"שי קטן" זכה לתגובות אוהדות במיוחד ורבים מכם התרגשו מהסיום. אפילו זכיתי לכמה תלונות מקוראים שרצו לקרוא עוד! אז המשך ל"שי קטן" אין, אבל הסיפור שלפניכם יתפוס אתכם לא פחות, אני מבטיח.
נהניתם לקרוא? אשמח מאוד לשמוע את הביקורת שלכם וכמובן: אתם מוזמנים לשתף את הסיפור בין חברים ומשפחה: לספר, לשתף את דף הפייסבוק או לשתף את האתר עצמו. נראה שלצערנו מגבלות הקורונה שהולידו את האתר הזה שבות ומאריכות את השהות שלנו בבית, אז איזה זמן הוא טוב יותר כדי לספק ליקירכם חומר קריאה?
~~~
אצבעותיי שלי נשזרו בין אצבעותיה של מיכל, אהובתי. שנינו, כמו שבעת הגברים שעמדו מימיני ושבע הנשים שעמדו משמאלה, חייכנו אל המצלמה. היינו שני המתמודדים האחרונים שנכנסו אל הרחבה וכאשר תשודר התכנית יציגו אותנו לקהל הצופים בבית ונספר להם שאנחנו זוג מאורס, שנינו בשנות העשרים שלנו, ושאם אחד מאתנו יזכה בסופו של דבר במשחק, בסכום המדהים הזה שיכול להגיע עד לעשרה מיליוני שקלים, נשתמש בכסף כדי לממן את אירוע החתונה שלנו וכדי לקנות בית יפה, חלומו של כל זוג צעיר, ונגדל בו את שני ילדינו העתידיים. וכמובן, גם כלב.
"אלו שש-עשרה המתחרים של בית 'בתולי הברזל', שמונה גברים ושמונה נשים", אמר מנחה התכנית, השחקן שרון אופיר, "אם להגיד את האמת, הופתענו מכמות האנשים שהגיעו למיונים, יותר משציפינו, והבחירה ביניהם הייתה באמת קשה, אבל הנה הם כאן – המובחרים מכל המתמודדים שהגיעו למיונים, שאחד מהם יצא בסוף המשחק עם הפרס הגדול, שיכול להגיע עד לקצת יותר מעשרה מיליון שקלים. זה לא הולך להיות טיול שנתי – דיירי הבית הזה לא יצטרכו להיות יפים, נבונים, חכמים, בשלנים, רקדנים, זמרים, אמנים או אפילו תככנים, אבל מה כן? תבואו אחריי, עוד כמה דקות כולנו נדע. דיירים, תסתובבו. תגידו להתראות לעולם שבחוץ, כי אלו שיישארו עד לשלבים האחרונים לא ייראו אותו הרבה מאוד זמן."
הסתובבנו כשאני עוד אוחז בידה של מיכל. הדלת נפתחה ובסדר מופתי צעדנו כולנו אחרי שרון אופיר אל תוך הבית. התקדמנו שם מספר צעדים. משמאלנו נראה מסדרון שהוביל, כנראה, אל פנים הבית. ממולנו עמדו להן שתי דלתות מתכת עצומות לגודל, נעולות, שנשמרו על ידי ארבעה גברים חסונים, חמושים בתת-מקלעים.
"כאן, מאחוריי, נמצאת כספת הבית, שמורה במשך עשרים וארבע שעות על ידי ארבעה שומרים חמושים. בואו, תעמדו כאן בקשת, כן, ככה זה טוב. דלת, תפתחי!"
ארבעת השומרים החמושים נעמדו ליד הדלתות כשבקול קרקוש מתכתי החלו לנוע באטיות על מסילותיהן. מאחורי הדלתות נמצא קיר ענקי, שקוף, שמבעדו ניתן היה להבחין באוצר המדהים שנמצא מאחוריו, מסודר היטב בחדר הכספת: שטרות אסופים לחבילות, שקלים, דולרים ואירו, כמה כדים שקופים עמוסי מטבעות, מטילי זהב וכסף שתמיד חשבתי שקיימים רק בסרטים, תיבה פתוחה מלאה בתכשיטים מזהב ויהלומים שנראתה כאילו ויצאה מתוך חוברת קומיקס ועוד כמה חפצי נוי, רובם מצופים או עשויים זהב או כסף וברובם אבנים טובות, שעמדו דוממים על המדפים, נוצצים ומלאי הוד.
בהינו באוצר המדהים הזה, כולנו, בעיניים פעורות לרווחה, כמו ילדים בממתק, ואצבעותיה של מיכל התהדקו ברוך סביב אצבעותיי שלי. זמן מה פשוט התבוננו בהערצה גלויה, והצופים בבית ודאי זכו לסקירה מצולמת שהוכנה מראש, עם תצלומי תקריב נהדרים, ושרון אופיר אמר בקולו החלק כמשי "לפי השער היציג היום ולפי מחירי הזהב, הכסף והאבנים היקרות, השמאי שלנו העריך את גודל האוצר שנמצא בתוך הכספת הזו בעשרה מיליון, אלפיים, שבע מאות שלושים ואחת שקלים ושלושים ושבע אגורות.
האוצר הזה, עד האגורה האחרונה, יכול להיות של אחת או אחד מכם. כל מה שתצטרכו כדי לזכות בו זה רק לשרוד את חוקי הבית, את ההדחות שידיח קהל הצופים של התכנית ואת הכאב של החיים בבית.
כן, כאב.
בבית הזה משלמים לפי כאב.
בבית הזה תהיו מנותקים לחלוטין מהסביבה ובזמן שתגורו בו, עד סוף התכנית, אתם תצטרכו לסבול ולכאוב, בעור, בעצמות, בשרירים ובנפש פנימה, כאב מסוגים שונים ומשונים. אתם תורעבו ותדקרו, ותמעכו, ותחושמלו ו…ובעצם, מה לא? הכול פתוח! הרבה הפתעות מהסוג הזה מחכות לכם וככל שתעמדו בהן יותר בגבורה, ככל שתספגו יותר כאב, ככה יהיה בהתאם גם הפרס הכספי – אחרי כל משימה תזכו בפרס, פרס כספי יקר ערך מתוך הכספת שעליה אתם מסתכלים עכשיו. כן, תתבוננו בה – הכספת, או יותר נכון המחשבות על האוצר שיש בה, ייתנו לכם את הכוח כדי לשרוד פה בבית.
בכל תכנית הדחה, השחקנים שזכו מאז התכנית הקודמת בחלק הקטן ביותר מהאוצר יועמדו להדחה לפי החלטת הקהל בבית. המועמד או המועמדים שיזכו בכמות הקולות הקטנה ביותר, תלוי בכמות המועמדים שיודחו באותה התכנית, ילכו הביתה בידיים ריקות והאוצר שהרוויחו יחולק בין המשתתפים האחרים, ככה בכל תכנית הדחה עד שיגיע הגמר שבו אחד או אחת מכם יזכו באוצר שהרוויחו ביחד כל הדיירים בבית.
חוקי הבית הם פשוטים. הבית כולו מרושת במיקרופונים ומצלמות שעוקבים אחריכם עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. אתם חייבים לציית לכל הוראה ממני או מסגל הבית – השומרים, הסגל הרפואי וכולי – ואסור לכם להיכנס למגורי הסגל. אסור להשתמש בבית באלימות מכל סוג שהוא. לכל אחד מכם יש שתי תיבות אוצר שנמצאות ליד המיטות שלכם, בגדולה תמלאו את כל האוצר שהרווחתם מאז תחילת התכנית ובקטנה תמלאו, בין הדחה להדחה, את האוצר שהרווחתם מאז הפעם הקודמת. אסור לכם לגעת אחד בתיבה של השני ולהעביר או לקבל חלקים מהאוצר בין השחקנים.
מותר לכם להתקלח פעם ביום, כל עוד לא אמרו לכם אחרת. אסור להתגלח. ותקנה אחרונה – את הבגדים שהבאתם תאלצו להשאיר בצד. בבית הזה אסור לכם להסתובב בבגדים או בנעליים שלכם, כי בגדים הם מותרות. בבית הזה תסתובבו רק בתחתונים וחזייה לנשים, וגם אלו בגדים תחתונים מיוחדים של הבית, שנמצאים במלתחות, ואותם אתם יכולים להחליף פעם ביום עם המקלחת.
וכן – שכחתי – גם שיער ראשכם הוא מותרות. מיד, עכשיו, עליכם להתפצל. במסדרון מימיני, בדלת הראשונה מימין, תכנסו הגברים ובשנייה הנשים, שם יגולח כל שיער ראשכם."
הרגשתי היטב את אצבעותיה של מיכל, היא ששיערה הערמוני, הגלי, היפהפה, הגיע כמעט עד ישבנה, ואצבעותיה כמו וחיפשו את הביטחון באצבעותיי שלי, ביקשו שכל זה לא יקרה. "מיד לאחר התספורת תלכו להתקלח וכשתסיימו נפגש בחצר הבית. תלכו עכשיו, מיד, בשקט מוחלט, בלי להוציא אפילו מילה עד להודעה חדשה. קדימה, תצאו לדרך." הלכנו כולנו בדממה, אני ומיכל בסוף הטור הדומם, והרגשתי את פעימות לבה, את הקול בתוכה שוודאי שאל "מדוע?", עוד לפני שהועמד בפנינו אפילו העינוי הראשון.
תור הגברים התקדם מהר יותר מתור הנשים. הגברים האחרים, כמו מתוך הסכמה שבשתיקה, בסולידריות דוממת, השאירו לי את הזכות להיכנס אחרון לחדר. הדלת נפתחה. נשימתה של מיכל הייתה כבדה ודמעות זלגו מעיניה. רגע לפני שנפרדו אצבעותינו קרא הרמקול שבמסדרון ואמר לי "בלי נשיקות, חיבוקים או שטויות – להיכנס מיד לחדר!" וכך עזבתי אותה ונכנסתי לחדר בלב כבד.
אישה, די יפה, חיכתה לי שם עם מכונת גילוח בידיה.
"תשב פה בשקט", אמרה בקול קפוא. היא הסירה את הגומייה משיערי, תוצאה של שנה ללא תספורת שבסופה היה לי קוקו קצר, והחלה לגלחו באדישות. כשהייתי קירח לחלוטין, הסבירה לי את הדרך אל חדר המלתחות והמקלחת. שם חיכה לי גבר חסון, חמוש באלה, לבוש מדים ולעיניו משקפי שמש, שהורה לי להתפשט לחלוטין ולעמוד בתור למקלחת לאחר הגברים העירומים האחרים. אמנם הסבירו לי בזמנו שלמרות שכל הבית מרושת במצלמות, במקרים בהם נצולם בעירום התמונה תטושטש לפני שתגיע לצופים בבית, אך הובכתי מהמחשבה שכה רבים צופים בי מצטופף כאן בתור למקלחת, בחדר הכה קטן ומעורר קלאוסטרופוביה הזה, עירום כביום היוולדי ואף ללא שיער ראשי המטופח. הרגשתי את איבר המין שלי מצטמק, כאילו חשש כמוני. היו אתי עוד ארבעה גברים שטרם הספיקו להתקלח וכשהבטתי בראשיהם הקירחים צצה לפתע במחשבתי דמותה של מיכל, של גופה השברירי המחכה כך בעירום בלא שיער ראשה היפהפה, ולבי נחמץ.
ולפתע שמעתי צעקה של כאב מכיוון המקלחת, אך נאסר עליי לדבר עם האחרים וגם הם הביטו בי במבט שואל כשם שהבטתי אני בהם. ולפתע אמר השומר "הבא בתור להיכנס" והבחור הראשון בתור נכנס למקלחת. הוא חיכה שם כמה דקות ולאחר שצרח גם הוא ולאחר עוד מבטים מבולבלים, כשהלב שלי כבר החל לדהור, נכנס הבא בתור, בחור ענק שדרקון גדול מקועקע על שכמו ושלצורך התכנית הסיר את העגילים הרבים שענד בשתי אוזניו. נדמה לי שקראו לו סרגיי.
