קמתי בשישי יחסית מאוחר. הראש כאב בהנגאובר חלוש אך מעיק וכשצחצחתי שיניים בהק הגוש הוורוד בשערי הסתור אחרי השינה בכיעור יוצא מן הכלל. לרגע הרגשתי אומלל למדי, אך המציאות התדפקה על הדלת והזכירה לי שאין לי ברירה אלא לצאת לקניות אם איני רוצה למות מרעב בשבת. השבתי את בלוריתי לתקנה, התארגנתי ויצאתי. בבית הקפה הקבוע שלי בשכונה, שם אכלתי ארוחת בוקר כמעט כל שישי שלי במרכז, בעבר עם נגה ועכשיו לבד, אמרה לי המלצרית שכבר די מכירה אותי שממש מתאים לי המראה החדש, ובצורה מפליאה ממש רוממה מאוד את רוחי.
עם נדב ישבתי לשיחה על קפה של אחה"צ בזמן ששהם, שעוד סטודנטית, למדה לאיזה בוחן. סיפרתי לו על השיחה עם נגה אתמול ועל ההרגשות שלי היום, והוא כמו תמיד הקשיב לי מכל הלב. רק הקשב שלו עזר לשפר קצת את ההרגשה. “אתה צודק שנוצר מצב מוזר עם נגה, ושהמתיחה לא השיגה את מטרתה, אבל נו – מתי כבר תשמע ממנה?”, שאל. “תמשיך לנסות לשכוח מכל הסיפור הזה ולהמשיך הלאה ובסוף זה הכל יהיה מאחוריך. ואתה יודע מה? נראה שהרעיון שהיה לך להתרענן קצת במראה החיצוני כדי לרענן את ההרגשה הפנימית הוא לא כזה מופרך, והנה – כולם אמרו לך שאתה נראה טוב. זה שאתמול לקחנו את זה קצת רחוק מדי לא אומר כלום – תיעמד מול המראה ותהיה גאה בעצמך, תהיה גאה בזה שעשית צעד שהוציא אותך מאזור הנוחות ומזה שאתה חתיך ואל תיתן לאף אחד להרוס לך את זה. הבלורית שלך כל כך מגניבה! אני עוד מפחד שבסוף שהם תשכנע אותי לחקות אותך…”
בשישי בערב יצאתי עם חברים מהלימודים. למרות שהופתעו בהתחלה, ואפילו קצת גיחכו, בסופו של דבר, אחרי שהתרגלו, זכיתי למחמאות על המראה שהרגישו טוב מבפנים. בשבת בבוקר הלכתי לחוף הים וקראתי ספר. בערב חשבתי לצפות בסדרה, אבל בצהריים הופתעתי לקבל מנגה הודעה בה שאלה אם בא לי לשבת אתה לקפה אחה"צ. לכמה רגעים נחרדתי מהמחשבה אך לבסוף הסכמתי. מה היא כבר רוצה?
"אני באמת שמחה שנפגשנו אתמול, עכשיו כשאני חושבת על העבר פתאום מסתדרים לי כמה דברים", אמרה. לא העזתי לשאול מה בדיוק מסתדר לה. מה, לא הייתי בן זוג גברי דיו לטעמה? לפני שהספקתי להבין, היא כבר המשיכה בשיחה. “באמת, רציתי שתדע שאני תמיד כאן בשבילך, כי אני בטוחה שזה לא תהליך קל מה שאתה עובר. בשביל זה רציתי להיפגש, כי חשוב לי שתפרוק קצת כי באמת, אתה עוד חשוב לי. זה בסדר מצדך שאני אשאל ואתעניין? אם זה אישי מדי ואתה לא מרגיש בנוח אז באמת, לא חייב.”
"לא, זה בסדר", השבתי בחיוך מאולץ.
"באמת, אני כל כך שמחה בשבילך… ושוב, אתה לא חייב לענות, אבל… ההורים שלך יודעים? איך הם קיבלו את זה?”
לא הייתה לי ברירה, נאלצתי להמשיך לזרום עם השקרים.
"את יודעת שההורים שלי הם אנשים מאוד ליברליים, מאוד מקבלים. כמובן שחששתי לפני שסיפרתי להם את זה, אבל אפילו הופתעתי קצת לטובה. הם אמרו שזה ממש non issue, שמבחינתם שכל אחד יעשה מה שבא לו בחיים שלו ושהם אוהבים אותי וזורמים עם ההחלטות וההעדפות שלי.”
"זה כל כך יפה מצדם! אמא שלך באמת אשה דגולה, אני מסירה את הכובע! והמשפחה היותר מורחבת יודעת?”
"כן, יש לי איזה דוד שחזר בתשובה לפני כמה שנים ומאז הוא הומופוב. היו לו כמה מילים ארסיות להגיד, אבל לא באמת אכפת לי ממנו. סבתא שלי לא התלהבה לשמוע אבל יחסית לגילה גילתה הבנה מפתיעה. ‘נו, שמעתי בחדשות שזה במודה היום, אז מה אפשר להגיד? העיקר תשמור על עצמך, זה הכי חשוב!’, אז בסך הכל אני מרוצה.”
"אני באמת שמחה לשמוע!”, אמרה. “ובעבודה, יודעים?”
"את יודעת שאני לא מערב שם יותר מדי את החיים האישיים שלי. נירית יודעת, אבל לא יותר מזה פשוט כי זה לא רלוונטי.”
"כן, אני יכולה להבין. והשינויים במראה החיצוני, איך קיבלו אותם? לא דרשו ממך להיות ייצוגי יותר?”
"המנכ"ל שלנו תמיד מתגאה בזה שיש לנו סביבת עבודה צעירה. נראה לי שהוא דווקא אחד מאלו שהכי התלהבו מהפירסינג ברמה האישית. אני חושב שהוא אפילו קצת מקנא: את יודעת, ראיתי תמונות שלו בפייסבוק עם כמה עגילים מלפני כמה שנים, נראה לי שהוריד אותם כדי להיות ייצוגי יותר בעצמו, אבל אני לא נמצא במגע עם משקיעים או לקוחות, אז אני יכול להרשות לעצמי.”
"זה באמת ממש יושב עליך יפה, ממש חבל שהיית צריך לחכות עד שנפרדנו… ממתי הוא?"
קיוויתי שהיא לא מבחינה באדמדמות סביב התכשיט שמעידה על כך שהנקב חדש ביותר, בן שלושה ימים בלבד. “כבר חודש וקצת.”
"והוורוד בשיער? ממתי הוא? זה אפילו יותר בולט, לא הפריע?”
"השיער? זה כמה ימים. כן, זה קצת בולט, אבל לא הפריע", השבתי בתקווה שכך אכן יקרה בפועל כשאבוא לעבודה בראשון.
"ומערכות יחסים, היה לך כבר משהו רציני?”
"עוד לא. עם יאיר זה הניסיון הראשון עכשיו. ומה אצלך, היה לך מישהו?”
"לא, איזה… אמרת לי בזמנו שמאוד הפריע לך שאני לא מקדישה מספיק זמן לקשר. המצב בלימודים ובעבודה שלי לא השתנה מאז, אני עדיין עמוסה בטירוף, אז כחלק מהלקחים שהפקתי, אני לא מחפשת עוד משהו עכשיו, טוב לי לבד. אבל רגע, בוא נחזור אליך.” אוף, קיוויתי שהצלחתי סוף סוף להפסיק להידרש להמציא שקרים, אבל נראה שהיא ממש התעקשה. “אתה מתאר מצב יחסית די נוח של יציאה מהארון, עם סביבה תומכת, וזה ממש משמח אותי, באמת. אבל בטוח יש גם קשיים, לא?”
מה כבר יכולתי לענות? “ברור שזה לא קל, ויש אנשים שמרימים גבה, אבל זה עובר. בסופו של דבר, זה מי שאני.”
לבסוף הסכימה לדבר קצת על הלימודים שלה ולא רק עליי, נפרדנו בחזרה על נאומה על כך שהיא תמיד שם בשבילי והצלחתי, בשעה טובה, לחמוק הביתה. קיוויתי שאחרי שהשבעתי את סקרנותה, הסיפור הזה יהיה מאחוריי. חזרתי הביתה וגיליתי שהכאב הקבוע על הפרידה ממנה לא נעלם, רק החליף צורה. לא החלטתי האם אני מרוצה מכך או שאולי עדיף הכאב הישן, הטוב והמוכר.
נראה שכל החברה ראתה צורך לעבור דרך המשרד שלי בראשון. נירית ממש התלהבה מהמראה המשודרג ורמזה בהומור שהיינו צריכים לבצע את השיחה של רביעי מוקדם יותר. היו כמה שהעירו הערות מרושעות, אחרים החמיאו, המנכ"ל התלהב מהפירסינג בגבה ותומר, עובד אחד ממש חסר טאקט, בהה בבלורית ושאל "ורוד? מה, אתה גיי?”.
"ואם אני כן?”, הבכתי אותו במענה.
"אני לא התכוונתי… לא… אה…”, השיב בבלבול.
"זה בסדר, אני סטרייט. אבל אנשים אחרים היו עשויים להיעלב כשאתה אומר את זה ככה כמו קללה.”
תומר לא הבין מה אני רוצה ממנו, מלמל כמה מילים על זה שמאז הפוליטיקלי קורקט כבר אסור לצחוק, וברח מהמשרד. אין לי ספק שתומר אמר בקול רם ובפניי את מה שחשבו כמה אחרים, אבל זה לא באמת הפריע לי. אחת מהבנות בקומה מעלינו בבניין הגניבה לעברי מבטים פתיניים במעלית והוכיחה שאולי, אחרי הכל, אני לא נראה כזה גיי.
כשקפצתי בסופ"ש לבקר את ההורים זכיתי לתגובות די מזועזעות מההורים שלא הבינו מה לעזאזל עבר עליי. גם הוורוד המכוער בשיער וגם הפירסינג שזעזע אותם עד עומקי נשמתם נראו כפשעים ממש ודוגמה נוראית לאחותי הקטנה. “ממך בחיים לא ציפיתי, אם להגיד את האמת", אמרה אמא. “בדרך כלל היית קצת יותר שקול ולא רצת אחרי כל אופנה מטומטמת, אני באמת לא מבינה. אבל נו, ככה זה מקובל היום, לא? הנכד של יעקב יש לו אפילו עגיל בלשון, אלוהים ישמור! שמעתי שזה עושה סרטן בחך. אין לך מחשבות מטומטמות כאלו, נכון? זה מזכיר לי שיעקב סיפר לי שהנכד שלו השתתף בתחרות…”
אבא שלי התרגז בעיקר על הצבע הוורוד. “מה זה פה, נהיה לנו מצעד הגאווה בבית?”, שאל בכעס. “עליזה", קרא לאמי, “תגידי את האמת, הוא לא מכוער ככה? אילן, אנחנו אומרים את זה רק לטובתך! תוריד את הגועל נפש הזה, בחיים אף בחורה לא תתקרב אליך ככה!”
תודה רבה אבא, באמת תודה.
בחלוף הזמן דהה קצת הכאב על הפרידה מנגה, אך לא חלף. כמוהו דהה השער הוורוד עד שנצבע בחזרה לצבע הטבעי שלי, שחור. ויתרתי על עוד רעיונות משונים להתמודדות עם הכאב והנחתי שהזמן כבר ייעשה את שלו, ואולי יום אחד יצוץ קשר חדש שייסחוף אותי אתו ויגרום לצלקות שהותירה בי נגה להגליד סוף סוף.
במשך תקופה מסוימת נגה המשיכה לשבת אתי לקפה פעם בשבועיים בממוצע, לנסות להיות הפסיכולוגית שלי, עד שלבסוף נמאס לה. בעיקר מתוך אי-רצון לגעת בנושאים לא נעימים, הקפדתי שלא להתייחס מפורשות לפיל שעמד בחדר בכל שיחותינו, זה שלהשערתי רצונה לקבל התייחסות אליו הוא שדירבן אותה להמשיך ולהיפגש: האם אני נמשך גם לנשים, כך שהקשר בינינו היה משמעותי במלוא מובן המילה? אמנם לא לכך כיוונתי, לא מלכתחילה ולא עתה, אבל עצם העמימות שנשמרה בנושא הייתה בדיוק הנקמה שחיפש נדב כשהגה את הרעיון מלכתחילה. כנראה שהיא לעולם תישאר עם ספק מכרסם עמוק בבטן: האם כששכבנו חשבתי על גברים?
המשך בעמוד הבא.
שמעון נעים-גור: סיפורים לתקופת קורונה 
תגובה אחת על “סיפור: צריך איזה נדב בחיים”