כמו ומשום מקום הופיע שוט במרכז הרחבה שבין כיסאו של מטטרון לבין המלאך העומד לדין. ראשיתו הייתה עשויה רצועת עור חזקה שנקשרה הדוקות למקל עץ מעוגל. המשכו של השוט היה עשוי להבת אש ארוכה.
"גש לשם", לחש מלאך המוות לחנוך, "אחוז בשוט והתרכז היטב בדמות המלאך הכופר. די בנענוע קל כדי שהשוט יפעל מעצמו."
חנוך התחיל ללכת בחשש אל מרכז הרחבה, מלאך המוות בעקביו. חנוך הרים את השוט והביט בו ברתיעה.
"אנא, חנוך בן האדם, העונש שלי איננו מוצדק. אל תלקה אותי", אמר המלאך בקול שנשמע ככל הנראה בראשו של חנוך בלבד, שכן לא נראה הגיוני ששאר הנוכחים היו מתעלמים מקול זה לו היו שומעים אותו, בפרט השר מטטרון.
באופן דומה, מבלי ששפתיו של מלאך המוות זזו, שמע חנוך את קולו קורא בתוך ראשו "קדימה, התרכז בו, הכה אותו!"
"זכור את סבך יוסף! הגרמנים רצחו אותו!", קרא המלאך בקול נואש אל תוך ראשו של חנוך בלבד.
"קדימה, הכה אותו!", צעק מלאך המוות בתוך ראשו של חנוך. כמו בעל כורחו, חנוך דמיין בראשו את דמות המלאך, נענע קלות את המקל שבבסיס השוט וכבאחת, הצליפה לשון האש באוויר ונכרכה באכזריות, במהירות ובכוח רב סביב גופו של המלאך. זה האחרון העלה על פניו עווית כאב, אך לא אמר דבר. כל הנוכחים האחרים שתקו. ואז, כבאחת, השתחרר השוט והפסיק ללפות את גופו של המלאך.
"זכור את הדוד דויד!"
מלאך המוות צרח בראשו של חנוך. מלקה שנייה.
"זכור את בנו אייזק!"
המלקה השלישית החלה להגיר דמעות מעיניו של המלאך.
"זכור את פרידה, בתו של דוד!"
מלקה רביעית.
מלאך המוות המשיך לצרוח בתוך ראשו של חנוך, לקרוע את מחשבתו לגזרים, לבקע את ההתנגדות שהעלו כל השמות, השמות הרבים מדי: דודים ודודות, בני דודים ובני דודות, משפחתה של רחלי, חברים, הרוכל, השוחט…
כל מלקה על גופו החרוך כולו של המלאך, המעלה ריח של עשן ושל רקב, לוותה בצרחה קורעת לב, בדמעות, בתחנונים, ובעוד שם, ועוד אחד, בכל פעם בה כבר חשב חנוך שלא יצליח להתרכז בדמותו של המלאך האומלל, הטיל מלאך המוות את כל כובד משקלו וחנוך הרגיש שסירוב אינו בא בחשבון.
חמישים ושמונה מלקות כבר לקה המלאך.
"זכור את יענק'לה", קרא המלאך.
"קדימה, הכה אותו!" צעק מלאך המוות.
ידו של חנוך רעדה. עווית התפשטה בכל גופו. קול הירייה ההיא, רק כמה שעות קודם לכן, הדהד באוזניו. ריח אבק השרפה כמו ושב והתפשט בנחיריו.
לא – הוא לא יכול להכות את המלאך. המלאך צודק, אין כל צדק במותם של יענק'לה והאחרים.
"הכה אותו!", צרח מלאך המוות בראשו, צרחה נוראה שכמו והכפיפה את כוח רצונו לזה של מלאך המוות. דמות המלאך הופיעה מול עיניו של חנוך והשוט שב והצליף, חרך, הכאיב והעלה צרחות נואשות מפיו של המלאך.
"הכה אותו! פעם אחרונה וזהו!", קרא במוחו מלאך המוות.
"זכור את רחלי – מטטרון רוצה במותה!", זעק בראשו המלאך.
"נו, הכה אותו!"
"מטטרון רוצה במותה!"
"הכה אותו!"
מלחמה התרחשה בנפשו של חנוך. הוא כמעט והכה את המלאך שצרח בפעם האחרונה "זכור את רחלי!", אך לפתע התחלפה הדמות שראה חנוך מול עיניו ובמקום המלאך השפוף והדואב עלתה בכעסו דמותו של מטטרון, אותו השר הרם, הגא, חסר הצדק, שרצה במותה של רחלי. מלאך המוות צרח בראשו בקול חזק מתמיד, אך זעמו גאה ותמונת מטטרון היושב בנינוחות על כיסאו לא משה לרגע מעיניו. הוא נענע את ידית השוט ולהבה של אש הצליפה בשר המופתע וחרכה את כנפיו המהודרות. מלאך המוות צרח נואשות באוזנו. ראשו של חנוך התבקע מכאבים. צרחות הדהדו בו בלא הפסקה. ואז הופיע הבזק נוראי של אור.
חנוך מצא עצמו על דרגשו, לבוש בבגדי המחנה הבלויים, כשמלאך המוות עומד לצדו.
"השר מטטרון העניש לבסוף את המלאך הסורר ונתן לו את המלקה השישים בעצמו. מעבר לזאת, השר מטטרון החליט להעניש אותי על המחדל שבעקבותיו הוכה", אמר מלאך המוות, "לאמתו של דבר העונש אמור להתבצע עליך, אך מפני שלא מלקים בשוטי האש את בני האדם, הם שגופם שברירי מדי, ומפני שאני הוא האחראי עליך, הוא יתבצע עליי. שלושים מלקות פולסא דנורא."
חנוך הרגיש נורא.
"כיוון שמגלגלין חובה על ידי חייב ואתה גם כך חייב בגין הלקאתו של השר מטטרון, החליט השר שאתה הוא שתלקה אותי."
"אני לא רוצה", אמר חנוך.
"זהו גזר הדין, לא בכוחך או בכוחי למנוע אותו. ואף אין הדבר ראוי – ללא דין המלכות, איש את רעהו חיים בלעו", ענה מלאך המוות. "בוא אחריי, אתה מוגן, הגרמנים לא יתפסו אותך."
הם יצאו מהצריף וטיילו ברחבי המחנה, כמו והם רואים ולא נראים ואף גרמני לא מבחין בהם.
מלאך המוות לקח אותם אל הרחבה בה עמדו בבוקר היום הזה. כמו וניסה להחיות את הרגע הנורא ההוא, מלאך המוות נעמד במקום בו עמד יענק'לה וביקש מחנוך לעמוד במקום בו עמד, בקירוב, הקצין הגרמני.
"הלקה אותי", אמר מלאך המוות.
חנוך התקשה להתרכז. שנאתו אל המחנה ואל הגרמנים, תחושת הנקם, כולן העלו בזיכרונו בבואה של המקום המתועב הזה, של האדמה הארורה הזו עליה נפל יענק'לה. הוא נענע את ראש השוט וזה האחרון הצליף באדמה בחוזקה.
מוסדות ארץ הזדעזעו. צרחותיהם של אנשים, גרמנים ויהודים כאחד, נשמעו כשקרסו בנייני המחנה אל האדמה הרוטטת בזעם. ואז, מבלי להקשיב לצרחותיו של מלאך המוות, החליט חנוך החלטה. לא, לא מגיע למלאך המוות, שערך עמו עסקה הוגנת, להיענש על מעשים שלא הוא עשה. האם זהו דין הצדק של האלוהים?
חנוך הטיל את השוט על הרצפה ואחז בלשון האש בשתי ידיו. כאב נוראי הכה בו. צרחתו של חנוך כמו ושסעה את ריאותיו. כשנמוגה, היה כבר המחנה לעיי חורבות.
כשפקח את עיניו ראה חנוך את מקום מושבם של בני פמליא של מעלה ובו דמות אחת. דמות אדם, ישיש עטוי לבן של קודש, אותו זיהה במהרה כאליהו. אט-אט פעפעה בו תחושה משונה, תחושת חיות מזוקקת, בכל גופו. לאחר מספר רגעים הבחין בכנפיים קטנטנות הצמודות לגבו.
"שלום לך, חנוך", אמר אליהו, "נבחרת על ידי המלכות להחליף את המלאך אותו הלקית ולהצטרף לפמליא של מעלה."
חנוך לא אמר דבר.
"בוא אתי, אקח אותך אל מטטרון", הוסיף אליהו, "כרע בפניו וקרא לו 'שר' כי הוא שרם של פמליא של מעלה."
השניים הלכו עוד זמן מה עד שהגיעו אל כיסאו של השר מטטרון. חנוך כרע מול כסאו בדממה.
"שלום לך, חנוך", אמר השר מטטרון, "קום, הרם ראשך והבט בי."
"כן, השר."
מטטרון הביט בו במבט חלול, גא.
"לאחר ששוחחתי עם מלאך המוות נגלתה לעיניי העסקה הלא ראויה שערך אתך, זו שבגינה עלה בן אדם אל מקומם של בני פמליא של מעלה וזו שבה נחשף בפני בן אדם שביב של נבואה על העתיד. לאור הנסיבות ולאור ידיעותיך שאין מן הראוי שישובו עמך אל העולם של מטה, החלטתי לצרפך אל פמליא של מעלה."
"כן, השר מטטרון", ענה חנוך בשפלות רוח ותהה איזה עונש קיבל מלאך המוות על הפרתו את כלליה של מלכות של מעלה, כפי שהשתמע מדבריו של השר.
"דע לך", אמר, "שאין חסין מפני דינה של המלכות! אף אני, שר הפנים מטטרון, ראש וראשון למלאכים, ואף אליהו העומד כאן לצדי, לקינו במלקות הפולסא דנורא בשהותנו קבע בעולם של מעלה. כשם שנכון הדבר לאדם קל וחומר נכון הוא לבן פמליא של מעלה – הזהר לך לבל תסטה ימינה או שמאלה מהדברים אשר אצווך פן יהיה סופך כשל אותו מלאך שבמקומו אתה משרת כאן."
"כן, השר מטטרון."
המשך בעמוד הבא.
שמעון נעים-גור: סיפורים לתקופת קורונה 
תגובה אחת על “סיפור: דברי חנוך”