נפתלי לא היה אדם דתי במלוא מובן המילה, אבל בשנת האבל של פנינה שמר שבת ומאז צם בכיפור ואפילו ביקר בכיפור בבית הכנסת. יום הכיפור הזה, אותו בילה ככל כיפור לאחרונה בביתו של יוחאי בנו, היה רווי מחשבות. השיחה עם עמי, רק לפני כמה ימים, גרמה לו לחשוב שוב על הסוף של פנינה ולהרהר שוב בשאלת הצדק האלוהי. מה פנינה עשתה רע שבכיפור ארור אחד נחתם דינה למוות הקשה הזה? הלוואי שבכיפור הזה עמי ייחתם לחיים טובים ובראש השנה הבא יהיה כבר אחרי כל הטיפולים, חזק, משעשע וקצת סרקסטי, כרגיל.
והייתה זו הזדמנות לחשבון נפש. האם לא העיק מדי על שני בניו, שמגיע להם לחיות את חייהם שלהם? האם נהג בהוגנות בחבריו לעבודה ובכפופים לו? הוא לא היה מושלם, הגיע למסקנה, אבל בסך הכול היה בסדר.
ואיתי, מה כבר עשה שגרם לאיתי לפתח אליו זלזול קיצוני כל כך?
אולי מצא קצה חוט לתשובה לשאלתו בשיעור התורה אליו הלך בערב הצום? הרב דיבר על ההבדל בין התשובה שלנו על אי-קיום של מצוות עשה כנגד הקיום של מעשה שכנגדו ישנו ציווי אל תעשה. ואולי איתי לא כעס על מעשה שעשה, אלא על דבר מה שלא עשה? הצום לווה בחיטוט עמוק בתקופתו כראש מחלקה, אך מענה לא נמצא בצדו.
ביום שלאחר כיפור נקרא בדחיפות לשיחה בארבע עיניים במשרדו של דודי, ראש השלוחה.
“הבנתי שעמי סיפר לך", אמר בקול קודר.
“כן", השיב נפתלי ונאנח, “כל כך כואב לשמוע.”
“נורא, פשוט נורא. מהצד הניהולי, אנחנו נשארים פה עם מחסור במנהל של אחת המחלקות הכי קריטיות של השלוחה, ואני לא יודע איפה אוכל למצוא מחליף ראוי בזמן כל כך קצר. שאלתי את עמי האם הוא רואה את אחד העובדים במחלקה כראוי לרשת את התפקיד במיידי והוא סימן כמה יורשים פוטנציאליים, אך כולם דורשים ‘גידול’ אל התפקיד. זה יפה, אבל זה לא משאיר אותי עם מענה עכשיו. נפתלי, אני צריך ממך טובה פה: ייצבת יפה את התפקיד הנוכחי שלך, אני צריך שתקרא אל הדגל ותחזור לנהל את המחלקה בזמן הקרוב, עד שנרגיש ביחד שיש לך מחליף ראוי.”
נפתלי לא צפה את הבקשה הזו. האם עמי לא התחיל כבר "לגדל יורש" קודם לכן? האם באמת אף אחד מראשי הצוותים הגדולים במחלקה לא התנסה מספיק?
“אני יודע שאתה רוצה להתפתח ולהתקדם ושהרגשת שמיצית את התפקיד, אבל… זה באמת מקרה חירום. אני מבטיח לך שמיד אחרי שתחזור לתפקיד כבר נתחיל לחשוב ביחד על התפקיד הבא שלך, שיהיה משמעותי ומעניין, בזמן שתגדל לך מחליף.”
נפתלי עדיין התפתל קצת בכיסאו.
"אתה רוצה לקחת כמה ימים לחשוב?”
“לא, אני מבין את המצב ולא באמת יכול לסרב לך. ומה עם מחליף עבורי?”
“אני אמצא מישהו. פה אפשר לחפוף בנחת. זה לא שתצטרך הרבה חפיפה מול עמי, אבל אני מציע שתחזור לעניינים כמה שיותר מהר כדי שהוא יוכל להתפנות לנהל את המלחמה הפרטית שלו בנחת.”
נפתלי הנהן.
“תודה רבה, נפתלי, באמת…”, אמר דודי בנימה רגשנית קצת לא אופיינית, "ידעתי שאני יכול לסמוך עליך. בישיבת המטה כבר אציג את העניין כגמור וסגור, ככה הכי נשדר ‘עסקים כרגיל’, שזה מה שנכון במקרים האלו.”
הכניסה לתפקיד הייתה מהירה והחפיפה אליה מינימלית. מטרתו של נפתלי הייתה להפוך גם את השהות בתפקיד לכזו, מהירה ומינימאלית. לשם כך הציב לעצמו שתי משימות: האחת, נדרש למצוא ולהכשיר יורש במיידי. השנייה, נדרש לשמור על שקט תעשייתי ולשמר את יכולות המחלקה כדי שהיורש יוכל לרשת אותה בשקט וכדי שנפתלי יוכל להוריש אותה בשקט, מבלי שייטען כנגדו “קודם אתה צריך להשלים את התהליך כך וכך שיזמת”. המצב היה בסך הכול טוב, ולמרות שתמיד יש מה לשפר, החליט במודע להעלים עין. את מעט השינויים המשמעותיים שעמי יזם סיווג לכאלו שלהם ייתן "למות" בשקט מול כאלו שישתדל להשלים בצנעה.
ובעצם, נשארה עוד תת-משימה שלישית. עליו להבין מה בדיוק הופך את המחלקה ל"בית זונות" כדי להזהיר את יורשו העתידי.
“שלום איתי. אתה כבר אחרי הקפה של הבוקר? אולי אפשר להציע לך עוד אחד? הקפסולות החדשות שלי ממש טובות. טוב, אני עורך שיחות כמו זו שאנחנו עורכים עכשיו עם קומץ שאני זוכר כעובדים חזקים במחלקה. אתמול נפגשתי עם דגנית, בעוד שבוע עם ליאוניד, ויש עוד ארבעה, אולי חמישה, שאתם עוד אפגש. כמו שקראת בקובץ השאלות המכין ששלחתי לפני הפגישה, לפגישה שלוש מטרות: להבין איפה עמדה המחלקה כשעזבתי אותה, מה קרה בשנתיים של עמי ואיך אני יכול לעזור כדי להפוך את העבודה למוצלחת יותר. זה לא סוד שאני רואה גם בך עובד די חזק ומנוסה פה, לכן חשוב לי לשמוע את הדעה שלך כנה ככל הניתן, כדי שכולנו נוכל להרוויח מעבודה פורה יותר. זהו, אני את שלי אמרתי, מפה אני רק רושם.”
רק עיוור לא היה רואה את חוסר הנוחות שהפגינה שפת הגוף של איתי. העובד המוחצן ביותר שלו, זה שהיה המקבילה במקומות עבודה של מלך הכיתה, ישב קפוץ ודרוך כולו.
“קודם כול תודה שהזמנת אותי לשיחה, אני שמח שאתה רואה בי עובד שדעתו חשובה. אני חושב שגם לפני שנתיים וגם היום המחלקה הייתה די דומה, עמי לא עשה פה מהפכות גדולות. ואני חושב שבסך הכל זה בסדר. אתה אמרת ביותר מהזדמנות אחת, ואני שומע את זה גם מרבים אחרים, גם מנהלי פרויקטים וגם ראשי מחלקות אחרות, וגם דודי אמר את זה בהרמת הכוסית האחרונה, שיש אתגר כללי בשוק שלנו בגיוס ובעיקר שימור של כוח אדם, וזה באמת כואב לנו ביום יום, אבל אני לא חושב שזו בעיה מחלקתית דווקא, גם אם לראש המחלקה יש באופן טבעי יכולת להלחם על אנשים, כמו ש… נגיד המקרה שלי הוא דוגמה טובה.”
נפתלי חייך, רק חיוך דק, וחיכה להמשך דבריו של איתי.
“ואני חושב ש… כאילו… אף פעם המצב לא מושלם, והכנתי רשימה של דברים שלדעתי צריך לשפר, אפילו שלחתי אותה במייל רגע לפני שבאתי, אבל הם לא… איך נגיד… לא דברים שעכשיו חייבים להתאבד עליהם.”
המעבר על הרשימה היה מאכזב עד כאב. כל כולה אוסף של זוטות, ודאי לא דבר שהופך את העבודה להיות "בית זונות".
“אני שמח לשמוע שההתרשמות הכללית שלך היא טובה ואקח לתשומת לבי את כל הנושאים שהעלית, תודה רבה. האם תרצה להעלות מעבר לרשימה הזו עניין נוסף? משהו ששכחת? משהו… נקרא לזה… מהותי? באמת, השיחה הזו פתוחה. הרגש בנוח.”
“לא, זה… אני לא חושב.”
“בסדר. תגיד לי אם תיזכר. ועכשיו, חשוב לא פחות, ספר לי: מה קורה אתך? עדיין רוכב? אה, מצוין. ומה עם יוני? כבר בכיתה א’? ואו, איך שהזמן טס, הם גדלים כל כך מהר! ואשתך? את האמת עברתי בגלידה שלה לפני שבועיים, אתה חייב למסור לה תלונה ממני שאם ימשיך להיות כל כך טעים אז אני לא אעבור בדלת… יפה. ובעבודה? מה קורה אתך פה בעבודה?”
“את האמת… אם כבר שאלת אז… עמי אמר לך על המכרז?”
עמי לא הזכיר שום מכרז. על מה איתי מדבר?
“זוכר את פיני? כן, לפני כמה חודשים שמעתי בשיחת מסדרון שהוא הסתכסך עם רפי, ראש הפרויקט, ושרפי מחפש לו מחליף. תפסתי את פיני לשיחת מסדרון והוא אמר שרפי לא סגור על מחליף, ושדווקא יכול להתאים לי תפקיד כזה, אבל שלטובתי כדאי שלא ימליץ עליי כשרפי ייפתח מכרז רשמי לפי כל הנהלים. התייעצתי עם עמי והוא נתן לי את ברכתו העקרונית קצת לפני שעזב, ובעוד שבוע ייפתח המכרז הרשמי, עם שבוע להגיש מועמדויות. אני אצטרך גם את ברכתך הרשמית כדי שרפי לא יחליט שזה כאב ראש ‘לחלץ’ אותי מפה בניגוד לרצון הממונה וגם אשמח להמלצה שלך.”
“אין בעיה", השיב מכאנית, “שלח לי את כל המסמכים שצריך".
“תודה רבה!”, השיב איתי, “אני ממש מעריך את זה.”
איתי יצא מהחדר והותיר אחריו תחושה חמוצה לחלוטין אצל נפתלי. האם הייתה זו צביעות מוחלטת ולא היה סיכוי לשמוע ממנו את האמת בכל מקרה, כשם שלא הציף את בעיותיו בקדנציה הקודמת של נפתלי? האם חשש שמא ייפגע אם יאמר את דעתו האמתית, במיוחד עתה כשהוא זקוק להמלצתו ולברכתו? אולי שילוב של שתי הסיבות?
את טופס ההמלצה קיבל ממש דקות לאחר שנפרדו. הוא מצא במחשבו הערכה שכתב על איתי זמן קצר לפני פרישתו מראשות המחלקה בזמנו, שיפץ אותה קלות, ושמר כעותק פרטי במחשבו. אחרי שלושה ימים, כדי ליצור מראית עין של השקעה ומאמץ, העתיק לקובץ של איתי ושלח אליו במייל בתוספת איחולי הצלחה.
גם השיחה עם לאוניד לא הייתה פורה, היה נדמה שממש תיאמו עמדות והתאמצו במיוחד למצוא רשימות לא-חופפות של זוטות לשיפור. ובעוד נפתלי ישב ותהה על צביעותם של שני אלו, קיבל שיחת טלפון ובה בקשה מהמזכירה של רפי לפגישה דיסקרטית לטובת שיחה על התאמתו של איתי לתפקיד. נפתלי תיאם פגישה בעוד שבוע וכשסיים את השיחה ממש לא הצליח לחזור לעבוד. הוא יצא הביתה מוקדם, טרוד במחשבות.
לכתוב על איתי דברים טובים בקובץ ששייך לו זה קל יחסית, כי אין לו באמת ברירה אם אינו רוצה לשבור את הכלים עם איתי. ולשבור אותם, ידע, סותר את רצונו לשמור על שקט במחלקה. אבל בשיחה דיסקרטית בארבע עיניים? זה כבר סיפור אחר. ברור שלא ישקר במכוון ושיציג את יכולותיו הטכניות המעולות כמו שהן. אבל מה יגיד על יכולותיו האישיותיות?
יחסי אנוש, נגיד. בכל הפרויקטים בהם עבד היו חבריו לצוות כנועים לאישיותו הכובשת. את הצוות שניהל בפרויקט הקודם שלו הוביל בצורה מרשימה. אבל מצד שני… כנות היא לא הצד החזק שלו. האם זה לא חשוב למערכת היחסים בין ראש פרויקט למהנדס הראשי שלו, שיוכל לסמוך עליו במאה אחוזים? ומצד שלישי… הוא מעולם לא הסתיר או עיוות מידע טכני, למיטב ידיעתו, ונפתלי אפילו זכר שלפני שנים עמד לצדו כשהציג לפרויקט בו עבד תמונה טכנית לא נעימה, בלשון המעטה, הישר בפרצוף. אבל בעצם… האם כנות היא לא תכונת אופי אינטגרלית אחת ומה שאיתי בעצם הוכיח הוא שהוא כן רק כשזה נוח לו ומשרת אותו? האם אין חשש שייפה את המציאות הטכנית בפני ממוניו כשיהיה לו נוח? ואולי הוא כן מבדיל בין דעותיו האישיות, אותן הוא מייפה, לבין עובדות טכניות? ואולי אצל מהנדס ראשי שצריך לראות תמונה גדולה ההבדל בין דעה אישית לעובדה טכנית הוא מטושטש מדי? ולמה הוא חוזר בראשו שוב ושוב אל הנקודה של העובדות הטכניות? מהנדס ראשי של פרויקט הוא גם מנהל. האם אפשר לסמוך עליו שיהיה אמין כשיגיע הדבר ליחסיו עם ראשי הצוותים בדיסציפלינות השונות?
ואולי, שאל את עצמו, הוא בכלל לא כשיר לפסוק בשאלה? האם הוא לא עשוי להחמיר בחוות הדעת שייתן רק כי איתי הכאיב לו כל כך, ובכך להיות לא מקצועי ולא הוגן כאחת? ואולי דווקא להפך, אולי הוא עשוי לתת עליו חוות דעת טובה מדי רק כדי להרגיש שהיה הוגן אתו אבל לצאת לא מקצועי ולא הוגן לכיוון השני?
אולי כמו שופט שפוסל עצמו מלדון נאשם שהוא שונא אישית, כך עליו לפסול עצמו ממקרה זה? ואם יפסול, בפני מי? באיזו טענה? אם יאמר לרפי שהוא לא אובייקטיבי כי עבר ביניהם חתול שחור, תהיה כבר זו בפני עצמה קביעה לא הוגנת ממנה עשוי להשתמע שאיתי עובד "בעייתי". אולי יבקש מעמי שימלא את מקומו בפגישה? ואם כן, אז מדוע חתם על ההמלצה שהעניק? זה לא יוציא טוב לא אותו ולא את איתי.
מוחו התפוצץ ללא יכולת הכרעה. במשך שלושה ימים הפך בסוגיה, והפך בה שוב ושוב, ולא הצליח להגיע להכרעה.
המשך בעמוד הבא.
שמעון נעים-גור: סיפורים לתקופת קורונה 
תגובה אחת על “סיפור: פורוורד”