סיפור: שי קטן

בשתיים וחצי לפנות בוקר הרעימו בו-זמנית שני הטלפונים, שלי ושל חני, את הבית. מיד כשהתעוררתי למשמע הצלצול הנוראי, הבנתי שדבר מה רע קרה. רצתי אל הטלפון שלי, חני הגיעה רגע אחריי, ולבי איים להתפקע כשקראתי את ההודעה.

בזמנו, כשהותקן הצ'יפ בראשו של שי, סיפר לנו ד"ר קרקובסקי שבתוך הצ'יפ נמצא התקן שישדר אותות מצוקה במקרה של כשל חריף בצ'יפ, כשל שיעלה, סביר להניח, בפגיעה בשי. "מעולם עד כה", אמר לנו בזמנו, "לא התקבל ולו שדר אחד כזה, ואני מקווה שלא יתקבל". 15 שנים לא התקבל כל שדר משי. עד עכשיו. התקשרתי מיד אל שי, ואין קול ואין עונה. צלצול, ועוד אחד, ואחריו נוסף… עד ניתוק. חני ניסתה אף היא, בלא הצלחה. שאלתי אותה עם מי הוא יצא ואחרי רגע של מחשבה היא התקשרה לאלי.

"הכול בסדר?", שאל אותה.

"מה שלום שי? אתה לידו?", שאלה בהיסטריה כמעט גלויה.

"הוא בסדר, הייתי לידו לפני רבע שעה."

"איפה הוא?"

"באוטו שלי. קרה משהו?"

"נספר לך אחר כך, עכשיו תרוץ אליו, מיד!", צרחה, "כמה הוא רחוק?"

"אני עוד חמש דקות אצלו."

"קדימה! תרוץ ותישאר על הקו."

אלי עשה את הדרך בכשלוש דקות שנדמו כנצח.

"הנה, אני ליד האוטו."

"תבדוק מה קורה איתו!", קראה חני.

"הוא… הוא – נראה לי שהוא התעלף או משהו כזה."

"איפה אתה? אני יזמין אמבולנס!"

"תגידי לו שיזמין הוא, שלא יהיו אי הבנות עם המיקום" הערתי.

"תזמין לו אמבולנס ותגיד לנו איפה אתה, אנחנו בדרך!"

קרקובסקי התקשר אליי בזמן שאלי הסביר לחני איפה הם נמצאים. בזמנו סיפר לנו שכל מקרה של תקלה חמורה ידווח אליו, אישית, מיידית, כדי שיוכל להדריך את הטיפול בו.

סיפרתי לו ששי התעלף, ושיותר מזה אני לא יודע. יוסי, שקיבל גם הוא את השדר, התקשר אליי תוך כדי. קרקובסקי אמר לי שהוא יגיע לארץ בטיסה הראשונה ושאספר ליוסי את כל מה שידוע לי.

דיברתי עם יוסי. הוא אמר שיבקש הוראות מקרקובסקי – הבוס שלו – ובכל מקרה, יגיע ישר לבית החולים כדי למצוא את אחראי המשמרת או רופא בכיר אחר ולהסביר לו כמה מיוחד, מורכב ומסובך המצב.

השעה הייתה כבר שש בבוקר. קרקובסקי הפך את העולם כולו כדי להגיע לכאן, לארץ, עוד היום. כך לפחות אמר יוסי. הוא יהיה פה, בבית החולים, בערך בארבע אחר הצהריים.

הבדיקות הגיעו ולא הראו שום נזק גופני כלשהו, לפחות לא בכל המערכות חוץ מהמוח. ומה עשה הקונדום על איבר מינו? אלי תוחקר על ידי הרופאים וסיפר להם ששי שלהם התעלף בזמן ששכב עם בחורה במכוניתו. שי שלנו! הילד התמים שלנו! מי היה מאמין שישכב כך עם בחורה שיכורה שפגש באותו הערב במועדון, במכונית קטנה ומטונפת?

הרופאים ביקשו לראות את הבחורה. "היא ברחה בהיסטריה, כנראה", אמר אלי, "לא ראיתי אותה אחר כך, ואני אפילו לא זוכר איך קוראים לה או לחברה שלה."

ומה יעשו הרופאים עם המוח? אחר מאבק קצר עם הרופאים שלא הבינו מה יוסי, שהוא בכלל לא רופא, רוצה מהם, ואחרי כמה שיחות שלהם עם קרקובסקי הנזעם, פרופסור קרקובסקי, מומחה בין לאומי לנוירולוגיה והמנתח והרופא האישי של שי והיחיד שיתווה את הטיפול בו, נקבע שיורדם עד שיגיע.

