סיפור: שי קטן

היום התקשרה אליי אמא של שי. היא שאלה אותי "מה שלומך, רחלי חמודה?". אמרתי שאני בסדר ושאלתי איך הוא. היא ענתה לי "יהיה טוב" ואחר כך סיפרה לי בשביל מה התקשרה: הגיע לארץ רופא גדול, מומחה מחו"ל, במיוחד כדי לעמוד בראש הצוות שיטפל בשי. היא אמרה שהוא דיבר עם המשפחה ושהוא רוצה לדבר גם איתי לפני שיקבע סופית מה לעשות עם שי כשיתעורר.

עניתי שאשמח לעזור בכל מה שקשור לשי. היא הודתה לי ביובש ושאלה איך האנגלית שלי, כי הוא לא מדבר עברית. עניתי לה שאני עושה חמש יחידות בבית הספר והיא ענתה לי ב"יופי" בלי התלהבות, אחר כך הסבירה שצריך לדבר אתו כמה שיותר מהר, היום או אולי עד מחר בצהריים בערך. אין בעיה, החלטנו שניפגש עוד היום. איחלתי לשי החלמה מהירה ואמרתי לה שתהיה חזקה. היא הודתה לי ב"תודה" עצובה וניתקה.

אמא מסכנה!

שי היה נושא השיחה בכיתה מאז יום ראשון. המורה סיפרה לנו שהוא חטף סוג של התקף מוחי חריף ביום שבת לפנות בוקר, ביום ההולדת שלו. היא אמרה לנו שכנראה זו בעיה נוירולוגית נדירה. הוא כזה מסכן, שי הזה! לא ברור כרגע מה יקרה אתו בעתיד, אבל המורה רמזה ששי אולי לא יחזור לעולם ללמוד איתנו. כנראה מפחדים שיהיה לו כל כך קשה לעכל את כל מה שקרה, אז הביאו את המומחה הזה מחו"ל.

יצאתי באמצע יום הלימודים לכיוון בית החולים הפרטי שבו שי התאשפז.

כשהגעתי אמא שלו ליוותה אותי. היא נראתה עייפה ממש, עייפה ומודאגת. אפשר להבין אותה. ביקשתי לראות את שי. אמא שלו ענתה לי "אי אפשר עכשיו, הוא בבדיקות, אולי אחרי השיחה עם הרופא" ולא אמרה עוד מילה עד שהגענו לחדר של הרופא.

הרופא היה אדם בעל עור בהיר ושיער ועיניים בצבע אפור, מעט שמנמן. שמו היה ד"ר לאופולד לנסליוס. דיברנו באנגלית לאט כדי שאוכל להבין הכול. הוא שאל הרבה שאלות על שי, מתחומים שונים ומשונים, ובעיקר על האירועים המשונים שקרו בטיול השנתי וכשהלך לעשות פירסינג, על הקשר שלנו, על הפרידה שלנו ועל התגובה שלו אליה.

השתדלתי לענות לו ככל שיכולתי.

בסוף השיחה הוא הודה לי בנימוס ולחץ את ידי.

אמא של שי הייתה בחוץ. שאלתי אותה אם אוכל לראות אותו. "לא" היא ענתה לי בעצבנות, "הוא עוד בבדיקות. ללוות אותך החוצה?"

"לא תודה".

"תודה, חמודה, תודה שבאת", אמרה לי בקול יבש והלכה בחזרה לכיוון חדר הרופא. כמה רגעים עמדתי ובהיתי בה וראיתי שגם אבא של שי הגיע מאיפה שהוא וחיכה לה במסדרון לחדר הרופא.

