סיפור: צריך איזה נדב בחיים

שבת שלום! היה כיף לקבל פניות לגבי הסיפורים שלי בשבוע שחלף. "הטירוף השקוף" עורר רבים לחשוב ואני עדיין ממוצא עצמי מנהל שיחות פילוסופיות מגניבות על העלילה של "השריפה בפטיסרי של ניור". תענוג צרוף! כתמיד, מוזמנים לשתף את הסיפורים ולהביא חברים ומשפחה לקרוא, בין אם בשיחות סביב השולחן או פינת הקפה בעבודה ובין אם על ידי שיתוף דף הפייסבוק של האתר.

הסיפור הזה נכתב כמענה לאתגר כתיבה. האם תוכלו לנחש מה הוא? התשובה מופיעה בעמוד האחרון של הסיפור, מעניין כמה מכם יעלו על התשובה במהלך קריאתו. קריאה מהנה!

~~~

"אוי, איך שרינה אשתו של שאול שמנה! זה לא שתמיד היא הייתה הבחורה הכי רזה שהכרתי, אבל עכשיו? הר אדם, אני אומרת לך, הר אדם… כשאני ואבא שלך הכרנו, קצת לפני שהתחלתי לעבוד בספרייה, היא שקלה באזור התשעים קילו, עכשיו לפחות מאה ועשרים, לא, לפחות מאה ושלושים, אפילו מאה וארבעים… שאלתי את שאול אם היא חושבת על ניתוח לקיצור קיבה, אבל לא נראה שהיא כל כך בכיוון. אתה יודע, מאז שגם הם עברו לנחל עשן אני פוגשת אותה הרבה בסופר. ראיתי אותה בשבוע שעבר במעדנייה, והיא התחילה לספר לי על הבן שלהם שעבר לגור בפתח תקווה. ידעת שהוא קצין במודיעין?”

אם בדרך כלל לא היה לי הכוח להקשיב להרי הרכילות של אמא כשחזרתי בסופי השבוע, אז באחרונים עוד פחות. האפקט היה כפול: עכשיו, כשנגה כבר לא באה לפה אתי בסופי השבוע מאז שנפרדנו, לאמא יש גם יותר זמן פנוי שלי וגם פחות מחסומי אי-נעימות. אמנם בחודשים האחרונים לקשר שלנו נראה שאמא נפתחה לנגה כמעט כמו אל בת משפחה, ושהיא התחילה להרגיש בנוח עם נגה ולספר לה רכילות משפחתית עסיסית שלפני כן הייתה קצת מצנזרת, אבל עדיין – מול נגה היא קצת שמרה יותר על הפה שלה, שלא בנוכחותה נעלמו כל העכבות.

בכל זאת השתדלתי להיות מנומס.

"כן, ידעתי. הוא מעלה משפטי קצינים כסטטוסים לפייסבוק, הכי צהוב שיש, ממש כאילו 8200 הולכים לכבוש מחר את עזה.”

"מה זה 8200?”

הנחתי שהיא גם לא יודעת מה זה "צהוב". נאנחתי. הסברתי באריכות. לשמחתי אבא חזר מטיול עם ליידי, הכלבה שלנו, וגאל אותי מייסוריי. הלכתי לחדר שלי, סגרתי את הדלת ופתחתי את המחשב הנייד. נשמתי עמוק ארבע פעמים. חמש. פתחתי וורד והתחלתי לכתוב את המכתב היומי שלי לנגה, עוד אחד שימלא תיקייה במחשב ולא יישלח לעולם. כתבתי לה כרגיל שאני עדיין אוהב אותה, שהפרידה הזו הורגת אותי, שזה לא הוגן ו…

ובסיומו החלטתי שיהיה זה המכתב האחרון. המכתבים האלו לא באמת עוזרים לי, אולי אפילו קצת מחמירים את המצב כי הם גורמים לי לחפור בכאב שלי ומונעים מהפצעים להגליד. החלטתי שאחרי שבוע של ניסיון צריך לעבור לטכניקה הבאה.