יוסי סיפר לנו שזו הפעם הראשונה בה הצ'יפ על גרסאותיו השונות קורס, והרי כל מערכת אלקטרונית קיימת בו ארבע פעמים, לא פחות. ככל הנראה, שיער, מדובר בתקלה נדירה, בלתי צפויה, בתוכנית שמותקנת בצ'יפ. הוא יבקש מקרקובסקי אישור לבדוק את הצ'יפ בעצמו, במעבדות שעליהן הוא אחראי. בכל מקרה, סיפר, כאשר מתרחשת תקלה חמורה בצ'יפ, אותה המערכת ששולחת אות התראה לטלפונים שלהם, שולחת גם שרשרת אותות אל המוח שגורמת לעילפון ארוך. ובכל מקרה, זהו עסק לא בריא, צעד קיצוני מאוד, שעדיף להחליף בסמי הרדמה – כשאותה המערכת מזהה חומרי הרדמה בדם היא מפסיקה לפעול.

קרקובסקי הגיע לבית החולים ויוסי יצא לקראתו ועזר לו להגיע אל האגף המתאים. הוא נראה נורא. הוא התעקש לגשת אל שי מיד. "אל דאגה" אמר באנגלית מבלי שהתאמץ להסוות את מבטאו הגרמני, בניגוד להרגלו בפגישותינו הקודמות, "ישנתי מספיק במטוס ובמונית."

"הוא יבקש לנתח אותו, להוציא את הצ'יפ, ולשלוח אותו לבדיקה מיידית במעבדות שלנו כאן", הסביר לנו יוסי לאחר ששוחחו, "הוא ייבקש להשאיר את שי בהרדמה עוד יום או יומיים עד שנדע מה קרה לצ'יפ, כדי שנוכל להעריך את הנזק שקרה, אם בכלל, ואת הטיפול הראוי. האם יש לכם התנגדות כלשהי?"

לא לי ולא לחני הייתה התנגדות להחלטתם של שני גאונים כאלו.

ואוי, נזכרה פתאום חני, היום יום ההולדת שלו. צריך לבטל הכול.

אני, חני, יוסי וקרקובסקי ישבנו במשרדו של יוסי. קרקובסקי היה הראשון לדבר.

"אני מבקש לפתוח בכך שאני מצטער מאוד, לוקח על עצמי את כל האשמה והאחריות למקרה שארע, ואעשה הכל כדי להבטיח את איכות חייו של שי. אני מאחל לו החלמה מהירה ומקווה שבקרוב יהיה אירוע מצער זה מאחורינו", אמר באנגלית, "יוסי יסביר לכם את תוצאות הבדיקות של הצ'יפ כדי שלא תהיינה אי-הבנות כלשהן בגלל השפה."

"הצ'יפ שומר שני יומני אירועים", פתח יוסי, "יומן של אירועי היום האחרון שמיועד להכיל מידע על אירועים, כולל רגילים, של היממה האחרונה, ויומן של אירועים חריגים בשנה האחרונה. הכשל המערכתי הראשון שלנו נעוץ בכך שמסיבה שעוד נבדקת, שני אירועים קודמים תועדו ביומן האירועים החריגים ומשום מה לא הגיעו לידיעתנו, אנשי החברה, למרות שהיו אמורים להפעיל את המשדר ולהגיע אלינו.

נוסף לכך, איתרנו כשל בתוכנה של הצ'יפ, באג שלא חזינו מראש באחת ממערכות הבקרה של הצ'יפ. המערכת הזאת מתפקדת שונה במעט בין אדם לאדם ומתאימה את עצמה לפיזיולוגיה המיוחדת של כל מטופל. יצא, במקרה, שדווקא התכונות הפיזיולוגיות האופייניות למוח של שי, בגילו הזה, יצרו תקלה כשהתרגש מאוד. שאבנו מהצ'יפ את המידע על התקלות, כולל זו של אמש, ונבקש לדבר עם מי שהיה עם שי באותם הרגעים לפני שנחליט על הטיפול, כדי לדעת במה הבחינו."

אני וחני התבוננו בתאריכי האירועים הקודמים. חני, שזכרה תאריכים מעולה, זיהתה את הראשון מיד – הטיול השנתי של שי, ולאחר מחשבה מסוימת גם את השני, התאריך שבו הלך לעשות את הפירסינג באוזנו. הזעקנו מיד את אלי וביקשנו להזעיק עוד כמה מחבריו לכיתה של שי שהיו אתו בטיול השנתי, אותם הנערים המודאגים שאלי סיפר להם על העילפון של שי, לאחר שהשמיט את עניין הבחורה. לא ידענו איפה עשה את הפירסינג שלו ומי היה נוכח אתו, אך, מסתבר שאחת הבנות שהביא אלי, רחלי שמה, כמסתבר – חברתו האחרונה של שי, הייתה אתו שם. יוסי הבהיר להם שעליהם לספר את כל מה שהם יודעים למען החלמתו של שי ואז תחקר אותם.

בפעם הראשונה, מסתבר, החליט שי לנסות לעשן סיגריה – שי שלהם, שהיו בטוחים שלעולם לא יעז להתקרב אליה אפילו. ושני ההתקפים, כך גילו, היו התקפי פאניקה וניתוק מהסביבה, התקפים שלו רק היו יודעים עליהם, אולי היו מונעים את עלפונו היום – יוסי אמר שלו היו מגלים את התקלה בתוכנה, היו מעדכנים אותה בצורה אלחוטית, כמו שהם מקבלים שדרים מהצ'יפ, אבל כנגד זה אין כבר מה לעשות – לא בוכים על חלב שנשפך.

"אני חושבת שהוא פחד שתחשבו שהוא פחדן", אמרה רחלי, "ושלא תסכימו לו לעשות קעקוע במתנה ליום ההולדת שלו". אוי, שי שלי, כמה טיפשון היית! והנה, טיפשותך עלתה לך במחיר כה רב…

כל הבדיקות שנערכו למוח של שי הראו שככל הנראה לא נגרם שום נזק לטווח רחוק. לכאורה, אם הבדיקות לא פספסו דבר, וזהו תרחיש אפשרי ואפילו סביר, הוא יכול להתעורר מחר ולחזור לחייו הרגילים.

"פרט, אולי, לבעיה אחת", סיכם קרקובסקי, "הצ'יפ לא מיועד להחלפה. הוא מיוצר עם יתירות חומרתית גבוהה, בדיוק לשם כך. כל צ'יפ הוא קצת שונה ממשנהו ובגיל הזה המוח כבר לא יצליח להתרגל לצ'יפ חדש. אני חושש ששי יאלץ להמשיך לחיות את שארית חייו ללא הצ'יפ. צר לי."

אני בטוח שיוסי וקרקובסקי השתדלו ככל הניתן לשמור על הפרטיות בנושא הזה, אבל איכשהו, אולי דרך עובדי החברה האחרים ואולי דרך צוות בית החולים, פרטים מסיפורו של שי דלפו אל העיתונות. קיווינו, כל כך קיווינו, שאף אחד לא יבין ויקשר אותם לשי.

העניין בו היה רב מאוד ונציגים של אולי כול כלי תקשורת רדפו אחרינו והציקו לנו בנושא, בלא הועיל – שי נשאר הילד הפרטי שלי ושל חני, וכשיתעורר, ואני מקווה מאוד שיתעורר בקרוב, הוא לא צריך את כל הבלאגן הזה סביבו. הוא בסך הכל מתבגר בן 17.

ועם זאת, כאן לא הסתיימה הבעיה – העניין הרב של נוירולוגים, פסיכיאטרים, פסיכולוגים וחוקרי מוח בשי היה עצום. לא רצינו שיהפוך לעכבר מעבדה.

"אתם מבינים," הסביר יוסי לי ולחני, "ילד אוטיסט מבין את המציאות בצורה מסוימת, שונה מזו שבה אנשים נוירוטיפיקליים מבינים אותה, וכך הוא גם זוכר את הדברים. כך, למשל, אם לחלק מהאוטיסטים קשה ללמוד ולהבין את הרעיון של שיחת חולין ושל שאלות כמו 'מה נשמע?' שיש בהן כוונות שהן מעבר למשמעות המילולית שלהן, הם לא 'זוכרים' איך לנהל שיחות חולין כמונו, כמוני וכמוכם. אתם מתחילים להבין מה כל כך מעניין פה את אנשי המקצוע? שי הוא מקרה ראשון בהיסטוריה של אוטיסט שיש לו בעצם עבר פסיכולוגי נוירוטיפיקלי: הוא זוכר איך אנשים נוירוטיפיקליים מרגישים, חושבים ומתנהגים, אבלי 'כלי העיבוד' שלו הם אלו של אוטיסט. אם אכן לא נגרם לו שום נזק מוחי, וזהו תרחיש סביר למדי, כיצד יתנהג עם השילוב הייחודי הזה של היסטוריה פסיכולוגית נוירוטיפיקלית ומוח של אוטיסט? כל חוקר של מוח או התנהגות יהיה מוכן לעשות לא מעט כדי לבחון את התשובה בעצמו."

כבר ביום הניתוח הועבר שי לבית חולים פרטי, במימון החברה של קרקובסקי, כדי שיהיה קל יותר לשמור על הפרטיות וכדי שקרקובסקי יוכל לנהל את הטיפול כראות עיניו מבלי שיהיו מאבקי כוח עם הרופאים מבית החולים. קרקובסקי החליט להשאיר את שי בהרדמה עוד זמן מה כדי שיוחלט איזה טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי יוענק לשי – הרי היה זה מקרה ראשון מסוגו בהיסטוריה הרפואית, ולא היה פשוט לחזות כיצד יגיב המטופל, מה גם שבמשך כל חייו לא ידע כלל שהוא אוטיסט עם צ'יפ.

מומחים מכל העולם הציעו את שירותיהם, כמעט התחרו על הזכות לטפל במקרה מעניין זה. קרקובסקי ויוסי הרכיבו, בסופו של דבר, צוות של נוירולוגים, פסיכיאטרים, פסיכולוגים וחוקרי מוח, מהטובים בתחומם, שהיו מוכנים להגיע מיידית לישראל.

המשך בעמוד הבא.