סיפור: צריך איזה נדב בחיים

השנה מאז הפרידה מנגה הייתה כל כך יבשה מבחינה רומנטית עד שלפעמים הרגשתי קצת כמו מעיין שקרוב להתייבש לנצח, להגיע למצב שבו כבר אי-אפשר לשאוב ממנו מים. כל כך הרבה דייטים כושלים, יותר מדי נשים שהייתי מעוניין בהן אבל לא היו בי מכל מני סיבות מטופשות, ושתיים שנהגו בי כל כך מגעיל עד שהייתי מיזוגן ליום או יומיים, כל אלו רוקנו את המאגרים.

ואז הגיעה אשת חלומותיי. צוף, סטודנטית לספרות מבן גוריון, יפה, חכמה, רגישה ו…

לרגע חשבתי שהיה נחמד להיות כמו הדתיים האלו שמתחתנים אחרי דייט שלישי. הייתי מוכן לקנות לה טבעת כבר אחרי השני. ועכשיו אחרי שעברנו כבר ארבעה, ואפילו כבר שכבנו פעם אחת, אני מוכן עוד יותר. עד כה נפגשנו תמיד פה בת”א, כשהייתה חוזרת להורים שלה בסופ"שים, כי המשפחה שלה מכאן. הצעתי לה לבוא לב"ש לחמישי וכשהיא תהתה האם זה זאת לא טרחה בשבילי לנסוע ולחזור מב"ש, הזכרתי לה שההורים שלי מב"ש ואני מגיע לשם בכל מקרה מדי פעם. “נכון, שכחתי", השיבה בביישנות ונפגשנו בב"ש בחמישי. מעניין האם אמא ניחשה מדוע באתי לבקר אותה שבועיים ברצף.

"אתה יודע", שאלה אותי צוף, “לא שאלתי עד עכשיו מה עושים ההורים שלך.”

"זה מצחיק, אבל באמת לא יצא לנו לדבר על זה עד עכשיו. אבא שלי עובד במפעל של ברגים, ואמא שלי עובדת בספרייה של האוניברסיטה. אה, רגע, אולי את מכירה אותה, את עוד סטודנטית שם! מכירה את עליזה מהספרייה?”

"לא", השיבה. האם זיהיתי קדרות משונה בקולה? “אני לא הולכת כמעט לספרייה, אני לומדת בבית הסטודנט או בדירה שלי…”

הדייט המשיך כמתוכנן מכאן ואילך אבל משהו, שלא הצלחתי לשים עליו את היד, איזה אקורד צורם ברקע, ליווה אותו עד סופו. התחרפנתי ממש. לא הבנתי: למה? אמרתי משהו לא במקום? אולי היא נעלבה מזה שהנחתי שהיא מכירה את אמא שלי? למה יש לה להיעלב?

נפרדנו בנשיקה הכי רפה וקרירה שאפשר להעלות על הדעת ולמחרת כתבה לי שהיא חשבה עם עצמה והבינה שהיא לא בנויה לקשר. לשאר ההודעות, או שיחות הטלפון שלי, או כל אמצעי תקשורת אחר, סירבה לענות.

כשלמדתי בתל אביב הייתה שם באוניברסיטה ספרנית אחת שהייתה השטן בהתגלמותו. אולי גם אמא ככה באוניברסיטה, שטן לסטודנטים? שלחתי לצוף הודעה ושאלתי האם זה קשור לאמא שלי, שאולי התנהגה אליה לא יפה, אך היא פשוט התעלמה.

שאלתי את אמא האם היא מכירה את צוף. “נראה לך?”, ענתה מיידית. אחרי כמה רגעים הוסיפה “אלפי סטודנטים לומדים כל מחזור, אני לא מכירה אף אחד פרטנית. למה?”

"פשוט…”, המצאתי, “אנחנו מחפשים עוזרת במשרת סטודנט למזכירת החברה, ויש סטודנטית בשם צוף מהאוניברסיטה ששלחה קורות חיים, אז חשבתי…”

"אני מבין שלך זה נראה איום ונורא, ואני באמת מכבד את זה, אבל אחי – שווה לתפוס פרספקטיבה רחבה יותר ולהבין שכולה יצאתם כמה דייטים, לא יותר מזה", אמר לי נדב בטלפון.

כמובן שנדב צדק. וכמובן שזה לא הועיל. באמת שנדלקתי עליה.

"בוא, תעסיק את עצמך במשהו אחר. ואי – אחי – שנים לא שיחקנו בסוני, שנים! לשהם יש מחר ערב בנות עם חברות שלה מהצבא, אולי נעשה ערב בנים? רוצה שמחר נצא לדייט בב"ש, נסע ביחד אחרי העבודה, נאכל איזה ופל בלגי מושחת, ואז נקפוץ לבית של ההורים שלך? בטח אמא שלך תתלהב לראות אותי ותחפור לי שנה על כמה שאחותך מוצלחת, ואני אוכל להנהן ולהגיד לה שאני זוכר אותה מאז שהיא כזאת קטנה, וכבר מאז היא הייתה מוכשרת? והיא תשאל אותי מה עם חתונה ואספר לה שכבר קניתי טבעת והיא תצא מגדרה ותתחיל לחקור אותי במשך שעתיים? ואי, רואה כמה אני מוכן להקריב בשבילך? אתה פשוט לא יכול לסרב להצעה הזו!”

כמובן שהסכמתי.

לפני השינה קיבלתי הודעה מנדב. “חשבתי על זה", כתב, “אחרי הפרידה הקודמת צבעת לוורוד ועשית עגיל בגבה. אפשר להחליף את הדייט שלנו בעשיית קעקוע שיעזור לך לצאת מאזור הנוחות. מה דעתך על דגל גאווה על הגב?”

"לך תזדיין" השבתי לו בשעשוע. הייתה זו הפעם הראשונה בה צחקתי ביומיים האחרונים.

הוא השיב לי בלב שהצליח ממש להמס אותי לכמה רגעים. בנות באות והולכות, אבל כל גבר צריך איזה נדב בחיים.

תגובה אחת על “סיפור: צריך איזה נדב בחיים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: