סיפור: דברי חנוך

אוריאל וחברתו, סופי, צפו יחדיו בטלוויזיה. איזה כיף זה שבימי שלישי מסיימים מוקדם את הלימודים, שהמבחנים עוד רחוקים ושאפשר לבלות ככה אחר צהריים פנוי! גם סופי, שלמדה מקצועות אחרים לבגרות, סיימה היום מוקדם, כאילו ומישהו מלמעלה החליט לתת לו ולאהובתו את העונג השבועי הזה. סופי הניחה את ראשה על כתפו והוא ליטף את שערה הרך והנעים כשנעו התמונות על המסך.

"כבר ארבע, את צריכה לצאת, שלא תאחרי."

סופי העיפה מבט אל השעון והנהנה. הוא ליווה אותה לתחנת האוטובוס הסמוכה לביתו, משם היא נוסעת היום לראיון עבודה – היא רוצה להיות קופאית בסופר "ירושלים קונה בזול" אחרי שעות הלימודים. הוא איחל לה בהצלחה, חיבק אותה ונשק לה לפני שנפרדו וחזר הביתה לשבת מול הטלוויזיה.

היה זה שידור חוזר של תכנית הומור ישנה שלמרות השנים שחלפו עוד הייתה מצחיקה כמו פעם. לפתע נקטעו השידורים לטובת מבזק חדשות. ליבו החסיר פעימה, כמו והרגיש שמשהו רע קרה. פיצוץ עז נשמע בלב ירושלים, סיפר השדרן, הסיבה לו עדיין לא ידועה. אוי לא, חשב, אלוהים – הלוואי שאיש לא נפגע. לא מישהו שאני מכיר.

חשש התגנב אל ליבו: משהו נורא קרה. פיגוע, זה היה פיגוע. מישהו נפצע. מישהו מת. הוודאות בה חש זאת הייתה נוראה, מחרידה יותר משחש כל חייו.

הפרטים החלו לזרום. הפיצוץ ארע באוטובוס.

לא – לא סופי שלי. בבקשה, אלוהים, עשה שלא.

ואז הגיע מספר הקו.

זה היה הקו של סופי.

לא! אלוהים – עשה שלא. עשה שלא. בבקשה. רק לא סופי.

הוא החל לבכות. הוא לא ידע למה, אבל מבחינתו הוא הרגיש שזה ודאי – היא איננה. לעזאזל, מה עושים?! הוא לא חשב. הוא יצא מהבית ורץ כמו מטורף אל הצד השני של השכונה, אל הבית של סופי.

"סופי הייתה על האוטובוס, נכון?", שאלה אחותה הגדולה שהייתה שם. הטלפונים הגיעו מהר, ההורים שלה התקשרו לשאול אם סופי אכן עלתה על האוטובוס כמו שתכננה. "כן, אוריאל אומר שהיא עלתה", סיפרה האחות בפאניקה.

לעזאזל – למה אין לסופי טלפון נייד?! הוא חייב להתקשר אליה, לשמוע שהיא בסדר. הדקות נקפו ועלה בראשו רעיון – הוא התקשר לסופר, לשאול אם היא הגיעה. לא, היא לא הגיעה לשום ראיון. אמנם ייתכן שהיא סתם תקועה בפקק בגלל הפיגוע ושהאוטובוס שנפגע הוא זה שיצא עשר דקות קודם לכן, אך הוא חזר על החישוב שוב ושוב, וזה חייב להיות האוטובוס שלה. הוא ידע שזו היא.

עוד טלפונים מההורים של סופי. הם עזבו הכול והם רצים עכשיו אל בית החולים.

השעות נקפו.

ההורים של אוריאל הגיעו וביקשו שיחזור הביתה, אך הוא התעקש להישאר עם אחותה של סופי. לבסוף הוא נשאר שם, ההורים שלו אתו.

אמא שלו סיפרה לו שסבתא רחל כמעט ועלתה על האוטובוס הזה בעצמה כדי לנסוע למועדונית, אך ברגע האחרון, בתחנה, נזכרה ששכחה את המשקפיים וחזרה הביתה. איזה מזל היה לסבתא. איזה מזל. אלוהים, עשה שסופי רק נפצעה קל, בבקשה. תן לה מזל, כמו לסבתא. בבקשה.

אי שם, לפנות בוקר, ההורים של סופי חזרו אחרי שזיהו את הגופה.

הוא בכה כל הלילה.

בבוקר כמעט והתמוטט במהלך ההלוויה.

