סיפור: שי קטן

אני וחני סעדנו את ארוחת הערב לבד. שי יצא עם חברים או, כמו שחני טוענת, ככל הנראה עם חברה שלו. משום מה, שי נטה להיות פתוח יותר אליה ולרמוז לה על חוויותיו הרומנטיות, ולא לי. נו – מובן, היא אמא שלו.

"שי ביקש ממני משהו היום", אמרה לפתע בנימה אגבית.

"מה?"

"הוא רוצה לעשות פירסינג."

"באמת?", שאלתי, "איפה?"

"באוזן, באפרכסת. מאוד באופנה היום, אם שמת לב, הרבה תלמידים שלי הולכים עם זה." חני עבדה כמורה לספרות בבית ספר תיכון.

"כן, ראיתי סטודנטים שאני מלמד עם השטות הזו. ומה ענית לו?"

"שהוא לא צריך לבקש רשות ממני, אלא מאיתנו. אמרתי שאתייעץ איתך."

"ומה את חושבת?"

"למה לא? בסך הכל עגיל קטן. אין בזה שום נזק. אם הוא רוצה, שיהיה לו לבריאות. הוא ישלם עליו בעצמו מהכסף שלו." היא המשיכה לאכול ואז הוסיפה "לא נראה לי שאתה כל כך מתלהב…".

"לא, אני לא. זה נראה לי מטומטם."

"ואתה לא עשיתי דברים מטומטמים כשהיית בגילו?"

"לא פגעתי בגוף שלי."

"נו, באמת", אמרה, "הרבה נערים בגילו עושים את זה. זה כולה פירסינג, זה לא שהוא הולך לחתוך את כל האוזן שלו. בעוד חודש או שנה יימאס לו, הוא יוריד אותו, ולא יישאר לזה שום סימן."

"ועדיין, עלולים להיות סיבוכים וזיהומים, וחבל סתם לקחת סיכון בשביל שטות כזו."

"אתה אמור להיות הלוגי והמתמטי שבנו", התגרתה, "מה הסיכוי שיקרה לו משהו? המון אנשים עושים כל מני פירסינגים ועגילים בכל מני מקומות בלי שקורה להם כלום. באותה המידה יש סיכוי שיפגע בו מחר ברק, אולי לא ייצא מהבית?"

הפעם, צר לי להודות, חני צדקה.

"וחוץ מזה", שלפה את הקלף המנצח שלה, "וכמה… ילדים כמוהו אתה מכיר שעשו עגיל?". היא דיברה בלחש, כמו ופחדה שישמע, הגם ששי לא נכח בחדר, אף לא בבית.

המשכנו לאכול בדממה. "נו, בסדר, שיהיה", אמרתי בסוף, "רק שלא יחשוב עכשיו שזה פתח לעוד שטויות כאלו, בלשון או במקומות הזויים אחרים, או לקעקועים."

"אוי, נו, באמת" אמרה חני, "הוא כולה ביקש לעשות פירסינג קטן באוזן."

חני, אני די בטוח, שמחה על הבקשה, גם אם בסתר. חמש עשרה שנים עברו מאז הניתוח וכל הוכחה על כך ששי שלנו הוא ילד נורמלי שימחה אותה כאמא ולמען האמת, גם את "דוד יוסי", כפי שנהגנו לקרוא לו מילדות, שהיה ה"דוד" האהוב על שי, יותר מכל האחים והאחיות שלי ושל חני גם יחד. בביתו של יוסי, פרט לחדר השינה שלו ושל אשתו ולחדר הילדים בו גרו שני ילדיו הקטנים, היה חדר אורחים שהיה כמעט לחלוטין חדרו של שי. אשתו של יוסי די ניהלה את הבית ואת בעלה בכמעט כל בחינה אפשרית, אבל בנקודה הזו הוא שלט ביד רמה, גם אם סביר למדי שאשתו לא התלהבה מכך יותר מדי – שי היה עבורו כמעט כמו בן, וכשמרטף לילדיו של יוסי זכה לשכר גבוה בהרבה ממה שהיה זוכה לו כל שמטרף אחר, גם הטוב ביותר.

אני מכיר את שי. אם הייתי מתעקש כנגדו, היה משסה בי את "דוד יוסי" בניסיונות שכנוע. אני מכיר גם את יוסי – החנון הזה היה נרעש ומזדעק אם אחד מילדיו היה מבקש זאת ממנו, אבל כששי מבקש – "ותראה, הוא ממש נוירוטיפיקלי בבקשה הזו שזה מדהים!" – הוא ממש מאושר.

כן, חמש עשרה שנים! כבר חמש עשרה שנים שיש לנו ילד נורמאלי. לא חסרו לו אף פעם חברים ולא היו לו בעיות חברתיות. הוא חולה על כדורגל ועושה כושר ונראה מוצק ושרירי כמו שאני, אבא שלו, אף פעם לא נראיתי. הוא ירש את כל היופי של אמא שלו. המודיעין של חני טוען שעם בנות הוא מסתדר לא רע. מה עוד יכולנו לבקש? אפילו אני שמחתי בצורה כזו או אחרת על גילוי הנורמליות, העדריות, הזה.

"ואם כבר העלנו את הנושא", אמרתי בזהירות, "אני חושב שהגיע הזמן לשקול מחדש מתי לדבר אתו על העניין הזה. הוא יהיה בן שבע עשרה בעוד שלושה חודשים. הסתרנו ממנו את זה יותר מדי זמן. אני לא יודע איך הוא עדיין לא חושד ואיך לא חיפש חומר באינטרנט, אבל הוא עלול לעשות את זה היום או מחר ואז נהיה אתו בצרות."

"אתה מכיר את שי", אמרה, "הדבר האחרון שמעניין אותו זה לחפש חומר על מחלות באינטרנט. תן לו חדר כושר, כדורגל ובנות כל היום, והכי טוב שככה."

"אני זה לא שי, אבל אם הייתי בגילו כבר מזמן הייתי בודק מה זו מחלת העור הזו שיש לי ושבגללה אסור לי להסתפר או לשחק כדורסל כדי שחס וחלילה לא אחטוף מכה בראש."

כן, קרקובסקי אמר לנו שהצ’יפ בנוי ומחובר ככה שתידרש מכה רצינית למדי בראש כדי לגרום לנזק בתפקוד, אבל שליתר בטחון עדיף לא להתקרב אל הראש שלו בשום צורה ודרך, לא לספר אותו, אפילו לא ללטף אותו, כי תמיד יתכן שבטעות יופעל לחץ על אחת מה"זרועות" שהצ'יפ שולח אל אזורי המוח השונים. ובכלל – עדיף ששיערו יהיה ארוך כעוד "שכבת מגן". וחוץ מזה, כך יוסתרו סימני הניתוח.

לא רצינו לספר לילד שיש לו צ’יפ בתוך המוח, לכן מילדות סיפרנו לו שיש לו שם מחלת עור שהופכת את האזור לרגיש מאוד עד שיש סיכוי שידמם משם לו רק יגע בעור, דבר בו איש איננו מעוניין.

בערך אחת לשנה היה יוצא יוסי לגרמניה לענייני העסקים שלו עם קרקובסקי – שבימים אלו לא היה רק הרופא האחראי של שי, אלא גם הבוס של יוסי, שהיה המנהל והמדען הראשי של השלוחה הישראלית של החברה של קרקובסקי – ולוקח את שי אתו. הוא היה מעביר לשי יומיים של כיף בכל הזמן שבו לא היה בפגישות, דואג לאוכל טוב, קונה לו מתנות ועל הדרך שולח אותו לבדיקה אצל חבר טוב שלו, "רופא עור" מומחה אחד, שבדק את מצב "מחלת העור" שבראשו. עד היום, ברוך השם, הכול כשורה.

ומתי נספר לו את האמת?

"דוד יוסי" אמר שלדעתו בגיל 15 או 16 ילד הוא כבר בוגר מספיק. 15, נראה לי מוקדם, אבל 16 בסדר. הבעיה הייתה עם חני. "שי הוא עוד תינוק", הייתה אומרת כל הזמן, "הוא עוד ילדותי מדי." ואני ויוסי שאלנו, יותר מפעם אחת, האם לחכות יותר מדי לא יגרום לו לכעוס יותר על שהסתרנו את זה ממנו זמן כל כך רב. חני התעקשה על גיל 18 ויום, לא יום לפני, ולא רציתי לכפות עליה את רצוני ואת עצותיו של יוסי, שאמנם איננו הורה של שי אבל דואג לו אולי לא פחות ממני ומחני.

"כשיהיה בוגר יותר הוא יבין טוב יותר שרק הגנו עליו ופעלנו לטובתו", אמרה תמיד, "הוא עדיין ילד."

"שי ילדותי, נכון", המשכתי את שיחת ארוחת הערב עם חני, "אבל זה בדיוק הגיל של סמים ואלכוהול עכשיו, אם לא כבר הגיע. הוא ילד טוב, אבל גם קצת תמים וטיפש מאוד, כמו כולם בגיל הזה. הוא עלול לעשות שטויות – גם להחליט לנסות אחת ולתמיד את האגדה הזו שסיפרו לו על הראש שלו, שאף פעם לא באמת עשה בעיות עד עכשיו, וגם… לכי תדעי אם הוא לא יחליט לנסות לקחת מחר איזה חומר שהצ'יפ לא יוכל להתמודד איתו? קרקובסקי אמר שהצ'יפ יוכל להתמודד עם סמים קלים כמו קפאין, בגרסה שיש לשי אפילו עם מעט אלכוהול, אבל לכי תדעי איך הוא יגיב אם שי יסתקרן ויחליט לקחת איזה חומר מעורר הזיות? אם יחליט מתישהו לשתות קצת יותר מדי? אולי הצ'יפ לא יעמוד בזה. אני לא מאמין ששי ינסה את זה, הוא הטיפוס שלא יתקרב אפילו לסיגריות, אבל אי אפשר לקחת את הסיכון הזה. אני בטוח שאם הוא יבין כמה רגיש המצב, זה עלול למנוע צרות כאלו.

בזמנו ביקשתי שנספר לו בגיל 16, וביקשת לדחות. מבחינתי לספר לו כבר היום, כשישוב הביתה, כי כל יום פה אנחנו רק עוד מסכנים את שי, אבל 17 זו בדיוק הפשרה באמצע. וגם יוסי חושב שכבר הגיע הזמן."

חני שתקה ובהתה בי במבט מהורהר, עצוב, בלי לגעת באוכל שלה. קמתי ממקומי כדי לחבק אותה. היא התחילה לבכות.

"זה יהיה בסדר, הוא יבין", ניסיתי לשכנע גם אותה, אבל בעיקר את עצמי.

"בסדר" אמרה לבסוף, מתייפחת, "כשיהיה בן 17 ויום, לא נהרוס לו את יום ההולדת."

***

הוא כבר התרגל מזמן לתספורת הארוכה שלו. כשהיה בן 13 שיערו היה ארוך כשל בנות גילו, אפילו ארוך יותר וביקש להסתפר. הם הלכו לספר, שי, ואתו אמא ואבא שהשגיחו שחס וחלילה לא יקצר אותו יתר על המידה, וכך זכה בתקופתו לתספורתו הקצרה ביותר – עד מעט אחרי עורפו. לבסוף החליט בינו לבינו שעדיף להאריך שוב את שיערו ולא לגעת בו, כי התספורת הנוכחית לא הולמת אותו. כך, למרות שהיה שמח לנסות את התספורות שהיו באופנה, קצרות כולן, שלא לדבר על המוהיקן גלוח הראש, נאלץ להסתפק בסתם שיער ארוך. אם בתספורתו לא יכול היה לשלוט, החליט להסתפק בפירסינג חביב על אפרכסת אוזנו. רחלי אהבה את הרעיון ואפילו הבטיחה שתלווה אותו אל המעמד המרגש. הוא כבר שילם לבחור במכון הפירסינגים, שמע כמה הסברים על הסכנות המינוריות, שמע כמה הסברים על הטיפול הנדרש, חתם על איזה טופס, הזהיר את הפירסר לבל יגע בראשו והתיישב על כיסא הנידונים לדקירה. ברקע התנגנה לה מוזיקת מטאל שהייתה הדבר האחרון בעולם מאשר מרגיעה.

הוא חשב שזה מיותר, אבל לא מזיק ואפילו נחמד, ולכן רחלי החזיקה את ידו של מי שטרם נדקר במחט הפירסינג בשעה שהתכונן הפירסר לדקור את אהובה.

הוא הידק את אחיזתו בידה. הו, האדרנלין! האם זה יכאב? ליבו הלם.

הוא ראה את הפירסר ניגש אליו עם המחט, הוא החל לדקור אותו –

כאב נוראי אחז בו הן באפרכסת אוזנו ואף יותר מכך, בראשו. העולם סביבו התערפל והטשטש. המוזיקה סביבו הפכה למעין אוסף צלילים מעורפלים, חסרי משמעות. איש אחד, מפחיד, רכן מעליו, נגע באוזנו הכואבת, ומישהי שלא הכיר אחזה בידו. אימה הציפה אותו. מה עושים לו האנשים האלו? הוא ניסה להתנגד, לברוח, אבל אך בקושי הצליח לזוז. האיש שרכן מעליו הרפה. האישה ההיא ניסתה לדבר אתו, אך הוא אזר כוח, הפסיק לאחוז בידה והצטנף לתנוחה כדורית. הוא הזיע הזעה מוגברת וליבו כמעט והתפוצץ. הוא ייבב ורק חיכה שזה ייגמר, שמישהו ייקח אותו מהמקום הנוראי הזה, מהרעש המוזר שעוטף אותו, מהאנשים המפחידים האלו. ולפתע כאב הראש פחת וחושיו החלו לחזור לפעילות תקינה. זו הייתה שם רחלי, כן, רחלי, דומעת ומבוהלת.

שי שמר על הילדים של דוד יוסי. רחלי התלוותה אליו הערב. שני הילדים של דוד יוסי כבר היו במיטה. הם התמזמזו קצת על הספה בסלון, אבל הוא ידע שמבחינתה הם עוד בשלב מוקדם מדי כדי להיכנס למיטה, וחוץ מזה דוד יוסי עלול להקדים. הם סיימו את משחקיהם ואז אמרה לו שהם צריכים לדבר.

"אתה שומע", אמרה, "מה שקרה אתמול היה ממש מפחיד, וזו כבר פעם שניה שזה קורה לך. כמעט מתתי מפחד אתמול. סיפרת למישהו?" שאלה.

"לא, לא סיפרתי לאף אחד."

"אתה צריך לבדוק מה זה. כדאי שתספר להורים שלך, שתלך לרופא. ואם זה מסוכן?"

מקום הפירסינג שלו – הוא, אגב, אהב מאוד את איך שהוא נראה – כאב לפתע.

ומה, באמת, יספר להוריו? שהוא פחדן? שכמעט התעלף כשניסה לעשן – ניסיון שבפני עצמו יעלה את חמתם ויגרור צרות רבות? שכמעט התעלף במהלך הפירסינג שלו? ואיך יעז לבקש עכשיו את הקעקוע שכה רצה לעשות על שכמו? הוא רצה לבקש את הקעקוע כמתנת יום הולדת, ליום הולדתו ה-17, כמו שחיכה עם הפירסינג עד ליום החודשיים שלו עם רחלי, כדי לציין אותו. אבא בטח לא יסכים לקעקוע, חשב, אבל אמא ויוסי ישכנעו אותו. אם יספר להם שכמעט התעלף כשעשה פירסינג, ודאי לא יסכימו. זה יחכה חודשיים, עד לאחר יום ההולדת שלו.

"בסדר," אמר, "אחרי יום ההולדת, אחרי שיסכימו לי לעשות קעקוע."

"זה לא מאוחר מדי?", שאלה בדאגה, "ואם זה יקרה עוד פעם? או יחמיר עז אז? בין שני ההתקפים האלו עברו כמעט חודשיים."

"אל תדאגי," אמר ונישק אותה, "יהיה טוב."

***

יום הולדתו של שי חל השנה בשבת. כבר כמה שבועות קודם לכן חני החליטה לערוך לו מסיבת הפתעה. "שבת זה יום טוב, הרבה אנשים יהיו פנויים", אמרה והתחילה לעבוד במרץ. התוכנית היא להביא אחר הצהריים, באזור שש, את הדודים והדודות, הסבים והסבתות ולעשות משהו משפחתי נחמד. בתשע יגורשו כל הזקנים, כולל אני וחני שנצא לערב רומנטי זה עם זו, ובמקומם ידאג אלי, חברו הטוב ביותר, להביא לכאן את חבריו של שי כדי לעשות שמח. אלי הבטיח שידאג בעצמו שהבית ישמר ושחבריו לא יהרסו, ישחיתו או יפגעו בדבר. וגם שידאג שלא ישתו יותר מדי. עם שי אין בעיה – הוא לא ישתכר יותר מדי בידיעה שהוריו חוזרים לפגוש אותו בקרוב. הבעיה היא עם האחרים, שריח הקיא שלהם בשירותיהם עלול להיות לא נעים. איכשהו, לא האמנתי יותר מדי להבטחתו השנייה.

***

יום החודש הרביעי שלו ושל רחלי מתקרב. הוא יוצא ממש כמה ימים אחרי יום ההולדת שלו, זה שבו יבקש מאמא ואבא לעשות קעקוע כמתנה. עוד שבועיים. הוא מתכוון לקחת את רחלי לאכול במסעדה טובה – לא סתם חסך מזה זמן רב את הכסף שקיבל מדוד יוסי על שעות השמרטפות שלו – ואחר כך… אולי תהיה זו הזדמנות טובה להיכנס אתה לראשונה למיטה.

חוץ מהמסעדה הוא יקנה לה גם איזו מתנה צנועה, כרטיס ברכה או משהו דומה, עוד צריך להחליט.

הרהוריו הסתיימו כשהגיע לביתה. דוד יוסי סיפר לו שאשתו לא בבית באותו היום ושיהיה מוכן "לא לשים לב" לכך שהוא וחברתו ינעלו את עצמם בחדר האורחים "כל עוד לא תעשו רעש". שי הרים לרחלי טלפון והיא ירדה אליו. היום, משום מה, נשקה לו במעט קרירות על לחיו, ולא על פיו.

הוא שאל אם הכל בסדר ונענה שהם צריכים לדבר. אוי לא, חשב, זה לא מבשר טובות. הם הגיעו לביתו של דוד יוסי ונכנסו לחדר האורחים. הם התיישבו על המיטה והיא חיבקה אותו.

"תראה, אני… אני חשבתי עם עצמי בימים האחרונים וזה לא… זה לא הולך לשום מקום. אתה היית חבר נפלא, באמת, כל מה שרק יכולתי לבקש אבל… זה לא מגיע לך, בכלל לא, אבל אני לא אהבתי אותך. כן, אחרי המקרה הזה אז בטיול השנתי אני… אני כל כך פחדתי עליך! רציתי לשמור עליך, להגן עליך, לדאוג שלא יקרה לך כלום וזה… אני לא – לא הבנתי מה אני מרגישה. שי, אני באמת מצטערת, אתה הכי חמוד בעולם אבל… מגיע לך יותר. מישהי שתחזיר לך אהבה, את מה שמגיע לך."

שי שתק שניה ובדיוק כשעמד לפתוח את פיו אמרה "די, אל תנסה לשכנע אותי להישאר." היא הרימה את תיקה מהמיטה, קמה ויצאה מהחדר בלי התראה, מבלי לתת לו להשחיל ולו מילה. הוא קרא לעברה "אל תלכי!" אבל היא לא הקשיבה.

