל האלפים, אולי עשרות או מאות אלפים. הוא בגד בתורה הקדושה שמסר, באברהם אבינו, בערכי הצדק והמוסר שהוא עצמו קבע. הוא בגד בו, בחנוך. הוא בגד בכול.

חנוך חש תחושה משונה האוחזת בו, מעין טירוף מקהה חושים, מעין שנאה יוקדת שהעמידה את השכל ושאר הרגשות בצלה, ניאץ את שם השם וצרח, בשתיקה מוחלטת כדי שלא להסתכן בזעמם של הגרמנים, "אלוהים, בוגד שכמוך, אם אתה קיים, התייצב כאן והשב לי!"

הצריף החריש. המחנה כולו התמלא דממה נוראה, סמיכה וצפופה, שבה קולות נשימתם הכבדה של חבריו לצריף נדמו כרעמים. ואז, בלב הצריף, הופיע הבזק של אור מסמא, חזק ונוראי משראה חנוך כל ימיו. עיניו נעצמו מאליהן מעצמת האור. לאחר שניות ספורות, בינות למצמוציו, הצליח להבחין אך בקווי המתאר של הדמות במרכזו של הלובן הנורא בלב הצריף. הדמות הייתה לבנה כולה. לא היה זה לובן טהור, כשל כלה בחופתה, אלא לובנו של תכריך המוות. הדמות קרבה אליו, אך גם מקרוב האור הרב שהפיצה לא אפשר לחנוך להבחין בפרטיה. לאחר שנעמדה על יד דרגשו, פנתה אליו הדמות: "שלום חנוך, אני הוא מלאך המוות."

"מה רצונך?", שאל ברוב פחד ואך בקושי הצליח למקד בו את מבטו.

"באתי להציע לך עסקה. עסקה די פשוטה: אגלה לך מה עלה בגורלה של רחלי. בתמורה לכך, תצטרך לבצע עבורי טובה אחת."

חנוך לא היסס ולו לרגע. בשביל רחלי, רחלי שלו, הוא מוכן לכרות עסקה אפילו עם מלאך המוות, ולו גם יעלה בידו רק לגלות את פרטיו של סוף נורא.

"אני מסכים", אמר.

מלאך המוות צחק, צחוק קר ורועם.

הצריף כולו התמלא לובן מחריד ולפתע מצא עצמו חנוך לצד מלאך המוות בלבה של רחבה, מגרש משחקים כלשהו. ברחבה ישבו ילדים רבים, נערים ונערות מגיל מצוות ועד בחרות, לבושים מכנסיים כהים וחולצות לבנות. שאר המבוגרים היו לבושים בצורה דומה. בקצה הרחבה ניצבה במה עליה עמדו כמה נערים ומבוגרים, באותו הלבוש, ודיברו. רק הוא היה לבוש בסחבות המחנה. הוא לא הצליח לזהות את השפה בה דיברו, אך לפני שהספיק לתת דעתו על כך, פנה אליו מלאך המוות בדברים.

"אנו רואים ובלתי נראים כאן, מביטים אל העתיד לבוא. התאריך הוא כ"ז בניסן התשנ"ה. המקום בו אנו נמצאים הוא ירושלים, עיר דוד, בירתה של מדינת ישראל, מדינה שהקימו בני העם יהודי בארץ ישראל בשנת התש"ח.

היום, כ"ז בניסן, הוא היום בו קבעה מדינת היהודים תענית לזכר הנרצחים במעשי השמד שהמיטו הגרמנים על העם היהודי. אנחנו נמצאים בבית ספר של מדינת ישראל המציין עכשיו את יום התענית הזה."

הפרטים הרבים מספור, פרטים שבלתי יאמנו ממש, הכו בו בחוזקה – האל, אותו האל שנטש את העם היהודי לידי אותם המרצחים הגרמניים שרצחו בבניו ובנותיו בלא אבחנה – אותו האל שב והחזירם לארצם, בה הקים מדינה יהודית שבירתה ירושלים, עיר דוד!

מוחו כמעט והתבקע מעוצמת הסתירה. כפירה והתעלות דתית גם יחד, כל אחת לחוד, היו נכונות ברגע זה. הסתירה לא נראתה כברת יישוב: אם האל מעוניין במות בניו, מדוע הוא מנחמם, כהבטחת הנביאים, בבניין ציון?

