סיפור: שי קטן

"בשעה שבע תתאספו כולכם בחדר האוכל", אמרה המורה לתלמידי י"א 3, "בבקשה בלי לאחר – מי שלא יגיע בזמן יישאר רעב!". כמה תלמידים גיחכו מעט נוכח האיום הריק מתוכן בשעה שהתפזרו לחדריהם. שי תפס מיד את המיטה שליד הדלת והכריז ברשמיות שהוא הראשון להתקלח. הוא הגיב בתנועת יד גסה לחבר לחדר, אלי שמו, שדעתו המלומדת בנושא הייתה "יא זין אחד! היית ראשון גם בשנה שעברה!" ונכנס להתקלח. כשחזר מהמקלחת השקיע זמן ארוך בייבוש שיערו במגבת, פעולה שנאלץ לבצע בעדינות רבה משום ששיערו היה ארוך למדי, יותר משרצה. נאסר עליו לקצרו יותר מדי ונגזר עליו להיזהר בייבושו משום שהעור בראשו, כך ידע, סובל מאיזו מחלת עור שעלולה לגרום לו לנזק חריף אפילו מנגיעה סתמית בו. כשסיים לייבש את שיערו, לבש את הבגדים שבחר לשם כך בקפידה מבעוד מועד, בגדים שקנה מהכסף שהרוויח בעבודתו בקיץ.

השעה הייתה כבר קצת לפני שש כשיצאו מחדרם חמשת החברים לחדר. שלושה מהם, חבריו של שי, הובילו אותם בחיפוש אחר מקום לעשן בו. שי בעצמו לא עישן, אבל הצטרף אליהם כדי לא להפקיר אותם וכדי שלא יישאר לבדו בחדר. ראש המשלחת, אלי, עצר אחרי כמה צעדים ודפק על דלתו של חדר 23, חדרה של חברתו. הבנות טרם סיימו להתארגן, ולכן הבנים נכנסו לחדרן וחיכו שתטרחנה, סוף כל סוף, לסיים את מלאכתן. בינן, בין הנשים המתייפות, הייתה גם רחלי.

כולם ידעו שלמרות כיבוי האורות הצפוי באחת עשרה או לכל המאוחר שתיים עשרה, תלוי כמה לא-ריאלית תהיה המנהלת היום, ולמרות האיסור החמור עוד יותר על בנים ובנות להימצא אלה בחדרי אלה בשעות הלילה, הרי שצפוי ליל אהבה סוער בין אלי, ראש משלחת חיפוש המקום לעישון, לבין אהובתו. ואולי – אולי זוהי הזדמנות טובה עבור שי ללכוד לו את רחלי סוף כל סוף? היא ידעה שהוא מעוניין כבר מזה זמן מה אך נהגה להתחמק ולדחות את הצעותיו בנימוק שעדיין לא התאוששה מהפרידה מחברה הקודם, היום תלמיד י"ב. אולי הלילה, עם האלכוהול והנרגילות – ודאי יעלימו המורים עין אם אינם חוששים מהגליית לכל הפחות שני שלישים מהשכבה הביתה בבושת פנים – אולי הלילה היא תיפתח קצת ותהיה סוף כל סוף שלו.

שי השתדל שלא לנעוץ ברחלי מבטים, אף כי חייך אליה פעם אחת וזכה לחיוך מבויש בחזרה. הם יצאו כולם, עשרה אנשים, המשיכו להקיף את אזור המגורים, התקדמו קצת בתוך שטח האכסניה והגיעו לאזור שנראה על פניו בטוח.

הסיגריות והמצתים נשלפו בחגיגיות וטקס העישון התחיל. שי, כמו עוד חבר לחדר ושלוש בנות, עמדו מהצד והשקיפו בחבריהם השואפים את העשן אל ריאותיהם. ולפתע הבחין בדבר מוזר. רחלי ביקשה מחברתו של אלי סיגריה ומצת, הדליקה סיגריה, והתחילה לעשן. רחלי לא מעשנת, ידע, לפחות לא באופן קבוע – כולם, כולל המורים, ידעו מי מהתלמידים מעשן ומי לא. זוהי בוודאי אחת ההתנסויות הראשונה שלה. ולפתע רחלי ניגשה אליו, הציעה לו את הסיגריה הבוערת ושאלה "מה אתה אומר, רוצה לנסות?".

הסיכוי שייתפס כמעט אפסי, שהרי המורים משתפים פעולה, לפחות בשתיקה, עם המשחק הזה. אם כבר ייתפס, יזכה אולי ל"נו, נו, נו!" אבל לא ליותר. כולה סיגריה אחת, חשב, ואולי הגיע הזמן לנסות, לפחות לנסות, זה לא יעשה שום נזק. חיים רק פעם אחת וכדאי להתנסות בחיים האלו בכל מני דברים, גם בזה. רק פעם אחת, רק היום.

למה כל כך הרבה אנשים מתלהבים מזה? כנראה יש סיבה טובה.

אם לא ינסה, לא ידע.

וחוץ מזה, ידע עמוק בתוכו, זהו עוד צעד לקראת קניית ליבה של רחלי.

ליבו הלם. סוג של התרגשות מעקצצת זרמה בדמו.

נראה היה שהפך למוקד העניין של החבורה כשמבטי כולם התמקדו בו. הוא לקח מרחלי את הסיגריה. אחוז ציפיה דחף אותה אל בין שפתיו, שאף את העשן ו –

כאב ראש נוראי, מפלצתי, אחז בו. ראייתו התערפלה והעולם מסביב היטשטש, כמו עולם אחר, כמו סיוט שמנותק ממציאות חייו. קולות האנשים מסביבו נשמעו עמומים, כמעין הברות נלחשות שלא הצליח לחבר למילים בעלות משמעות, ממש כמו וניצב בלבו של סרט אימה בשפה זרה. פחד, פחד נוראי, מפלצתי, כמעט על-טבעי, אחז בו.

הסיגריה נשמטה. מיד התיישב כנגד הקיר, טמן את ראשו בין ברכיו וסוכך עליו בזרועותיו בתנועה מגננתית. הוא הזיע כמו שלא הזיע כל ימי חייו, בכה שלא בשליטתו, אולי צרח. גופו קדח. הוא הרים לרגע את ראשו והצליח להבחין באנשים, כל כך הרבה אנשים – מי אלה הסובבים אותו? – שמקיפים אותו. הוא שלח יד לסלק אותם, את כול האנשים המפחידים, הנוראיים האלו. עליו להיות לבד, לבדו עם עצמו.

כמה זמן ישב שם כך? זה נראה כמו שעות, כמו נצח.

ולפתע, כבאחת, ראייתו ושמיעתו החלו חוזרים אליו. הוא הרים את ראשו והביט בהם, בכל חבריו, שעמדו סביבו עם מבט רווי פחד. כאב הראש נותר, אבל היה נוראי הרבה פחות משהיה אך רגעים קודם לכן.

"שי אתה בסדר?", שאל אלי שנראה כאילו והוא עומד להשתין בעוד רגע במכנסיו מרוב פחד.

"אני בסדר", שי ענה חלושות והושיט יד כדי שיעזרו לו לקום. אלי עזר לו לקום. השאר עוד הביטו בו במבט מפוחד.

"אתה בטוח?", שאל אלי, "נראית כאילו ראית את המוות בעיניים" אמר, "היו לך… זה כאילו… הפרצוף הכי מפחיד שראיתי בחיים שלי", אמר בנימה של רצינות לא אופיינית. כול הסיפור, הבין שי משעונו, ארך לא יותר משתי דקות, אולי פחות.

"זה בסדר, אני בסדר", אמר, אף על פי שהיה מבוהל עד לשד עצמותיו מהסיטואציה המפחידה הזו. רחלי ניגשה אליו, חיבקה אותו הכי חזק שיכלה, כך נראה, ובהתקף בלתי נשלט של בכי אמרה לו "אני מצטערת, זה באשמתי, אני מצטערת כל כך…".

"לא, זה בסדר", אמר. החיבוק הזה מרחלי, האישה שאהב, עזר במעט להפיג את הפחד שלו, כנראה גם את שלה. האחרים לא הפסיקו להביט בו במבט מפוחד כל הדרך לחדר האוכל. כשהגיעו לשם שאלו המורים האם הכל בסדר ונענו שכמובן, הכל בסדר. שי מצא הזדמנות לרגע וכשהלכו הוא ואלי לרוקן שלפוחית, בו-זמנית רק במקרה, שאל אותו מה קרה. מסתבר שהוא התכרבל שם לתוך עצמו, בכה, הזיע והשמיע קולות יבבה קורעי-לב, נוראיים. בפניו היה המבט מלא האימה ביותר שאלי ראה אי-פעם. "בחיים לא שמעתי על מקרה שסיגריה עשתה דבר כזה לאף אחד." אמר, "זה כאילו… אני נשבע לך שי, אני מפסיק לעשן ברגע זה לנצח. הפחדת אותי רצח, אתה לא מאמין. הבנות שם עשו במכנסיים, אני מבטיח לך. ראית את רחלי?", הם הגיעו אל המשתנות, השתינו בשקט ולאחר מכן הוסיף אלי בנימה אדישה "אולי לפחות יצא לך משהו זה".

רחלי סיפרה לו, עם רדת הערב כשישבו יחד בחוץ, שהייתה זו הפעם השנייה והאחרונה בחייה שבה עישנה. הם התחבקו שוב, החזיקו ידיים ואפילו התנשקו והתמזמזו קצת. אלי אמנם תדרך את כל חבריו "יש עליי כמה קונדומים אם תצטרכו", אבל שי הסתפק בחלקו, בפרט לאחר שלא ציפה מראש ליותר, אפילו לא חשב שיצליח לכבוש אל ליבה כבר הערב, מתוך שני הערבים שיבלו באכסניה.

המשך בעמוד הבא.