בערב הראשון של השבעה, כשישב עם המשפחה, רצה להתבודד קצת. הוא יצא אל המרפסת בבית שלה וחשב עליה. זעמו גאה בו.

אלוהים שבשמיים – למה?! איזה מן צדק זה?! לקחת את סופי, נערה צעירה, תמימה, חמודה, כזו שלא הזיקה לאיש ותמיד עשתה לכולם רק טוב, סתם ככה, בפיצוץ אכזרי של רוצח מרושע. כן, סתם ככה, בלי שום סיבה אמתית. ואתה קורא לזה צדק?!

הוא הטיח אגרוף בשולחן שבמרפסת וידו כאבה לו.

אלוהים, אין כאן כל צדק! אם סבתא ניצלה, למה לא סופי שלי?!

אלוהים – בגדת בנו. אין כאן כל צדק. "אלוהים – תענה לי!" צרח בלא קול מלוא ריאותיו. לפתע, מתוך האפלה, הופיע הבזק נוראי של אור בצידה השני של המרפסת.

"שלום אוריאל, אני הוא מלאך המוות."

"מה אתה רוצה?", שאל אוריאל ברוב פחד ואך בקושי הצליח למקד בו את מבטו.

"באתי להציע לך עסקה."

***

"שלום לך, מטטרון", אמר אליהו.

"שלום לך אליהו, ברוך בואך."

"ליבי כואב על ירושלים, על הדם הנקי שנשפך, היום כאז."

"גם נשמתי שלי מזדעקת ובוכה, אליהו חברי. ובכל זאת, מה אוכל לעשות? זהו דינה של מלכות, ואין אנו יכולים לסטות ממנו ולו בפסע."

"גם נשמתו של חנוך, מלאכה השומר של ירושלים, הזדעקה כל-כולה."

"אכן. הוא הפר את צו המלכות והציל את בת האדם רחל למרות גזר דין המוות שנגזר עליה."

"אני מזכיר לך שהוא היה ארוסה בעולם של מטה בימים עברו."

"אני זוכר היטב."

"וגם אז היא ניצלה בנסיבות דומות."

"זכור לי."

"האם יש כאן דבר מה שנסתר מעינינו?"

מטטרון נאנח.

"הדין נגזר ככל הניתן לפי הבטוח והידוע, לא לפי ניחושים. הבטוח הוא שחנוך הפר את הוראותיה של המלכות."

"ולפיכך תגזור את דינו של חנוך לעונש?"

"לצערי, כן. אין נסיבות מקלות למצווה זו: כל הסוטה ולו בקצה של יו"ד מהוראות המלכות – דינו ענישה."

"האם אתה מודע לעסקה שכרת מלאך המוות עם בן האדם אוריאל?"

"אני מעלים ממנה עין. היא לא ראויה, אך לא סותרת אף הוראת מלכות. לך אליהו, קרא לחנוך."

***

"קדימה, הכה אותו!", צעק מלאך המוות בתוך ראשו של אוריאל. בחשש, הלקה אוריאל את המלאך חנוך. מכה, ועוד אחת, והמלאך רק הזיל דמעות ונאנק בכאב.

חמישים ותשע מלקות כבר הכה אוריאל את המלאך חנוך. זה נעמד לפתע, כל גופו החרוך מלא פצע וחבלה ומכה טרייה, וצרח בשיא העוצמה אל תוך ראשו "זכור את סופי. מטטרון מצדיק את מותה!"

כעס פעפע בכל גופו של אוריאל ומחשבתו הוסטה מן המלאך הסורר אל מטטרון, אל מבטו הגא, אל דבריו הנוראים – "אם גזרה המלכות את דינה, דינה הוא זה."

לא יכול להיות. פשוט לא יכול להיות. דמותו של מטטרון המלאך מילאה את מחשבתו עד אפס מקום.

מלאך המוות צרח בראשו בקול חזק מתמיד, אך זעמו גאה ותמונת מטטרון היושב בנינוחות על כיסאו לא משה לרגע מעיניו. הוא נענע את ידית השוט ולהבה של אש הצליפה בשר המופתע וחרכה את כנפיו המהודרות. מלאך המוות צרח נואשות באוזנו. ראשו של אוריאל התבקע מכאבים. צרחות הדהדו בו בלא הפסקה. ואז הופיע הבזק נוראי של אור.

בעמוד הבא הסיפור משאחורי הסיפור.

תגובה אחת על “סיפור: דברי חנוך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: