סיפור: רפאלה

כל היום התאפקה רפאלה שלא להוציא את האבן ולהביט בה – מה גם שלא היה זה מיקום נוח להחבאת אבן – אך המחשבה על העובדה שיש בידה בדיוק מה שהסדאמים רוצים ושהיא לא תיתן להם את מבוקשם הזריקה סקרנות מרגשת בעורקיה, חיזקה אותה והצליחה להחזיק אותה עד ללילה. רק בשעה מאוחרת מאוד, הרבה אחרי השקיעה, שלפה את האבן ממקומה ומתחת לשמיכה התפנתה לסקור אותה. צורתה הייתה משונה, מלאה בליטות ושקעים גדולים, אך חלקה לחלוטין. היא בחנה אותה ארוכות, עד כמה שהצליחה עם המימוש בלבד בהיעדר האור, ולבסוף הטמינה אותה שוב באותו המקום.

ההתרגשות מקיום האבן, החבאתה ודברי השקר לסוהרת המשיכה גם למחרת. בלילה, בשעה מאוחרת מאוד, הרגישה לפתע חום בוקע מתוך האבן. היא שלפה אותה ממקומה וראתה אור חלוש בוקע ממנה. באורך פלא למרות מיקומה לא הייתה מסריחה או מלוכלכת, לכן רפאלה העזה והצמידה אותה לעינה. למרבה הפתעתה ראתה שמעין סרט של ממש הוקרן בתוך האבן, ואפילו קול חלוש שבקושי הצליחה לשמוע הגיע לאוזניה. היא קיוותה בכל מאודה שהכלבים השומרים בעלי השמיעה החדה לא מצליחים לשמוע אותו גם הם.

בתמונה שניבטה לעיניה ראתה את הרחוב שנשקף מחלון הסלון בביתה. ושמעה נביחות, נביחות שללא ספק היו של מריו, נביחות שבאורך פלא הצליחה להבין. "איפה אמא?", שאל מריו, "למה כבר כל כך מאוחר והיא עוד לא חזרה מהעבודה שלה? אני רעב וצמא. איפה אמא?"

דרך עיניו ראתה את מריו מתרוצץ בבית, ומלקק את זנבו, וחוזר להביט בחלון בציפייה. "איפה אמא? היא בסדר?", המשיך לתהות. האבן התחממה שוב ומיד פסקו הקול והתמונה לבקוע מתוכה.

אוי, מריו המסכן! אף אחד לא מטפל בו כשאני כלואה כאן בידי סדאמים מרושעים! והוא עומד על אדן החלון ומצפה לבואי!

רק עכשיו הבינה לחלוטין שככל הנראה היא נעדרת כבר זמן רב מביתה, והוריה, ועמיתיה לעבודה וחבריה וכמובן מריו, כנראה כולם דואגים לה. כולם דואגים לה, ובצדק, אבל מי דואג למריו המסכן?

גל געגועים הציף אותה: להוריה, למריו, לחברים, לעבודה ובכלל, לעולם ממנו הגיעה, בטרם נקלעה לסיטואציה משונה זו. למה לכל הרוחות היא כאן?, תהתה בייאוש. עד מתי תהיה כאן? ואולי תישבר בכל זאת ותיתן להם את האבן?

היא התחילה לבכות ונרדמה לבסוף תוך כדי בכי. בבוקר גילתה שאפילו לא הטמינה את האבן במקומה ושמחה לגלות שהשומר שהביא לה את האוכל לא שם לב שהייתה קפוצה בתוך אגרופה.

עוד יום רגיל עבר, יום שבמהלכו החזיקה אותה התקווה ששוב יגיע הערב ותזכה לקבל כמה דקות עם מריו.

וכך אכן קרה. הפעם כשהחל החיזיון הרגישה את מריו מתוח לחלוטין. אנשים, זרים שלא הכיר, עמדו מחוץ לדלת. "איפה אמא? ומי הפורצים האלו שנכנסים הביתה?"

הדלת נפתחה והוא נעמד מולה ונבח כמו מטורף. היו שם בעל הדירה, הוריה, שוטרים ובחור צעיר שלא הכירה.

"אוי, אתה כזה מסכן!", אמר הבחור כשראה את מריו, "אמא שלך נעדרת ולא היה אף אחד שיאכיל אותך וייתן לך מים בינתיים, ואתה בטח מפוחד כל כך… אל תדאג, אני אשמור עליך עד שאמא תחזור."

"באמת, תודה אלישע, היינו לוקחים את מריו בעצמנו, אבל אנחנו לא במצב לטפל בו עכשיו, עם כל הדאגה המטורפת הזו מאז שרפאלה נעדרת", אמרה אמה.

"בטח, בטח, מיד כששמעתי על המקרה היה ברור לי שאקח אותו לאומנה עד שרפאלה תחזור, הוא כזה חמוד…"

מריו לא היה בטוח כל כך. "מי האיש הזה שבא עם סבתא וסבא?", שאל את עצמו, "ומי האנשים הנוספים? מצד שני, סבא וסבתא כאן…" הוא המשיך לנבוח, בעיקר על אלישע והשוטרים. אלישע, בעל הדירה והוריה נשארו מחוץ לדירה כשהשוטרים נכנסו והתחילו לסרוק אותה. שוטרת חביבה, עם כפפות, הצליחה למרות מחאותיו לקשור אותו עם הרצועה שליד הדלת ונתנה אותו לאלישע שאמר לו "אל תדאג חמוד, אל תדאג…"

החיזיון נפסק. הפעם זכרה רפאלה לטמון את האבן בסיום החיזיון. היא לא ידעה מה להגיב ומה לחשוב. כולם בטוחים שהיא נעדרת. המשטרה מעורבת. ההורים שלה מודאגים. מי בכלל יעלה על דעתו שהיא כלואה בראש מגדל עליו שומרים כלבים מדברים? ובחור החמוד בשם אלישע לקח את מריו כדי לטפל בו, איזה חמוד מצדו! אוסף פרטי המידע העסיק אותה ארוכות עד שנרדמה בשעה מאוחרת.

למחרת ראתה בחזיון מקום לא מוכר, כנראה דירתו של אלישע. מריו שכב על הרצפה והרהר בדאגה בעובדה שהוא אמנם אכל ושתה, אבל הוא עדיין מתגעגע לאמא.

"מריו, חטיף!", קרא אלישע וקטע את חוט מחשבתו. מריו ניגש אליו, נשכב על הרצפה כפי שלמד מרפאלה שצריך לעשות כדי לקבל חטיף, והביט באלישע.

רק עכשיו שמה לב עד כמה נאה היה אלישע. לו הייתה מתבקשת לתאר את המראה של גבר חלומותיה, הייתה מתארת בדיוק אותו, אחד לאחד. ועתה שמה לב לפרט מידע מעניין נוסף אותו פספסה אמש: היה עגיל על תנוך אוזנו. לא היה זה סתם יהלום, נקודה שחורה או חישוק קטנטן שהייתה יכולה לפספס, אלא חישוק גדול ממנו הייתה תלויה מסגרת מתכת כסופה בצורה משונה. בדרך כלל לא הייתה חובבת עגילים גדולה, אבל העגיל הזה, חוץ מהעובדה שהתאים לו ככפפה ליד, היה בו משהו…

ולפתע קלטה: המסגרת הייתה במדויק בצורת וגודל האבן, כמו ויועדה בדיוק עבורה!

מה המשמעות של כל זה?

מריו קיבל את החטיף שלו וליטוף על הראש. "עוד מעט אמא תחזור", אמר אלישע, "אני יודע שאתה מתגעגע, אבל אל תדאג: מחפשים אותה, עוד מעט היא תחזור."

החיזיון נגמר.

רפאלה הטמינה את האבן ומיד הבזיקה בראשה ההבנה שלמרות שלא פגשה את אלישע מעולם, היא מחבבת אותו עד מאוד, שלא לומר "דלוקה עליו". כשכל זה ייגמר – וזה ייגמר מתישהו, נכון? – היא תיקח את מריו ובמקומו תביא לו טבעת ותבקש שיינשא לה.

היא ידעה שזו מחשבה מטופשת עד מאוד, אבל בתוך הייאוש והבלבול העמוק בהם הייתה שרויה, היא עזרה להחזיק אותה שפויה בימים הבאים. בכל ערב צפתה באלישע מאכיל את מריו, ומשחק אתו, ומלטף אותו, והייתה זו הנחמה שלה בתוך כל הסיטואציה ההזויה הזו. לשאר האמצעים שהגתה כדי להעסיק את עצמה בשעות היום הצטרף עכשיו אחד נוסף: דמיון של החיים המשותפים שלה ושל אלישע, שללא ספק יהיה בן הזוג האידיאלי. היא לא צריכה לגור או לצאת אתו כדי לדעת את זה: זה היה ברור לחלוטין מהדרך בה התייחס למריו, כך ניבא לה לבה בבירור מוחלט. אומרים שכשפוגשים את האחד אז מיד יודעים את זה, לא?

גם הערב התחממה האבן וקראה לה לחזיון, רק שהפעם לא היה זה חום עדין וקבוע, אלא שרשרת של פולסי חום משונים ומהירים. והפעם לא ראתה את המציאות דרך עיניו של מריו.

"רפאלה, זו את? תעני לי הכי בלחש שאת רק יכולה, שהשומרים לא ישמעו, אני אשמע בכל זאת."

"כן."

"אני כל כך שמח שהצלחתי ליצור אתך קשר!"

בחיזיון נראתה דמות שלא פגשה מעולם: אדם ישיש, כפוף, לו זקן ושפם לבנים כשלג ועבותים מאוד, לבוש גלימה ובגדי מסע בלויים, חבוש בכובע מחודד ובידו מטה מגולף מעץ. קוסם, הבינה רפאלה מיד, ללא ספק קוסם.

"הקשיבי, רפאלה: אני מצטער שנקלעת למלחמה שלי בסדאם מלך הכלבים הרשעים, אבל אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה, בתחינה גדולה: בשום פנים ואופן אל תתני את האבן! אם תתני אותה יהיה זה לא רק הסוף שלי, אלא גם שלך.

אני עושה הכול כדי לחלץ אותך, אני מבטיח לך שאם תמתיני אני אבוא להציל אותך מהם. קוסמים ממסדרי אינם מציעים לרוב את שירותיהם לזרים, אבל אני מבטיח לך שאם תמשיכי לעמוד בפני סדאם ומשרתיו תוכלי לבחור קסם גדול כרצונך כגמול על שירותך: אהבה, מוות לאויב, עושר, כל אחד מאלו, מבלי לשאול שאלות. רק החזיקי מעמד ואל תסגירי את האבן בשום פנים ואופן!" האבן התחממה שוב בפולס מהיר והחיזיון נפסק.

מה לכל הרוחות קורה כאן? מי הקוסם הזה? למה גם הוא וגם הכלבים רוצים את האבן?

סדאם מלך הכלבים הוא ודאי רשע מרושע, החליטה, והחליטה להאמין לקוסם. ההבטחה שלו שיבוא לחלצה מילאה אותה בתקווה חדשה ועזרה, ולו במעט, להפוך את ימיה לנסבלים יותר. אמנם עדיין היה מצב רוחה ירוד, ועדיין הייתה מיואשת מכליאתה הנוראית והלא מוצדקת, אך הידיעה על שחרור עתידי הפכה את הייאוש ליותר נוח.

בערבים הבאים צפתה שוב בעולם דרך עיניו של מריו, והתמוגגה מהדרך שבה אלישע טיפל בו. למרבה הצער, גילתה שבניגוד לקוסם, הם לא שומעים אותה מהצד השני. והנה יום אחד, באמצע היום, הרגישה שוב שרשרת פולסי חום בוקעים מהאבן. היא הלכה למיקום הנגדי מהדלת ושלפה אותה.

"מהר, אין זמן להסביר! השומרים בדרך אליך! הקשיבי: את חייבת להטמין את האבן! לפני שנים רבות הייתי גם אני במגדל הזה, ומצאתי נקודה שבה אני מקווה שהאבן לא תמצא גם כשיחפשו היטב. זו תקוותנו האחרונה! בזווית של שבעים מעלות בערך ביחס לדלת, קצת אחרי החלון, יש מרצפת רופפת. הניחי את האבן מתחתיה, החזירי הכול למקום ונקווה שלא ישימו לב! אנסה לכשף אותה מרחוק כך שהכלבים לא ישימו אליה לב, לא יודע האם אצליח מכזה מרחק."

רפאלה לא הספיקה לחשוב ועשתה כדבריו. לאחר כדקה הגיעו השומרים והסוהרת. הסוהרת אזקה את רפאלה בידיה וברגליה והניחה קולר הדוק על צווארה, אתו הוליכה אותה ברצועה שקשרה באזיק לידה. לאחר מכן קשרה בד שחור על עיניה.

הן ירדו מה שנראה כאינסוף מדרגות והלכו מסדרונות רבים עד שהגיעה למקום בו הסירו את הכיסוי מעיניה ואת הרצועה מקולרה. שומרים נותרו עם חניתות שהופנו אליה.

מולה יש על כיסא מכוער להפליא כלב שללא ספק היה גרסה מהלכת על שתיים, גדולה ומגעילה ביותר של סדאם הכלב. לראשו היה מעין קולר מעוטר שיניים רבות ושונות, כנראה כתר.

"כרעי לפני המלך, בת אנוש מטונפת!", נבח כרוז.

רפאלה כרעה, כמו שראתה בסרטים, על רגל אחת.

"לא ככה, ארצה!", נבח סדאם.

רפאלה נשכבה על בטנה.

"בת אנוש טובה!", נבח סדאם בלגלוג ולאחריו צחקקו כלל הכלבים באולם המלך, למעט שומריה שנותרו עם חניתות שלופות לעברה.

"לא הרשיתי לכם לצחוק!", נבח סדאם והצחוק נעלם בבת אחת.

"את בת אנוש קשוחה, רפאלה, אבל אני באמת לא מבין למה. למעט עניין האבן, אין לנו כל עניין בך ולך בנו. אבל לא! החלטת לגרום לעצביי לפקוע! דברי בפני המלך: היכן האבן?"

"איני יודעת על מה אתה מדבר", השיבה.

הסוהרת בעטה בה וסיננה "איני יודעת, מלכי".

"מלכי", הוסיפה רפאלה בגועל.

"איני טיפש, רפאלה. תגידי לי, מה לך ולאליהו, הקוסם הרשע? האם את בתו? נכדתו? בת זוגו?"

"איני יודעת מי הוא אליהו, מלכי", אמרה. ובמידה מסוימת לא היה זה שקר. האם היה אליהו הקוסם אתו דברה?

"אל תתנהגי אליי כאילו שאני מטומטם!", נבח סדאם בזעם, "דעי לך שלא משנה מה הבטיח לך, הוא לא יקיים. הוא שקרן, רמאי ונוכל גדול! לעומת זאת, אם תתני לי את האבן, לא רק שאשחרר אותך מכלאך, תזכי לכבוד גדול! לעד תהיי יקירת המלך, ותהיי בת האנוש הראשונה שזכתה בתואר אצולה. המרקיזה רפאלה, זה לא נשמע טוב? תקבלי אחוזה, ואדמות פוריות, ועבדים אנושיים, וזכות עתירה למלך בכל נושא ובכל שעה, כל מה שרק תוכלי לבקש! מה את אומרת, רפאלה, תביאי לי את האבן ונפתח דף חדש?"

"אני לא יודעת על מה אתה מדבר, מלכי", השיבה רפאלה.

סדאם חשף את שיניו בזעם. הוא קם מכיסאו, בעט בה בעיטה חזקה הישר לבטנה והורה לקחת אותה מעל פניו. "הורידו לה את הגזר מהקצובה היומית!", צרח. הם כיסו את עיניה ובשעה שהחלו להובילה לחדרה שמעה כלב אחר שבא לדווח שהחיפוש בחדר האסירה נכשל והאבן לא נמצאה.

כששבה לחדרה, לאחר שהמתינה עד ללילה, מצאה את האבן במקום בו החביאה אותה לפני שנלקחה לחקירת המלך. היא הטמינה אותה במקום הבטוח יותר וחיכתה ללילה, בו חזתה שוב בקוסם שמסר את תודתו והבטיח שהמסע לחילוצה בעיצומו, היא רק צריכה להיות סבלנית.

בימים הבאים חזתה בכל ערב במריו ובאלישע המשחק אתו, בהנאה רבה. למעט שני ערבים בהם שכב אלישע על הספה בביתו ונראה סובל במיוחד, כמו גבר טיפוסי שלקה בשפעת.

לאחר כמה ימים ביקש שוב הקוסם להטמין את האבן מתחת למרצפת, ושוב קשרה אותה הסוהרת והובילה אותה במורד המדרגות מכוסת עיניים. הפעם כשפקחה את עיניה מצאה את עצמה בחדר קטן שקירותיו עוטרו בגולגלות של אנשים וכלבים כאחד. היה בו מתקן כמעין מנגל. קטורת שריחה דמוי צואה מילאה את האוויר. ליד המנגל היה מתקן כמעין מיטה עשוית עצמות. הסוהרת השכיבה את רפאלה על המיטה, קשרה את ידיה ורגליה למיטה ונעלמה. לאחר כמה רגעים הגיע כלב מכוער מהגזע של סדאם שקולרו השחור משחור טפטף נוזל דמוי דם. רפאלה נרתעה ממנו וכל גופה התאבן באחת.

"אני מכשף החצר", נבח בקול מכוער, "ותפקידי לגלות היכן החבאת את האבן. האם תרצי לגלות לי לפני שאתחיל בטקס לאלי הכלבים?"

"איני יודעת על מה אתה מדבר", אמרה רפאלה.

המכשף נאנח ואמר "אתם האנושים לא יודעים לשקר, אנחנו מריחים את השקרים שלכם, פשוטו כמשמעו. אין בעיה!" הוא התחיל לסרוק עם כפותיו את כל גופה, כולל באזוריה המוצנעים, והיא נגעלה ממגעו, אך לאור שלל החיפושים שערכה הסוהרת כבר לא הופתעה יותר מדי. משלא מצא את מבוקשו נבח דבר מה בשפה מוזרה, לאחר מכן לקח חפץ דמוי מגל והחל להתקרב אליה.

אוי לא, התמלאה בפחד נוראי, רק שלא ייפצע אותה או יענה אותה פיזית כדי לחשוף את מיקום האבן! ליבה הלם בחוזקה וזיעה החלה לכסות את כל גופה.

המכשף אחז בחוזקה בשערה הארוך וחתך אותו באבחה אחת, כך שנותר לה מעט מאוד שער על ראשה. לאחר מכן לקח סחבה מלאה בדם, הציג לה אותה ואמר "זה דם הווסת שלך, בת אנוש. טיפשה! כך נידבת לי מרכיב כה חשוב לכישוף שלי בחינם!"

הוא נבח צחוק של טירוף, מצמרר ומפחיד, אחר כך עטף את השיער בסחבה, מלמל כמה מילים והשליך את הצרור אל הלהבות. צבעים משונים עלו מן האש, והמכשף יילל יללה שנשמעה כמעט כשל תן, ורקד ריקוד טקסי מגוחך ביותר, ולאחר מכן השליך אל אותה האש מעין בובה מעוותת, דמוית אדם. "כל הבובה תאכל עכשיו, חוץ מהמקום בגופך בו החבאת את האבן, בת אנוש טיפשה!", נבח בשמחה. הבובה החלה לעלות באש.

כולה.

לא נותר ממנה דבר.

"לא יכול להיות, לא יכול להיות…", נבח המכשף.

הסוהרת והמלך נכנסו אל החדר, בליווי משמר. המלך סטר למכשף ובשעה שצרח עליו שיוציאו להורג, לקחה אותה הסוהרת לחדרה. רגשות מעורבים מילאו אותה: הקלה על שהמפגש עם המכשף עבר בשלום, עצב על אובדן שיערה היפהפה והארוך, שאריות של פחד ואפילו מעט שמחה לאידו של המכשף על שיחווה את נחת זרועו של המלך. האבן, לשמחתה, המתינה תחת אותה המרצפת.

למרות שהיה לה קר יותר כשהייתה כמעט קירחת עכשיו, גם בלילות הבאים התחממה מאושר כשצפתה באלישע ובמריו נהנים ביחד, אף כי שוב הופיעו לילות בהם נראה אלישע סובל על הספה כשמריו מלקקו בדאגה, רבים יותר מאשר בעבר, בתדירות הולכת ועולה.

בחזיון האחרון הגיע אלישע הביתה ובכה בכי תמרורים. "אתה כזה חמוד, מריו", אמר לכלב שבא ללקקו, "אבל מה כולם יגידו עכשיו? שאתה מביא נאחס? שהבעלים שלך נעדרת כבר כמה שבועות ומי שלקח אותך לאומנה גוסס? כן, מריו, זה נכון… הרופאים הסבירו שזו מחלה נדירה עם סיכויי החלמה נמוכים, שהגילוי היה מאוחר מאוד, ושתופעות הלוואי של הטיפול קשות. החלטתי לוותר על הטיפול ולהמשיך לחיות בלי לספר לאף אחד, לא לחברים ולא לסבא. במעט הזמן שנשאר נעשה שנינו כיף, אני מבטיח. ואולי אמא שלך תחזור לפני שאני אלך, מי יודע…"

רפאלה לא ידעה איך להגיב כשהחיזיון נגמר.

אלישע היה כזה בחור חמוד, והתייחס למריו כל כך יפה, ו…

למה זה מגיע לו?

דווקא לאהוב ליבה?

למחרת הגיעו הוריה לבקר את אלישע ולראות מה שלום מריו. אלישע אמר שהוא בסדר גמור ושאל איך הם מתמודדים עם היעדרה. הם נראו שבורים ורפאלה ממש לא האמינה שהוא, במצבו, מנסה לנחם אותם ולתת להם כוח.

מצבו של אלישע רק הוסיף לרוחה הנכאה ולייאושה, עד שכבר חשה שלא תוכל לשרוד עוד יום בראשו של המגדל הארור.

המשך בעמוד הבא.