עוד לא הצלחתי לעמוד על הרגליים אחרי הפרידה מנגה. הרגשתי שהזמן לא עושה את שלו, רק מעצים את הכאב, והחלטתי לנסות כל מני טכניקות שאנשים הציעו באינטרנט. התחלתי בדברים הסטנדרטיים, אבל רובם היו די בנאליים וכך, בערבים רויי בדידות ושיעמום גם יחד, מצאתי עצמי ממשיך לחפור עד שהגעתי לפודקאסטים נידחים, לסרטוני יוטיוב עם מספר דו ספרתי של צפיות, אפילו לפורומים משנות האלפיים. עד לא מזמן לא באמת לקחתי את תוצאות החיפושים האלו ברצינות, התייחסתי אליהם כאל קשקושים באותה רמת אמינות של הומאופתיה או הצהרות של פוליטיקאים, אבל לאחרונה התחלתי להישבר. החלטתי לנסות בכל זאת. סיננתי דברים שטותיים במיוחד והתחלתי עם ההצעה הזו: לכתוב בכל יום מכתב לבן או בת הזוג האבודים עד שכל מה שיש על הלב ייפרק לחלוטין ויהיה אפשר להמשיך הלאה. הגאון שהציע את זה כנראה לא הבין שלפעמים להוציא זה לא משהו, לפעמים כשפותחים את הזרימה מרגישים אחר כך כמו הילד עם האצבע בסכר ובסוף נכנעים והכל מוצף.

מה תהיה הטכניקה הבאה? חזרתי על הרשימה שהכנתי לי והחלטתי לנסות ולתרגל מדיטציית שחרור. הרעיון נראה מעניין: מבצעים מדיטציה, אבל במקום להתרכז בנשימה מתרכזים במנטרות כמו "אני מאחל לנגה כל טוב" מצד אחד אבל גם "החיים נמשכים בלי נגה" מצד שני.

החלפתי לבגדי בית נוחים והתיישבתי במיטה בתנוחה נוחה. התחלתי לנשום עמוק ולנסות להירגע, להתרכז בשלב הראשון באירועים נעימים שאין להם שום קשר לנגה. נזכרתי בטיול שלי ושל נדב כשסיימתי את התואר. איזה כיף היה! אם כבר יוצאים ליורוטריפ, אז ככה! התחלנו במזרח אירופה וסיימנו באוקטוברפסט בגרמניה, היה פשוט תענוג! ובעודי מהרהר ברכות ביופייה של הולנד הכפרית –

"אילנה!!!”, רעם קולה של אמא ברחבי הבית, "לא יעלה על הדעת שהמחנכת שלך צריכה להתקשר ולהתלונן על פטפטת בכיתה!”

כוס-אומ-אומו.

הבית הזה, עם הצעקות הקבועות של אמא, הוא לא המקום למדיטציה.

קמתי מהמיטה בשילוב של זעם ובאסה, הצצתי בטלפון בייאוש כדי לראות מה השעה, וכמו קרן שמש ראשונה של הבוקר האירה את יומי הודעה ובה הצעה ספונטנית מנדב לשבת הערב לבירה. כמה זמן לא יצא לנו לצאת לבירה בחמישי, בטח ללא בב”ש!

מאז הפרידה מנגה נדב הקפיד להיפגש אתי הרבה יותר. איזה גבר הוא, חבר למופת! מאז ששנינו גרים במרכז, אנחנו נפגשים בעיקר שם, כך שמפגש בב”ש היה מרענן ונוסטלגי. החברה שלו, שהם, נשארה במרכז בגלל חתונה של חברה בשישי בצהריים, כזו שכל החברות החליטו שיבואו אליה בלי בני זוג, וכך יצא לנו ליהנות מקצת זמן איכות רק שנינו. הוא השתדל לדבר אתי על כל נושא שהוא לא נגה, ומצב הרוח קצת השתפר. למחרת נדב ארגן מפגש עם הרבה חבר’ה שלא ראינו מזמן, נוסטלגי אפילו יותר, וממש הרגשתי לכמה דקות כאילו שאנחנו שוב אחרי התיכון.

בשישי ושבת אמא לא הפסיקה לשגע לי את השכל, עד שהתחלתי לחשוב שאולי אני דווקא שמח לחזור במוצ"ש אל המרכז הבודד. במוצ"ש לפני השינה תרגלתי את המדיטציה הזו בפעם הראשונה. לא הרגשתי שהועילה במיוחד, סיימתי אותה עם הרגשה חלולה מבפנים. אולי צריך לתרגל אותה כמה ימים ברצף כדי להתחיל להרגיש בהבדל.

חזרתי על התרגיל במהלך השבוע, כל יום עד יום רביעי, ולבסוף נשברתי: חוץ מלדכא אותי מעצם העובדה שהזכרתי את השם של נגה, הטכניקה הזו לא השיגה כלום.