לא רציתי ללכת מכאן אז הלכתי לקפיטריה של בית החולים, לא רחוק משם. ליד איש על כיסא גלגלים ישבתי עם כוס של נס קפה ושתיתי אותה במשך הרבה מאוד זמן. אחר כך החלטתי לנסות משהו אחר. נעזרתי בשילוט והלכתי לאזור חדרי החולים של המחלקה הנוירולוגית. שאלתי מישהי בקבלה איפה שי שוכב. היא שאלה מי אני ואמרתי "חברה שלו". היא אמרה לי ללכת עם האחות שבדיוק עברה שם. האחות הראתה לי איפה החדר והשאירה אותי לחכות ליד הדלת. "יש לו אורחת", אמרה. האיש ששי קרא לו "דוד יוסי" יצא מהחדר. אני מכירה אותו כי אני ושי בילינו לא מעט בחדר האורחים בבית שלו.

"הי, רחלי, מה שלומך?" שאל בקול מכני.

בניגוד לפעמים הקודמות בהן ראיתי אותו, "דוד יוסי" היה לא מגולח ונראה כאילו הזדקן בעשר שנים בבת אחת.

"בסדר", עניתי, ואחר כך הוספתי מיד "אני רוצה לראות את שי." "דוד יוסי" החליק את אצבעותיו על זיפי סנטרו.

"טוב, בסדר", אמר, "אבל אל תגידי לאף אחד שביקרת כאן, לא מהכיתה שלו או אפילו להורים שלו. הם קצת מפחדים עליו, ואני יכול להבין אותם. רק תכיני את עצמך נפשית, הוא לא נראה הכי טוב שיש".

בפעם הראשונה ראיתי את שי ללא שיערו השופע, הארוך, שער של אישה כמעט. הוא היה קירח לחלוטין ועל ראשו היו סימנים של תפרים. אוי, חשבתי לעצמי, אם הוא הגיע למצב של ניתוח, זה בטח היה אירוע קשה. ועוד העור שלו רגיש שם…

שקית אינפוזיה התחברה לזרועו. שני צינורות היו מחוברים לו לאף. היה לי קשה לראות אותו שוכב ככה, אבל לא רציתי לבכות ליד "דוד יוסי" הזה, כי לא היה לי נעים ממנו, או מהמצב. עצרתי את עצמי. הודיתי לו ויצאתי משם. הייתי אמורה לחזור לבית הספר, אבל חזרתי הביתה. כל הערב שקעתי במחשבות. וקצת בכיתי.

כשעזבתי אז את שי אמרתי לו שלא אהבתי אותו. לא שיקרתי. באמת לא הרגשתי שאהבתי אותו. ובכל זאת, אחר כך לא הייתי בטוחה. זאת אומרת, אמרתי לעצמי שלא אהבתי אותו, שבשלושת וקצת החודשים שהיינו ביחד פשוט התרגלתי אליו, להיות אתו ולדבר אתו, אבל שלא באמת הייתה פה אהבה.

אבל אני לא בטוחה בזה מאז, עד היום. שאלתי את עצמי: מה זה באמת "לאהוב"? אני לא יודעת מה הרגשתי ומה אני מרגישה כלפיו. כשראיתי אותו שוכב שם במיטה, נראה כל כך נורא, כל כך חסר חיים, כל כך מסכן, עם תפרים בראש במקום השער הכול כך יפה שלו, זה נהיה יותר קשה. רציתי להציל אותו. ושוב שאלתי את עצמי אם מה שהרגשתי כלפיו מאז הטיול השנתי זה רחמים, אולי רצון להגן, כמו של אמא, או באמת אהבה. אוף, למה זה כזה מסובך!?

התלבטתי הרבה זמן האם לספר מחר לכולם כמה קשה באמת באמת נראה לי מצבו של שי. שי תמיד סיפר לי כמה שדוד שלו הוא גאון, האיש הכי חכם שהוא פגש בחייו, אפילו יותר מאבא שלו. אם הדוד שלו אמר לשתוק, הוא כנראה יודע על מה הוא מדבר.

***

הוא היה חתול, חתול יפהפה, מפוספס, בעל פרווה רכה ונעימה. הוא רדף אחרי נחש. הנחש התחמק, נע לכאן ולכאן, והוא, החתול, כמעט איבד אותו, אך תמיד מצא אותו ברגע האחרון. ברגע כלשהו גילה כי איננו עוד החתול, כי אם צפרדע מנוקדת, וכי הנחש איננו עוד הנרדף, כי אם רודפו שלו. הוא ניסה לברוח מן הנחש ככל יכולתו. לעתים התקרב אליו הנחש עד למרחק בו רק המזל מנע ממנו להיטרף. המרדף נמשך זמן מה, לא מפחיד משום מה, רק מתיש. והנה, בשלב מסוים, ראה בעיניו הצפרדעיות נהר. הוא קפץ אל הנהר והנה הנחש שרדף אחריו היה כלא היה, אולי נותר על היבשה. הוא נסחף עם הנהר והגיע במהרה עד לים הגדול, שם גילה להפתעתו הרבה כי איננו עוד צפרדע, אלא דג. המים היו חמימים יחסית למי ים והוא שחה בהם בהנאה רבה והתענג התחושה הנפלאה של חופשיות במרחבי הים העצומים.

שי פקח את עיניו. חמימותו של הים וחמימותן המעקצצת של קרני שמש שנגהו על פניו התערבבו אלו באלו. זמן מה, קצר או ארוך לא ידע, הרשה לעצמו לשקוע אל חמימות משונה זו ואז, לפתע, הבחין בהם. הוריו ישבו סמוך למיטתו. וגם דוד יוסי.

***

מאז ש"גילינו מחדש" את האוטיזם של שי, בשיחה שבה קרקובסקי סיפר לנו שיישאר ללא צ'יפ, חני לא נתנה כמעט לאף אחד להתקרב אליו, אפילו לא למורים מבית הספר שלו, לאלי חברו הטוב ביותר, או לבני הדודים שלו. אפילו לסבים ולסבתות שלו ולדודים – ההורים והאחים שלנו – היא בקושי נתנה לראות אותו. איכשהו, כששאלו אותה הוא תמיד היה בבדיקות או שהועבר לחדרים סטריליים מסיבות כאלו ואחרות. היחיד מהסביבה הקרובה שביקר אותו בחופשיות היה יוסי, וגם הוא כמקצוען, בתור חוקר מוח והמשנה של קרקובסקי.

אני יכול להבין אותה. בהתחלה היא פחדה להפחיד אותם, לאבד אותם. ואחר כך, אחרי שהתעורר –

קשה לי בעצמי להסביר. אני חושב שביני לביני, כשאף אחד לא מקשיב, אני מפחד עליו, מפחד שיפגעו בו, בילד המסכן הזה, ואולי אפילו טיפה, רק טיפה, מתבייש קצת. מי שלא מכיר לא יודע מה זה.

יוסי דיבר איתי בהרבה יותר חופשיות משדיבר עם חני, אחרי הכול הוא החבר הכי טוב שלי, וניסה לשכנע אותי שחשוב שהמשפחה והחברים יראו אותו וידעו במה מדובר. אותי הוא הצליח לשכנע חלקית, אבל חני לא הייתה מוכנה להקשיב. עד שלבסוף קרקובסקי ולנסליוס אירגנו איתנו פגישה. "תראו", אמר לנסליוס, "בשלב הזה חשוב לנו לנסות ולהחזיר אותו אל העולם שממנו הוא בא, העולם הרגיל שלנו, כדי שלא יאבד אל תוך העולם שלו, כמו שהוא רואה אותו, העולם האוטיסטי. אחרי דיונים ארוכים החלטנו לנסות ולגעת בנקודה רגישה מבחינה רגשית – אנחנו רוצים שחברה שלו לשעבר תבוא לבקר אותו, כי החברים שלו אומרים שהוא עדיין אוהב אותה. אולי זה יזעזע אותו טיפה ויגרום לו לעשות את הצעד שאנחנו רוצים, צעד ראשון כדי לצאת, לפחות חלקית, לפחות קצת, מתוך העולם שלו, עולם האוטיזם, כדי להיות אתה."

תהיתי בקול האם לא עלולה להיגרם נסיגה התפתחותית בשל הזעזוע הזה.