מחשבותיו נקטעו באחת. אחד מהנערים הניח על הבמה כיסא ואחת מהנשים המבוגרות שישבו בצד הרחבה, המבוגרת מכולן, קמה ממקומה והתיישבה על הכיסא שבמרכז הבמה. היה בה משהו מוכר, משהו שצד את עינו. ולפתע הבזיקה בו ההבנה – זו היא רחלי!

"כן, רחלי", אמר מלאך המוות שכמו וקרא את מחשבותיו. "היא כאן כדי לספר לילדים את סיפור חייה."

רחלי שלו! היא שרדה את הגרמנים והגיעה לגיל זקנה, אל שנת התשנ"ה שנראית כרגע כה רחוקה… כה רחוקה עד שלא תיאמן, כה רחוקה עד ש…

איזה עולם נורא הוא זה, עולם בו האל בגד ביענק'לה, אך לא בה. הו, מזל שלא בגד גם בה.

רחלי התחילה לדבר. הייתה זו כנראה שפת הקודש. למרות שלא שלט בה היטב, הבין כל מילה ומילה מדבריה, כמו ודיברה עמו בשפת אמם.

היא סיפרה על הכפר שלהם, ועליו. "התארסתי לגבר בשם חנוך והיינו אמורים להינשא חודשיים אחרי שהגיעו הגרמנים", סיפרה. היא תיארה את היום הנורא בו הגיעו הגרמנים לכפר וחתמה במילים "לא ראיתי יותר את חנוך ארוסי. ניסיתי לחפש אותו במשך השנים אחרי המלחמה, אבל לא מצאתי לא אותו ולא שמעתי אפילו ידיעה אחת על גורלו. הוא כנראה נרצח על ידי הגרמנים."

הוא הרגיש כאילו חרב פילחה את חזהו. האומנם, האומנם רחלי שרדה את המלחמה, אך בלעדיו? האומנם לא יזכה לראותה עוד, לא להקים אתה בית בישראל? הוא הביט אל עבר מלאך המוות וזה רק החזיר לו באורו המסנוור, הנורא. והוא – מה יהיה עליו? האם אכן לא יישאר ממנו ולו זיכרון?

הוא הכריח עצמו, במאמץ עילאי, להמשיך ולהקשיב לסיפורה. כמסתבר, הצליחה רחלי להבריח מביתה תכשיט יקר ערך בעזרתו שיחדה את אחד הקצינים הגרמניים שנתן לה לברוח. היא הסתתרה בתוך חבית של מספוא בביתה של גויה שמדי פעם הבריחה אליה מזון ושתייה וכך שרדה את המלחמה. היא גרה כמה חודשים במנזר וכמעט שהתנצרה, אך לבסוף החליטה לעלות לארץ ישראל ונישאה לבן של אחת המשפחות הוותיקות ביישוב היהודי שם. נולדו לה ילדים, והיום היא אפילו סבתא. ממשפחתה באירופה שרד רק דוד אחד שהיגר לארצות הברית של אמריקה ונפטר לפני כמה שנים בשיבה טובה.

הילדים לא שאלו שאלות וברגע בו קמה מכיסאה, הבזיק שוב אור נורא וחנוך מצא עצמו על הדרגש בצריף.

הוא לא ידע כיצד להרגיש או מה לחשוב, פרט לכך שהרגיש כי אורו המסנוור של מלאך המוות עוד נורא משהיה קודם.

"ועכשיו חנוך, אתה חייב לי טובה", אמר מלאך המוות, "לשמה תצטרך לעלות עמי השמימה, אל מקומם של פמליא של מעלה. אנו עומדים לנכוח במשפט שעורך שר הפנים של מלכות של מעלה, ראש וראשון למלאכים, השר מטטרון, שישפוט את המלאך השומר של כפרך."

"ומה עליי לעשות?", שאל חנוך, "ולמה המלאך הזה נשפט?" האם מעל בתפקידו, כשנתן לגרמנים לתפוס את תושביו של הכפר ולטבוח בהם?

"כל דבר בעתו", אמר מלאך המוות. שוב הבזיק אור באפלת הצריף.

על כיסא מרחף ישב מלאך, ודאי מטטרון, שכן הוא התנשא מעל לאחרים. מול הכיסא, במרחק מה ממנו, עמד מלאך שפניו מושפלות ארצה וכנפיו מכונסות אל גופו. שני מלאכים גבהי קומה, בידיהם חרבות של אש כתומה-צהובה בוהקת, עמדו מצדדיו. חנוך ומלאך המוות עמדו בצד, בין כיסאו של מטטרון למלאך העומד לדין. חנוך גילה כי גם הוא לבש בגדי לובן, לובן של מוות. מולם, לצדו השני של כסאו של מטטרון, עמדו עוד כמה מלאכים שצפו גם הם בדין.

"האם יודע אתה מדוע הועמדת לדין?", שאל מטטרון בקול סמכותי ונורא.

"כן, השר מטטרון."

"מדוע?"

"הפרתי את צווה של מלכות השמיים."

"איזה צו הפרת?"

"הצו המורה על השמדת כל קהילת הכפר שאני הוא המלאך השומר שלו, הכפר של בן האדם חנוך."

חנוך הביט בנעשה כשבטנו מתהפכת.

"איך הפרת את הצו?"

"הצלתי את חייה של בת אדם יחידה. רחלי שמה, בתו של צורף הכפר."

בפעם השנייה בזמן כה קצר הרגיש חנוך שחרב מפלחת את חזהו. הרי זהו תפקידו של המלאך השומר, להציל את תושבי הכפר! אם הציל את רחלי ועל כך הוא עומד לדין – – –

"איך הצלת את חייה?", שאל מטטרון.

"דאגתי לסלק גרמנים אחרים מסביבתה כדי שתוכל לנצל את ההזדמנות ולשחד קצין גרמני במעט הזמן שהיה לה לכך."

"למה הצלת דווקא אותה?"

"זהו המקרה הפשוט ביותר שעמד בפניי, המקרה שדרש את ההתערבות הפחותה ביותר בכוח הבחירה החופשית של בני האדם, ולכן היחיד שהיה אפשרי במסגרת הכוחות שניתנו לי בתור מלאך בדרגתי."

"האם אתה מתחרט על מעשיך?"

"לו היו הדברים תלויים רק בי, כבוד השר מטטרון, הייתי מציל את הכפר כולו."

"עז מצח אתה!", קרא מטטרון בקול נורא. "האם, כמשתמע מדבריך, אתה מערער על עליונותו וצדקתו המוחלטת של דין המלכות?"

"צר לי, השר מטטרון, אבל כן – לא הייתה כל סיבה להמיט שמד על כפר שלם, על גבריו, נשיו, זקניו וטפו."

"האם אינך יודע להכיר טובה, כבוד וציות ליוצרך, עושה מעשה בראשית, ולמי שהוסמכו לבצע את דינו?" מטטרון רתח מזעם. "ניתנת לך הזדמנות אחרונה לחזור בך מדבריך האלו. האם ידוע לך מהו העונש על הפרת הצו?"

"כן, השר מטטרון, אני יודע."

"האם אינך חוזר בך מדבריך?"

"לא, כבוד השר מטטרון, אין בי כל חרטה, אני עומד על דעתי."

"אם כך", קרא מטטרון, "נמצאת אשם בחילול שם שמיים ובהפרת הצו האלוהי. לא תשמש יותר כמלאך שומר ולא תכהן יותר בתפקיד רם עד לרדת המשיח אל עולם של מטה."

הס השתרר. "אליהו!" קרא מטטרון. מתוך קהל הצופים שעמד מול חנוך ומלאך המוות יצא האדם היחיד, פרט לחנוך עצמו, שנכח במעמד. כשהוא לבוש בגדי לובן בוהקים של קדושה וטהרה, נעמד אליהו ליד כיסאו של מטטרון.

"כן, מטטרון?"

"אתה הוא עד להחלטתי הזו, אליהו. עם בוא המשיח לעולם של מטה, בשר בין המלאכים על ביטול העונש."

אליהו הנהן בראשו וחזר אל הקהל.

"פרט לכך", קרא מטטרון לעברו של הנאשם, "אני גוזר עליך שישים מלקות פולסא דנורא שיינתנו מידי מלאך המוות."

"מדוע אני, כבוד השר מטטרון?", שאל מלאך המוות.

"מגלגלין חובה על ידי חייב", ענה מטטרון.

"כן, כבוד השר", ענה מלאך המוות.

"בצע את העונש עכשיו."

"כן, כבוד השר. אני מעביר את ביצוע העונש לידיו של בן האדם חנוך, איש חובי."

"לו יהי", אמר מטטרון, אי נוחות מסוימת בקולו.

המשך בעמוד הבא.

תגובה אחת על “סיפור: דברי חנוך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: