סיפור: פורוורד

קיבלתי ביקורות אוהדות לסיפור של השבוע שעבר, "השריפה בפטיסרי של ניור". איזה כיף! תודה לכל מי שהגיב עליו. מזכיר לכולכם שלא מנומס לשמור את ההנאה מהסיפורים רק לעצמכם, אתם מוזמנים לשתף את הסיפורים החביבים עליכם בין חברים ומשפחה ולהזמין את כל מי שטרם נרשם לדף הפייסבוק של האתר.

קריאה מהנה!

שמעון

~~~

נפתלי הגיע היום מאוחר לעבודה לאחר אזכרת השנה השישית לאשתו, פנינה. לאחר שבשנתיים הראשונות לא הצליח לנהוג לאחר הלוויה, נהיה זה מנהג ויוחאי בנו הבכור הקפיץ אותו אל העבודה. אמנם הזמן הקהה את הכאב במעט ונפתלי היה מסוגל לנהוג היום, אך לא התעקש כיוון שהייתה זו הזדמנות טובה לזמן איכות עם בנו. יוחאי וניתאי אמנם ביקרוהו יותר מאשר היו מבקרים אותו כשהייתה פנינה בחיים, אך גם הכמות הזו לא הייתה מספקת בעיניו ולכן המנהג הזה של טרמפ לעבודה בכל שנה לאחר הלוויה נהיה מנחם במעט, במגבלות סיטואציה.

לא היה לנפתלי כוח לאף אחד היום, לכן הלך לאכול לבד. כיוון שהגיע בדיוק בשעת השיא, כשחדר האוכל מלא, התיישב במקום הראשון שהיה פנוי. לאחר כמה רגעים שם לב ששני העובדים שישבו בשולחן הצמוד והפנו אליו את גבם – כנראה לא ישבו זה מול זה עקב הצפיפות בחדר האוכל – עבדו במחלקה שניהל בתפקידו הקודם. את האחד, איתי, זיהה לפי שלושת עגילי החישוק הבולטים שעל אפרכסתו והקעקוע המרשים של ענפים וציפורים שעיטר את כל זרועו נפוחת השרירים. את השני, לאוניד, זיהה גם לפי קרחתו הייחודית בצורתה, אבל בעיקר כי היה חברו הטוב וכי נדיר היה שלא לראותם ביחד בארוחת הצהריים. הם היו שניהם עובדים חזקים במיוחד, “תותחים". איתי, במיוחד, היה עובד שהיה מסוגל פשוט להרים מוצר איכותי מאפס. הוא ידע המון בהרבה תחומים והיה בעל יכולות אישיותיות מרשימות שסייעו לו לרתום את כל מי שנדרש כדי לבצע תפקידים שאותם לא היה יכול לבצע בעצמו. נפתלי נלחם לא מעט כדי לשמר אותו, שלא "יברח" חס וחלילה לחברה מתחרה, וראה בעובדה שהוא עדיין שם הישג אישי שלו כראש מחלקה. השניים קשקשו על נושאי עבודה, ולמרות שלא היה במצב הרוח המתאים, מצא עצמו מאזין לשיחה בהיעדר עניין אחר שיעסיק אותו. במשך זמן מה דיברו על הפרויקטים בהם הם עובדים, עד שבשלב מסוים אמר לאוניד "הסיכום הזה? זה עוד מהתקופה של נפתלי.”

“נפתלי?”, השיב איתי, “אמרת נפתלי – אמרת הכול!”

לאוניד גיחך.

איתי המשיך. “בכל פעם כשאני חושב על נפתלי אני נדהם מהניגוד הזה שיש בו. בתור בן אדם הוא ממש נחמד, אפילו ‘מקסים’. אנשים שעבדו אתו בתקופה שבה הוא אשכרה עוד פיתח משהו אמרו שהוא היה ממש תותח, ואין לי ספק שהם צדקו: אתה רואה שהוא קולט עניינים טכניים ממש מהר. אז מה עושים כשרואים שיש מהנדס מוכשר? נכון! נותנים לו את התפקיד שאליו הוא לא מתאים בשיט והופכים אותו למנהל. הוא יכול להקיא עליך את כל התאוריה הניהולית כאילו הוא כתב את כל ספרי הלימוד למנהלים בעשר אצבעותיו, אבל כשזה מגיע ליישום… אוי ואבוי. זה לא סתם שגם ויקי, גם יונתן, גם תמיר וגם דרורית עזבו בתקופתו שלו בפרק זמן כל כך קצר. ותאמין לי – טוב, בעצם, אתה יודע את זה: מהבית זונות שהוא עשה מהמחלקה הזאת, הייתי ממש שנייה מלפרוש בעצמי.”

היה זה כמו לקבל אגרוף בבטן. אחרי כל מה שעשה בעבור המחלקה, אחרי כל ההישגים שאליהם הביא אותה – ועוד איתי, עליו נלחם מלחמת חורמה! – איך הוא…

“מה קורה אתו היום?” שאל לאוניד.

“אי אפשר לפטר בן אדם כזה, אז בשיטה הידועה בעטו אותו כלפי מעלה לתפקיד שבו הוא לא יכול לעשות נזק. מיד כשעזב פה הוא קיבל איזה תפקיד זמני במקום עובדת שיצאה לחופשת לידה, הסגנית של ראש השלוחה לניהול נכסי ידע, וכשחזרה מחופשת לידה קיבל את התפקיד שלו עכשיו: סגן ראש השלוחה הממונה על הקשר עם הלשכה המשפטית של החברה.”

“למה צריך ממונה על הקשר עם הלשכה המשפטית?”

“זה תפקיד שתפור למידותיו, ואם לא היה אז היה קיים, היה צריך להמציא רק בשבילו. כל מה שהוא עושה זה רק forward לאימיילים של עובדים. ‘זרובבל שלום, אנא עזרתך, נפתלי’, ככה הוא לא עושה שום נזק וכולם מרוצים.”

“ממש לא עושה נזק…”, אמר לאוניד בקול משועשע. “אולי עדיף ככה. שיישאר שם.”

לאחר כמה רגעים התחלף נושא השיחה והשניים עברו לסדרת טלוויזיה פופולרית. בדממה, כטרף החומק על קצות אצבעותיו מפני הלביאה, קם נפתלי מהשולחן וחמק מבלי שישימו לב לכך שישב כל העת מאחוריהם והאזין לשיחתם. הוא הגיע למשרדו, נעל את הדלת ולא ידע האם לשמוח או להתעצב על כך שמראש ביקש שלא לקבוע לו פגישות היום, לאור רגישותו הרבה בלאו הכי. דווקא הם, העובדים שכה העריך, שעל הישארותם נלחם כולל בהעלאות משכורת נדיבות, פשוט… הוא אפילו לא ידע באיזה מונח להשתמש כדי לתאר את העלבון.

בתפקיד הטכני האחרון שלו נפתלי היה ראש צוות קטן וככזה גם אחד המהנדסים בצוות. ההצלחה הגדולה שלו, הן כמהנדס והן כמנהל של צוות מהנדסים, הובילה אותו לקבל את התפקיד הבא כראש צוות גדול, שם כבר עסק בניהול בלבד, גם כן בהצלחה. אחרי תפקיד דומה נוסף מונה לראש מחלקה. כראש צוות התוצר שהפיק היה מוצר, אך כראש מחלקה נדרש לייצר ידע ואנשים ולדעתו, וכך שיקפו זאת גם המנהלים שלו, עשה גם את זה טוב. את התפקיד עזב כי הרגיש צורך לגוון. דודי, ראש השלוחה שרצה לשמור אותו קרוב אליו לאחר שהיה מרוצה מתפקידו כראש מחלקה, העניק לו תפקיד זמני במקום דנית שיצאה לחופשת לידה, “עד שנמצא לך תפקיד הולם".

שרשרת אירועים מצערת שבלבה הייתה פשוט התנהגות "סמוך" מול רגולוציה אירופאית לא סלחנית במיוחד, כמעט ועלתה בראשו של דודי עצמו. אחת ממסקנות החקירה שהוביל מנכ"ל החברה הייתה שבכל שלוחה חייב להיות ממונה על הקשר עם הלשכה המשפטית. לאו דווקא משפטן, אלא מנהל, עדיף אחד שצמח "מהשטח", שיידע להתריע בפני הנהלת השלוחה כשמשהו חריג מתרחש. אותו ממונה צריך לאתר פעילויות שבהן ראוי שהלשכה המשפטית תהיה מעורבת. וכן, אחת מדרכי המעקב היא גם "לשבת על הצינור" שבין העובדים ללשכה המשפטית ולחייב כל מייל לעבור דרכו. ראש השלוחה "חיפש בנרות" אדם עליו יוכל לסמוך עד שממש התחנן בפני נפתלי שייקח את תפקיד ה"גננת" הזה במקום למצוא משרה מעניינת יותר והנדסית יותר עם תום חופשת הלידה. ומה רואים עובדים בשטח? שהוא רק עושה forward למיילים…

הוא הצליח לראות למה אדם כמו איתי, שבדרך כלל מצליח עד השמיים בכל מה שהוא עושה, היה בטוח שהמעט שהוא רואה מעל פני השטח מסמיך אותו לקבוע עובדות נחרצות. אנשים כאלו נוטים להיות בעלי בטחון עצמי מפורז בנוגע ליכולת שלהם להבין מצבים, גם בנושאים בהם אינם מבינים דבר. ללא ספק יש לו גם עמדות פוליטיות מוצקות ביותר וכל מי שחושב אחרת ממנו הוא אידיוט, גם בנושאים בהם למד רק רבע עובדה מסטאטוס בפייסבוק.

הטענה בדבר רצף עזיבות יחסית לתקופתו של עמי היא מגוחכת. הרי ברור שהסיבה לכך שאף "סטאר" לא עזב אצל עמי, מחליפו, היא שכל ה"סטארים" של תקופתו כבר עזבו או שוחדו להישאר (כמו איתי ולאוניד) ואילו עמי, עם כל כמה שהוא מחבב אותו, לא הצליח לקלוט אף "סטאר" בעצמו. מה, איתי לא יודע שככה השוק מתנהג ושהתחרות על כל אדם מוכשר היא קשה ממש? הוא הרי יודע כמה נפתלי נלחם כדי לשמר אותו עצמו.

ועדיין, אחרי שמפריכים את כל הטיעונים הישירים של איתי, לא ברור מדוע התעקש על נימה מזלזלת כה עקבית ומדוע בחר להשתמש בתואר המבזה "בית זונות". מה גורם לו לתת ביקורת שלילית כל כך על התפקוד שלו כראש מחלקה? הוא לא אמר דבר חמור במיוחד בשיחות החתך, לא בפורומים גדולים ולא בארבע עיניים.

כראש מחלקה נדרש כל העת לאזן את הצרכים של כל בעלי העניין הרלוונטיים, העיקריים הם הנהלת החברה, הפרויקטים והעובדים. בוודאי פה ושם קיבל החלטות שאיתי ולאוניד לא אהבו, אבל כזה זלזול? כן, הוא בוודאי גם עשה טעויות פה ושם, אחרי הכל – אי אפשר לעבוד בקבלת החלטות למחייתך בלי לקבל פה ושם החלטות שגויות, אבל עדיין – למה "בית זונות"?

כחלק מתפקידו נדרש להיפגש כל רבעון עם כל מנהלי המחלקות בשלוחה ולעקוב אתם על נושאים רגישים. נפתלי שלח אימייל לויויאן, מזכירת הנהלת השלוחה, וביקש לקבוע פגישות רבעוניות עם מנהלי המחלקות לפי סדר אקראי אותו פירט, אקראי למעט עמי אותו ציין ראשון. אמנם היה האחרון בסבב הקודם ולכם יהיה פרק הזמן הנסקר הקצר ביותר, אך ניחא. אחרי הכול, עם עמי יש לו דיבור טוב. כשנפתלי כיהן כראש מחלקה, היה עמי ראש מחלקה מקבילה. כשעמי עזב, הוא זה שרקם את הקומבינה בה עמי יחליפו כדי לבצע קדנציה נוספת כראש מחלקה. אולי באותה ההזדמנות יצליח לחלץ ממנו רמז לסיבת הזלזול העמוק במורשתו.

נפתלי נהג לבקר את ראשי המחלקות במשרדיהם ולא להביאם למשרדי הנהלת השלוחה. אחרי הכול, אהב לפגוש אנשים "אצלם בבית", במקום שבו הם מרגישים בנוח, ועל הדרך אולי לקשקש עם המזכירה או עם עובדים שהכיר, זה תמיד נחמד. כשבא לפגוש את עמי קשקש קצת עם מזכירת המחלקה, בעבר המזכירה שלו עצמו, ואפילו זכה לומר שלום לקבוצת עובדים בדרכם לארוחת צהריים מוקדמת. הוא חייך ושאל לשלומם וזכה לתגובות נעימות ומנומסות להפליא, כולל מאיתי שהנהיג את משלחת האוכל ונהג כאילו דבר לא קרה. טוב, מצדו באמת לא קרה דבר…

עמי היה חביב כהרגלו, הציע קפה ושידל את נפתלי לפרוסת עוגה. את מטרת פגישתם המוצהרת השיגו בצורה מופתית. כשסיימו לעבור על כלל הנושאים הנדרשים, שאל לפתע עמי "נפתלי, את האמת – למה קבעת אתי ראשון משאר ראשי המחלקות? הייתי האחרון בפעם הקודמת.”

נפתלי הופתע מהשאלה ובעוד גמגם תשובה גנרית שאל עמי "שמעת משהו?”

נפתלי הסגיר במבטו את חוסר הבנתו את השאלה.

זמן ארוך שתקו שניהם.

לבסוף עמי נאנח. “בכל מקרה תכננתי לספר בפורום של מטה השלוחה וראשי המחלקות בעוד שבוע, אחרי כיפור, אז אחרי ששאלתי שאלה כזו אני לא יכול להשאיר אותך במתח. אל תיתן לדברים פומבי בינתיים, כן? אבל אני עוזב את התפקיד בקרוב.”

“מצאת משהו אחר?”, שאל נפתלי.

“הלוואי", השיב עמי ונאנח שוב בעצב. “מחלה".

“אני כל כך מצטער – “

“עזוב, זה רק מעציב אותי יותר שמנחמים אותי. ישר ולעניין: ממש כמו פנינה שלך ז"ל – סרטן הראות. וכמוה, מעולם לא נגעתי בסיגריה. מוזר, אה? לא צריך לספר לך שאי אפשר לנהל מחלקה ככה. פחדתי שאולי כבר שמעת שמועות למרות שבינתיים רק דודי יודע. אם אתה היית יודע, אז בטח כל החברה יודעת. היה חשוב לי לוודא שהחבר’ה פה במחלקה כבר לא פתחו קבוצת וואצאפ של טרמפים ללוויה שלי עוד לפני שהודעתי רשמית שאני חולה. אתה יודע איך הם, לא צריך לספר לך…”

כבר מזמן נפתלי לא הרגיש עצבות רבה כל כך שמקורה בהזדהות עם הזולת. תמונתה של פנינה הגוססת במחלקה, מתפוררת בפנים, זו שכה הדחיק במשך שנים, צפה ועלתה בראשו. מזל שהיה רק בנוכחות עמי, שגם לידו היו הדמעות האלו מכוערות ורגשניות, ולא מול מי שיספר אחר כך בחדר האוכל שעכשיו גם forward לאימייל הוא לא מסוגל לעשות מרוב הרגשנות שלו.

נפתלי מחה את הדמעות ואמר שיהיה שם לצדו בכל דבר שהוא צריך. לא כקולגה, כחבר.

“אני מעריך את זה מאוד", אמר עמי, “תודה". הם שתקו לכמה שניות של שקיעת הרגש ואז אמר עמי "עכשיו תראה כמה סרטונים שיווקיים חמודים כדי שתצא מכאן עם חיוך. הנה, סרט עם חתולים! מה יכול כבר להיות רע?”

המשך בעמוד הבא.