"זה החיסרון בכך שזה מקרה ראשון מסוגו", אמר לנסליוס, "הכול ייתכן, גם זה, אבל זה סיכון שאנחנו מוכנים לקחת – היתרון של המקרה הזה מול טיפול בילדים אוטיסטים הוא שהמוח שלו הוא לא 'טבולה ראסה' ואנחנו רוצים לנצל את זה לטובתנו."

חני לא התלהבה מהרעיון. היא פחדה ממנו. אני לא אהבתי אותו גם כן, אבל החלטתי, אחרי הרבה לבטים שכמעט וקרעו אותי מבפנים, שאנשי המקצוע יודעים יותר ממני.

"אני לא יודעת אם הם באמת רוצים בטובתו", אמרה חני בכעס, "אולי מבחינתם הוא עוד עכבר מעבדה? אולי מבחינתם הוא צעצוע מסקרן?"

יוסי לקח את הדברים בצורה כמעט אישית.

"אני הייתי שותף לבחירה של כול אחד ואחד מהם", אמר בכעס, "אני לא מכיר את רובם באופן אישי, אבל הייתי בכמעט כל הדיונים שלהם. נראה לך הגיוני שאני אתן להם לפגוע בשי!? זה נכון, את צודקת, יש כאן עניין מדעי עצום, אבל כולם שם חוץ ממני רופאים או פסיכולוגים והחובה הראשונה שלהם היא לחולים, במקרה הזה לשי. אני מבין שאת מפחדת, אבל אסור לתת לפחד לשתק את הטיפול בו, כי מבחינה רגשית זה טיפול שעלול לכאוב."

אחרי הרבה ניסיונות שכנוע, שלי ושל יוסי גם יחד, הגענו להסכמה, למרות שחני נותרה חצויה וגם אני, עד עכשיו, לא בטוח שזה צעד הנכון. התקשרתי לרחלי בעצמי.

***

"שלום. רחלי מדברת? זה אבא של של שי."

"כן, שלום", עניתי.

מסתבר שהרופאים רוצים שאפגוש את שי, שאבוא היום אחר הצהריים, אבל שאצטרך לדבר עם ד"ר לנסליוס קודם לכן כדי לקבל תדרוך וכדי שיסביר לי בדיוק מה מצפים ממני לעשות בפגישה איתו. העסק נראה לי מוזר, אבל בכל מקרה באתי באותו היום אחר הצהריים. זאת פגישה ראשונה מאז אותה פגישה חטופה. כמו שהוא ביקש, מוזר גם כן, לא אמרתי לאיש למה אני הולכת. גם למורים. זייפתי כאב ראש.

ד"ר לנסליוס דיבר ארוכות ודי הפחיד אותי. מרוב העומס של הדברים אני בקושי זוכרת מילה ממה שאמר, אבל ציפיתי אחר כך לפגוש שי אחר מזה שהכרתי, מזה שאהבתי כל כך כחבר, אולי גם כגבר.

יצאתי לחצר בית החולים. זה היה יום נעים כל כך! מחלון החדר הסמוך השקיפו עלי ד"ר לנסליוס ואיתו עוד קולגות שלו.

שי ישב בגינה עם מבט לא ממוקד. בהתאם להוראותיו של ד"ר לנסליוס התיישבתי לידו, לא קרוב מדי, והנחתי שם את הצעצוע שקניתי לו, מתנה ממני, שי קטן.

הלכתי היום לחנות בקניון וראיתי שם כדור צבעוני ומנצנץ, ששבה את ליבי. "שי היה מת על זה", אמרתי לעצמי וקניתי אותו מיד. ישבנו שם דקות רבות מבלי שהגיב, למרות שאני מוכנה להישבע ששם לב לחפץ. בהיתי בעץ יפהפה שצמח בגינה ותוך כדי התפוצצתי מבפנים. ולפתע הרגשתי יד, את ידו של שי, שליטפה בעדינות את שיערי. התחלתי לבכות. הסתובבתי אליו וראיתי שעשה מאמץ עצום להתבונן בי. ובעיניו ראיתי את התשובה לשאלתי.

"אני אוהבת אותך", סיננתי מבעד לדמעות, ויצאתי משם בריצה.