הימים חלפו. "נו, מה אתה עדיין בדיכאון בגלל רחלי הזונה הזאת?", שאל אותו אלי, יותר מפעם אחת מאז שנפרדו. תמיד נענה שאין מה לעשות – הוא אוהב אותה. והנה, הגיע יום שישי. מחר יום ההולדת שלו.

אלי נשאר עוד שנה בגן ולכן היה בן 18. הוא היה הראשון שהיה לו רישיון נהיגה והוא כבר יכול היה לקנות אלכוהול, כמו שכל האחרים רק השתוקקו.

"תראה", אמר כשהכניס אותו לאוטו, "הערב אתה הולך לשכוח את הזונה הזאתי שלך. שמעתי אותי? אנחנו נרקוד כמו מטורפים ונעשה שטויות כי 17 יש רק פעם אחת בחיים, ברור לך? יופי. קניתי איתי בקבוק של ודקה וגם משקה אנרגיה ושם, בתא הזה פה, יש חבילה של קונדומים. לקראת סוף הערב, בשתיים ככה, בטוח תמצא איזה אחת שתהיה מוכנה לשתות מספיק בחינם ולתת לך – שלא תחשוב אחרת, יש בנות שרוצות להזדיין בדיוק כמוך, ואפילו יותר כי אין איזה אקסית ששברה להם ת'לב, ואם יבוא אחד שמוכן לתת שתייה בחינם זו אחלה של עסקת חבילה. נחנה ת'אוטו שם מאחורה, באזור שהוא בדרך כלל די ריק, ובסימן ממך אני אזרום שם לקיוסק לקנות לי חבילת סיגריות. שמעת אותי גבר? מהלילה הזה אתה לא יוצא בתול!"

הם הגיעו למועדון 17 פלוס הטוב ביותר בעיר, החנו שם מאוחרה, ושתו כל אחד כוס של משקה אנרגיה עם ודקה. "אל תדאג", אמר אלי, "כוסית אחת מותר לי, בטח אם נצא מפה רק בשתיים או יותר ככה. אבל אתה – תיקח עוד אחת! תשתה, תתדלק, תשתחרר! גבר, יש'ך יומולדת! אתה צריך ליהנות הערב!".

שי שתה עוד כוסית, ועוד אחת. הסלקטור בכניסה לא עשה יותר מדי פוזות, והם היו בפנים. הם רקדו והשתוללו. אלי עישן כמו מטורף. היו שם שתי חברות שהכירו לקראת השעה אחת – אלי התחיל עם האחת והשאיר לשי את השנייה. מיד לאחר שהכירו יצאו הארבעה לאוטו, שם הרימו כולם כוסית, שי והבחורה שלו קצת יותר, וחזרו לרקוד. לקראת שתיים יצאו שוב. אלי והבחורה שלו יצאו לקנות חבילת סיגריות לכל אחד מהם בקיוסק מצדו השני של המועדון ואילו שי והבחורה שלו זרמו אל הרכב פנימה. מפה לשם מצא אותה שוכבת על המושב האחורי ומחכה לו. כל גופו בער. ליבו הלם. הוא הולך להזדיין, סוף כול סוף, ועוד ביום ההולדת ה-17 שלו. הוא היה מעדיף עם רחלי, רחלי שכל-כך אהב, אבל זה מה יש.

הוא הוריד את מכנסיו, טיפל בקונדום והתחיל לבצע את מעשהו. מוחו דהר. הוא עמד לגמור, די מהר אמנם, אבל לא רע לפעם ראשונה. גופו סמר לקראת האורגזמה האמיתית הראשונה שלו כל חייו. הוא התחיל להרגיש את הנוזל זורם באבר מינו, כל גופו ריטט, ואז, כשהבליע צרחה של עונג, אז – אז הגיע כאב ראש, כאב ראש נוראי שכמוהו לא הרגיש מעולם, חושיו התפתלו, הדם זרם בגופו במהירות עצומה, כאב הראש התגבר, הוא צרח צרחה של טירוף, כאב הראש היה בלתי נסבל –

ואז אפילו יותר מכך –

ואז הוא התעלף.

המשך בעמוד הבא.