נשארתי הרבה שעות נוספות בעבודה לאחרונה. איזו סיבה כבר הייתה לי לחזור אל הבדידות שבדירתי? ברביעי, במהלך השעות הנוספות, תפסה אותי נירית לשיחה. נירית, המבוגרת ממני בכמה שנים, היא השותפה למשרד הכי מקסימה שאפשר להעלות על הדעת, ובמהלך העבודה שלי שם בשנה וחצי האחרונות נהיינו חברים כה טובים עד שאמרו שאני ה-work husband שלה. "אני לא רוצה להיכנס לך לחיים הפרטיים, אבל…”

"זה בסדר, דברי.”

"היום כשיצאנו לאכול, כמה אנשים ניצלו את העובדה שלא הצטרפת לאוכל ושאלו האם הכול בסדר אתך. אני מנחשת שחוץ ממני לא סיפרת לאחרים על נגה, אבל קשה שלא לשים לב שמשהו לא בסדר אתך. חוץ מהירידה באנרגיה, אתה ממש מזניח את המראה החיצוני שלך. השער שלך פרוע לחלוטין, אתה לובש את אותו הג’ינס כבר איזה חודש, החולצות שלך מלאות בכתמים וחוסר הגילוח שלך לא נראה כמו ניסיון של היפסטר לטפח זקן, אלא כמו הזנחה נטו. אני יודעת שאתה לא אוהב שאנשים אחרים פולשים לך לחיים הפרטיים, ואני בטוחה שליאור" – ליאור הוא המנכ"ל שלנו – “שאף פעם לא פספס רכילות טובה שהולכת בחברה שלו, כבר ממש מתאפק שלא לקחת אותך לשיחה. אתה מכיר אותו עם המשפטים שלו על זה שאנחנו רוצים שתהיה לחברה תדמית צעירה ומגניבה, ואני לא חושבת שבא לך להתחיל לספר לו שאתה לא צעיר ומגניב בגלל נגה.”

"תודה שאמרת לי", השבתי בכנות, “אני באמת… זה הדבר האחרון שמעניין אותי עכשיו, אבל את צודקת – אם אני לא רוצה שאנשים יישאלו וידברו, צריך לא לתת להם סיבות. מחר, אחרי משרד הפנים, אלך להסתפר.”

לקחתי את יום חמישי כחופש כדי לחדש דרכון, לא כי תכננתי משהו בחו"ל בקרוב, פשוט כי תמיד טוב שיהיה בתוקף למקרה שארצה לטוס בהתראה קצרה. להפתעתי ההמתנה במשרד הפנים הייתה קצרה יחסית, וכך מצאתי שהיה לי יום שלם לטובת עצמי. הלכתי לאזור החוף והזמנתי ארוחת בוקר בבית קפה סופר יקר עם נוף לים. מגיע לי, בטח עם הבונוס שקיבלתי בהוקרה על כל השעות שטחנתי בחודש הקודם.

נירית צודקת, הזנחתי את עצמי יותר מדי. החלטתי שבאמת אנצל את הזמן כדי להסתפר, אולי במוצ"ש אקנה חולצה חדשה ואתגלח, בראשון אמתח על הפרצוף חיוך של פלסטיק, וכולם יירגעו.

עובדי בית הקפה כנראה כל כך לא מורגלים בזה שמישהו מעז לאכול בו, עד שלקח להם שנים להביא לי את ארוחת הבוקר שלי. בשעמום ההמתנה לאוכל שוטטתי ללא מטרה מוגדרת בפייסבוק שבטלפון, ולפתע ראיתי שחבר ללימודים מהיסודי, שלא ראיתי כבר שנים אבל הרגשתי לא נעים שלא לאשר כששלח הצעת חברות, העלה תמונה של התספורת החדשה שלו, עם צדי הראש מגולחים ובלורית מרשימה צבועה בירוק. כן, עכשיו תוכל לספר לכולם שאתה אוהד את מכבי חיפה בלי לפתוח את הפה הלא כל כך אינטליגנטי שלך. ובעודי מגחך עליו, נזכרתי באחת השיטות להתמודדות עם פרידה שנתקלתי בהן בערוץ יוטיוב נידח: הבחור הציע שנשאל את עצמנו מה היו החברים והמשפחה מצפים שלא נעשה לעולם, למצוא מהרשימה משהו לא מזיק כמו לעשות באנג’י או קעקוע, ופשוט לעשות אותו.

הוא העלה ארבעה טיעונים בעד הרעיון, בסדר חשיבות עולה: הראשון, היציאה מתוך אזור הנוחות מביאה עמה גם תחושה של הישג שמרוממת לפתע את הרוח. השני, המעשה מעסיק אותנו בדבר משמעותי שאינו הפרידה ובכך מאפשר למחשבה להיפתח קצת. השלישי, הוא טוען כי אדם פרוד הופך להיות היעד לרחמים ולתגובות מסכנות מצד הסביבה. המעשה הלא שגרתי הזה מוציא את המבצע מתוך המשבצת המחשבתית של המסכן אצל חבריו ומכניס אותו למשבצת אחרת, של בחור מגניב וקליל. היחס שאנחנו מקבלים מהחברה, כך טען, משתקף בצורה לא מודעת ברגשות ובמעשים שלנו ואם החברה תחליף משבצת מחשבתית שבה אנחנו יושבים, באמת משהו באמת ישתנה גם בתוכנו אנו ונהיה קלילים יותר. והאחרון, והחשוב ביותר לטענתו, רחמים עצמיים הם אזור נוחות מסוכן. היציאה מאזור הנוחות שביצוע המעשה מבטאת מסייעת לגייס את כוחות הנפש הנדרשים כדי לצאת מאזור הנוחות של הרחמים העצמיים.

די זלזלתי ברעיון הזה, שנשמע לי כמו גיבוב של פסיכולוגיה בשקל, אבל עכשיו, כשהרהרתי בתמונה בפייסבוק, פתאום ניצתה בי המחשבה שאולי שווה לנסות. האוכל הגיע, סיימתי אותו במהירות, והלכתי לספר. איזה צבע הוא הכי לא אזור הנוחות שלי? כולם יודעים שאני מייחס את הצבע הוורוד לפקצות ולכן שונא אותו. אז ורוד איט איז. הלכתי לספר, הראיתי לו את התמונה של הבחור מהכיתה, הסברתי לו איזה צבע אני רוצה והנה – הוא החל במלאכה.

לא האמנתי על עצמי שאני עושה את זה. באופן מוזר כלשהו, למרות שתמיד שנאתי ללכת לספר, הבטתי במלאכה שלו מתוך תחושת השתאות משולבת בעקצוץ נעים של התלהבות ילדותית. כשסיים ממש לא האמנתי למראה עיניי. האם היה זה אני שם במראה? בפעם הראשונה בחיי קניתי וקס לשער (תמיד נחרדתי מהמחשבה למשוך את שערי בכל הג’לים והווקסים האלו). נסעתי הביתה ופשוט התקבעתי במקומי מול המראה. הבחור הזה מהיוטיוב, כמה מפתיע, צדק. החלטתי ללכת עם זה עד הסוף. מה עוד יוציא אותי מאזור הנוחות? בחיי לא האמנתי שתדרוך כף רגלי במקום של פירסינגים או קעקועים. מצאתי באינטרנט סטודיו עם ביקורות טובות שנחשב אמין וסטרילי, וכמו על אוטומאט נסעתי לשם. וכשנכנסתי ממש לא האמנתי שמפי שלי יצאה הבקשה לדחוף מוט מתכת דרך הגבה שלי.

מעבר לעובדה שאף פעם לא התלהבתי מפירסינגים כלשהם ואפילו עגיל על התנוך נראה לי כמו מחשבה מזעזעת, הגבה תמיד נראתה לי כמו מקום מוזר במיוחד. אבל עכשיו, כשהפירסר סיים, מצאתי עצמי מאוהב עד עומקי נשמתי בבליטות המתכת המצחיקות האלו שעיטרו את הגבה שלי.

ולמה להמתין עד מוצ"ש עם בגדים חדשים? אף פעם לא הייתי בקטע של ג’ינסים קרועים או משופשפים במיוחד, ולכן בדיוק שניים כאלו קניתי, ביחד עם הניגוד המושלם לתפיסתי האפנתית, משהו בין חולצה לגופיית חוף, שהיא הכי-הכי-לא-אני. הוספתי גם כמה חולצות מכופתרות לעבודה, בניגוד לטישרטס הרגילים שאני לובש, אך גם הן לא היו בדיוק באזור הנוחות שלי, לא זו עם הדקלים ולא זו שבהקה בירוק זרחני.

הגעתי הביתה, התקלחתי, התגלחתי, עיצבתי מחדש את הבלורית שניזוקה באמבטיה, התלבשתי, ובהיתי במראה בחוסר אמון. האם יזהו אותי בכלל כשאני נראה ככה?

המשך בעמוד הבא.

תגובה אחת על “סיפור: צריך איזה נדב בחיים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: