סיפור: רפאלה

"החילוץ שלך ממש קרוב, עניין של ימים", הבטיח הקוסם כשהתריע בפניה על פעם נוספת בה לוקחים אותה הסוהרים. "המודיע שלי אמר שיפחידו אותך בעינויים קשים כדי שתסגירי את מיקום האבן, אבל אל לך לפחד: כשניסו לענות אותי לפני מספר שנים, עורר אצלי הכאב את כל כוחות הקסם וגם בלי שהמטה שלי היה בידי, הצלחתי לפוצץ בקסם את כל המקום ולהרוג עשרים ושבעה כלבים. הם משוכנעים שגם את קוסמת בלי מטה ולא יעזו לענות אותך באמת, אבל אם הם אפילו מנסים, תתחילי למלמל כמה מילים חסרות פשר והם יעצרו מיד."

המכשף הנוסף היה דווקא כלב נאה, יחסית לגזע הסדאמים המכוער. הוא הושיב אותה על כיסא נוח, הביא לה אוכל מוצלח יחסית, ושאל אותה, בהתעניינות מזויפת, על תנאי כליאתה, ואולי הוא יכול לעשות דבר מה למענה.

"ראי, רפאלה, את ודאי יודעת במה אני מתעניין. אני מכשף. מכשף של ממש, לא כמו האידיוט השרלטן שפגשת, ואני מתעניין מאוד בכוחה של האבן. במקום אליהו הקוסם, שמעוניין בה לשימושיו בלבד, אני מעוניין להשתמש בה לרווחת העולם כולו, כלבים ובני אדם כאחד. לרפואה, לחקלאות, להשכנת שלום. אני מבקש ממך יפה שתשתפי פעולה למען שלום העולם כולו וממלכתנו בפרט, וכמובן – אם אכן כך יהיה, לא רק שיקיים המלך את כל הבטחותיו הנדיבות, תהיי לבת ביתי ותמיד אשמח לעזור לך בכל אשר אוכל. מה את אומרת, המרקיזה לעתיד רפאלה?"

"הייתי שמחה לעזור, אבל איני יודעת במה מדובר", השיבה.

"כה עצוב שכך את משקרת ומונעת שלום ואחווה בין כלבים ובני אנוש… אם תמשיכי לסרב אאלץ להשתמש בשיטות לא נעימות, נגיד… איני רוצה לענות אותך."

"לא תעז", השיבה, "אתה יודע היטב שלבני אדם במצוקה קשה יש כוחות קסם לא מבוטלים, לכן גם לא עיניתם אותי עד כה".

המכשף חייך חיוך מר ואמר "אולי…".

הוא קרא לסוהרת וזו השכיבה אותה על מיטה, קשרה אותה והותירה אותה עירומה לחלוטין, גם בלי הכותונת. המכשף ערך עליה חיפוש, אך לשווא. לאחר מכן כבו כל האורות בחדר למעט נר קטנטן בקצהו. עד כה חשה חוסר נוחות, עכשיו החלה לפחד באמת ובתמים. המכשף נטל מברשת טבולה בנוזל משונה, אולי דם, והחל לצייר על פני גופה ציורים מסתלסלים, כנראה בעלי משמעות מיסטית. לאחר מכן המתין ארוכות בשעה שהחומר התייבש. רפאלה הייתה דרוכה כולה. המכשף הזה באמת מרגיש רציני יותר ושרלטן פחות. גם אם לא יענה אותה, מה לכל הרוחות הוא מתכנן? לפתע נשמע קול נפץ חלש ועל גופה נפל עצם קטן, כנראה שן, ממש מעל הסרעפת שלה. רפאלה נבהלה.

"אז מה, את מחביאה את האבן בראות?", שאל בקול מרוצה.

"איני יודעת על מה אתה מדבר", השיבה.

"טוב ויפה", אמר. הוא הדליק קטורת משונה שהניח ממש מול אפה והיא נרדמה באחת.

כשהתעוררה הייתה שוב בראש המגדל, בריאה ושלמה, הציורים עדיין על גופה, כשהאבן עדיין במקומה. מה ניסה המכשף לעשות כנראה לא תדע לעולם, אבל הוא נכשל בוודאי כישלון חרוץ.

אלישע נראה סובל נפשית בכל החזיונות הבאים, למרות שמריו נראה מאושר כשלקח אותו לים, ישב אתו בבית קפה, טייל אתו ארוכות בחוץ והביא לו חטיפים רבים. במשך כמה ימים נשארו בבית, ואלישע נראה סובל מכאבים, וליבה נקרע ממש.

"מחר אחלץ אותך", אמר הקוסם בחיזיון הלילי ורפאלה התאמצה ממש שלא להשמיע קולות של אושר. מיד כשהסתיימה שיחתם התחילה לחשוב מה תבקש מהקוסם כתודה על שמירת האבן, ובמהרה הבינה: היא תבקש שירפא את אלישע. הוא שמר על מריו, והיא תשמור עליו. זה רק הוגן. ומי יודע, אולי מחשבותיה התמימות על כך שתינשא לו יצאו אל הפועל, אולי מכל הסיפור הזה יצא משהו טוב.

היום חלף, והקוסם לא בא. בלילה צפתה דרך עיניו של מריו באלישע שהעניק לו חטיף ופתאום, בבת אחת, התמוטט. מריו והיא צעקו בבת אחת. הוא נבח ומפיה השתחררה צרחת "לא!" בלתי רצונית. הדלת נפתחה ומיד נכנסה הסוהרת.

"ידעתי!", אמרה, "ידעתי שהיא אצלך!"

רפאלה המבוהלת סגרה את אצבעותיה על האבן. הזקיפים כתרו אותה ימין ומשמאל.

"תביאי לי ותהפכי למרקיזה של המלך, מבטיחה!", אמרה הסוהרת.

"בחיים לא!", צעקה רפאלה ובעטה בסוהרת. הסוהרת התחמקה, לאחר מכן קפצה על רפאלה וסגרה את מלתעותיה הנוראיות על זרועה. רפאלה צרחה. ובדיוק כשחשבה שהמצב אבוד –

מטח של כדורי אש פילח את האוויר והפיל את הזקיפים ואת הסוהרת על הרצפה.

"מיד, אין זמן לבזבז, צאי דרך החלון!", צרח הקוסם שהופיע מבעד לחלון על גבו של ינשוף עצום ממדים. רפאלה רצה אל החלון, טיפסה עליו ומצאה עצמה תוך רגעים על גבו של ינשוף עצום ממדים.

"בת אנוש ארורה!", שמעה את הסוהרת במרחק בשעה שטסו במהירות אדירה והותירו את המגדל מאחוריהם, בולט מעל הגלים השחורים בחשכת הליל.

"תודה רפאלה, איני יכול להודות לך מספיק", אמר הקוסם. "עכשיו, הביאי לי את האבן".

זרועה דיממה קלות מנשיכתה של הסוהרת, אך בכל זאת, רפאלה הגישה את האבן לקוסם. רק עתה שמה רפאלה לב לכך שבמטהו היה שקע ריק, תואם בדיוק לצורת האבן. הקוסם הכניס את האבן לשקע שבמטה ומיד החל המטה לזרוח באור כחול, נעים.

"מה תרצי בתמורה?", שאל הקוסם, "ודאי היה לך הרבה זמן לחשוב על כך."

"רצוני שתרפא את אלישע", אמרה, "הוא…"

"אני מכיר", אמר הקוסם בקול קודר, "ולמרבה הצער אין זה בכוחותיי. הבטחתי אהבה, מוות לאויב או עושר, אך לרפאו… הלוואי ויכולתי. הלוואי."

דמעה לא צפויה זלגה מעינו של הקוסם.

"אבל למה?", שאלה רפאלה המאוכזבת.

הקוסם לא השיב. רפאלה המאוכזבת הרימה אגרוף זועם, כמו כדי לנאץ שם שמיים על שאין הקוסם יכול לעזור לה. היה זה הרגע הכי לא נכון לפעולה זו, כי בדיוק פנה הינשוף בחדות. רפאלה אבדה את שיווי משקלה ונפלה מהינשוף. פחד נוראי מילאה אותה בנפילה הארוכה, כה ארוכה, אל הים. הקוסם צרח משהו מלמעלה. היא עצמה עיניים כדי לא לחזות בעצמה מתרסקת אל המים –

כל גופה כאב.

היא פקחה את עיניה ומצאה עצמה שוכבת בפתח בניין מגורים.

אמנם הכול כאב, אבל ככל הנראה היא הייתה במצב גופני תקין יחסית, למעט שני סימני נשיכה וחבורה אדומה-סגולה עצומה לגודל על זרועה.

היא נעמדה, סחרחרה אמנם, והסתכלה על הרחוב. הכול היה מוכר כל כך! לפתע הבינה: היא ראתה את הנוף הזה דרך עיניו של מריו. זה הרחוב של אלישע.

לפתע שמעה את מריו נובח מלמעלה, כנראה התרגש מבואה.

היא הסתובבה אל הבניין וגילתה על דלתו מודעת אבל. "בצער רב וביגון קודר אנו מבכים את לכתו של נכדנו וחברנו… אלישע גלעדי".

היא עלתה שלוש קומות בבניין נטול המעלית בקושי שאין לתארו ולא ידעה איך מצאה את הכוח לנקוש על דלת הבית בו התקיימה השבעה.

איש זקן פתח לה את הדלת.

כנראה הסבא שחתם "נכדנו" על המודעה.

היא הביטה בו, והביטה בו שוב ו…

לא ייתכן.

הוא נראה בדיוק כמו הקוסם, רק עם זקן קצת קצר יותר. ובגדים מודרניים.

אבל הוא היה הקוסם, הוא…

מריו רץ אליה וקפץ עליה בעוצמה כזו עד שכמעט הפיל אותה.

"מריו, מה אתה עושה שם?", צרחה אמה על הכלב ורצה בעקבותיו, "אל תפריע לאורחים מריו, זה לא… רפאלה!"

אמה צרחה בהתרגשות עצומה, ומיד הגיע גם אביה, והם עטו עליה בחיבוקים ובנשיקות והרעיפו עליה שאלות לאין קץ, בשעה שהיא אך בקושי הצליחה לעמוד, קל וחומר להתחיל להסביר.

"לפחות יש חדשות טובות גם במעמד עצוב כזה", אמר הסבא, "אבל בואו ניתן קודם לילדה לנוח, שתשתה ותאכל משהו, ויש פה פצע שצריך לחבוש, וצריך לעדכן את המשטרה."

לכולם, להוריה, לחבריה ולשוטרים, לכולם סיפרה שהדבר האחרון שהיא זוכרת הוא שהוציאה את מריו לטיול וחזרה להתארגן לעבודה, והבא בתור הוא הופעתה בפתח ביתו של אלישע גלעדי, כמעט ללא שיער, עם ציורים משונים על גופה וסימני נשיכה של כלב עצום ממדים. באמצע יש חור עצום בזיכרונה שעליו אינה יכולה לגשר. ומה תספר להם אחרת?

נביחותיו של מריו היו שוב כלביות ובלתי מובנות כהרגלן וכששבה לביתה אחרי יומיים של התפנקות אצל הוריה ושמעה את מריו נובח כשסדאם עבר ברחוב, הייתה מרוצה באופן משונה לגלות שסדאם היה שוב רק כלב הולך על ארבע, מרושע ככל שהיה.

היא חזרה ביום שני של השבוע ולקחה לעצמה את החירות לקחת כחופשה מהעבודה את כל שאר השבוע. לשמחתה הופצצה באנטיביוטיקה לאור הנשיכה הנוראית שעל זרועה, כך שהיה לה תירוץ טוב לסרב להצעת החברות לצאת לערב של שתייה לכבוד חזרתה. משהו במותו של אלישע, שלא פגשה מעולם באופן בלתי אמצעי, כאב לה. לאחר שצפתה בו דרך עיניו של מריו הרגישה קצת שאבדה חבר.

ביום חמישי בערב דפק על דלתה אליהו, סבו של אלישע. היא הגישה לו תה ועוגיות והוא סיפר לה כמה אהב את נכדו, שגדל עמו כבן מאז שהוריו נהרגו בתאונת דרכים בילדותו, וכמה היה גאה בו על שבחר לסייע להוריה ולקחת לאומנה כלב של בחורה נעדרת שמעולם לא פגש.

"הוא השאיר לך משהו", אמר. "לפני שנפטר הוא ביקש שאם יום אחד ימצאו את 'אמא של מריו' כמו שקרא לך, אז אתן לה את זה כמזכרת, כדי שלא תשכח אף פעם את האיש ששמר עליו, גם אם לזמן קצר."

הוא הוציא מכיס מעילו מעטפה. במעטפה היה עגיל, העגיל, זה עם המסגרת הכסופה. והפעם באורך פלא, לא הייתה המסגרת ריקה: בתוכה הייתה אבן כחולה שהתאימה לה במדויק. האבן, האבן של הקוסם, היא ולא אחרת.

סבא אליהו הביט בה במבט רב משמעות.

היא הביטה בו ארוכות בחזרה ואמרה "תודה, סבא אליהו."

"הלוואי והייתי יכול להציל אותו", אמר, "אבל מה כבר סבא זקן כמוני יכול לעשות? טוב, עליי ללכת, בגילי צריך לישון מוקדם."

במשך שעות בהתה בעגיל. שום חזיון לא היה בו, שום חום לא ניכר באבן, שום תחושה על טבעית.

רגע לפני שהלכה לישון מצאה גם תמונה במעטפה. הייתה זו תמונה שלו, מציץ מחלון במגדל לבנים עצום לגודל, מחויך וטוב לב. בתמונה העגיל נראה ככתם כחול קטן. על גב התמונה היה כיתוב.

"לאמא של מריו,

לא הכרנו מעולם, אבל תמיד הרגשתי שאיכשהו, הכרנו זה את זו דרך מריו. הוא כזה כלב מקסים! שמרי עליו.

יש לי בקשה חצופה ממך: סבא שלי, האיש היקר לי ביותר בעולם, נותר לבד עכשיו. שמרי עליו כמו ששמרתי על מריו. לא צריך הרבה: שבי אתו לתה פעם בשבוע ולא יהיה מרוצה ממנו בעולם כולו!

שמרי את העגיל כמזכרת, אולי מדי פעם תעיפי מבט במראה ותזכרי בי, ובסבא.

בחברות רבה,

אלישע."

נהר של דמעות הציף את עיניה של רפאלה. היא נשקה לתמונה, חיבקה את העגיל, וליטפה את מריו שישב על ידה והביט בה בוכה מהתרגשות. "אני אשמור על סבא, מבטיחה", אמרה. למחרת חוררה לראשונה בחייה את תנוך אזנה וענדה את העגיל, אותו לא הסירה מעולם.