עוד שלושה נכנסו. אחד מהם לא צרח, אבל שניים כן, ואחד מהם בקול רם, וכשהגיע תורי, האחרון מבין הגברים, פתחתי את דלת העץ ונכנסתי בחשש אל חדרון קטנטן שהכיל רק ברז מקלחת, דוש, מנורה, מצלמה, רמקול ודלת יציאה. הקירות והרצפה היו מסוידים כולם בלבן עמום, כמו הדלת, וכך שיוו לחדר פרספקטיבה עקומה. נעמדתי מתחת לדוש, פתחתי את הברז, כיוונתי את הטמפרטורה ונרגעתי מתחת למים הזורמים, הנעימים. כמו והקדימו אך ברגע את התהייה שלי לגבי צרחותיהם של האחרים, ממש כבאחת, בקעו מן הדוש טיפות רותחות שכמו צרבו את בשרי וגרמו, גם לי, לצרוח. "אל תיגע בברז!", פקד קול מהרמקולים ובן רגע התחלפו המים לקפואים כקרח. הטמפרטורה התחלפה בחדות עוד פעמיים או שלוש ותוך כדי צרחת כאב נוספת פסק הזרם. "צא", פקד הרמקול. יצאתי אל חדר מלתחות ריק בו התלבשו, כנראה, הגברים האחרים. בהתאם להוראות מהרמקול, הוצאתי מתוך קופסה אטומה שהייתה שם תחתונים ולבשתי אותם.
יצאתי מהחדר, יחף, ושם חיכתה…
הייתה זו האישה היפה ביותר שפגשתי מימיי. היא הייתה לבושה בחולצה ובחצאית הדוקות, לבנות. החצאית הגיעה עד מעט למעלה מברכיה. הכובע שחבשה גרם לה להראות כמו אחות. עיניה המסתוריות תחת משקפי הטייסים הענקיות שלה, שפתיה החושניות בצבע השני, שיערה החלק, הצהוב כחיטה, וחיטובי גופה המושלם השכיחו ממחשבתי, ולו לרגע, את מיכל.
"שלום, אני האחות", אמרה בקול המקסים ביותר ששמעתי מעודי, ובכל זאת, הייתה בו חדות מסוכנת, קרה, בעלת גוון של יהירות. מתוך סל שהחזיקה בידה הוציאה שקיק קטן והגישה לי אותו וכשלרגע נגעתי בידיה הרגשתי בהן רכות שלא הרגשתי מעולם.
"זה פרס על הסבל הראשון שלך בבית", אמרה, "התחלה של האוצר. תפתח אותו."
פתחתי את השקיק ובו היו כמה מטבעות זהב. הבטתי בהן בפליאה. הרמתי מטבע אחת ומיששתי אותה ובחנתי אותה בסקרנות. זהב אמתי. בחיים לא החזקתי מטבע של זהב אמתי.
האחות הביטה בי, במי שמבטו רמז, כנראה, על שקיבל גמול על מעשיו, חייכה כאילו שהיא צוחקת על חשבוני ואמרה "תלך מכאן לחצר, מחכים לך שם", והצביעה על הכיוון אליו הייתי צריך ללכת.
החצר הייתה משטח בטון גדול שהוקף בגדר בטון גבוהה. השמש השוקעת יצרה צללים ארוכים והרוח הקרירה דקרה את גופי הכמעט העירום.
שאר הגברים ורוב הנשים עמדו בשורה, דוממים, ושחקו בשקיקי המטבעות שבידיהם. קול מהרמקול קרא לי להצטרף לשורתם. עמדתי שם בשקט ושיחקתי עם אחת מהמטבעות שלי. אישה נוספת, מכוערת בקירחותה, הגיעה והצטרפה לשורה. לאחריה עוד אחת.
ואז הגיעה מיכל ולבי החסיר פעימה נוכח מראה השבור, ההרוס, ללא שיערה היפהפה וכשאת החיוך על פניה מחליפה הבעת צער נוראה. היא, האישה שלי, הארוסה האהובה שלי, הושחתה והוצגה לפני כולם מבוזה, קירחת, כמעט עירומה, לא מאופרת, ללא תכשיטיה, לא נשית, חסרת כבוד…כמעט ובכיתי בשבילה. "לכי לסוף השורה", בקע קול מהרמקול שבחצר והיא הלכה לסוף השורה, הרחק ממני.
המשכנו לעמוד שם כמה רגעים, בדממה מתוחה, עד שנפתחה דלת, לא זו ממנה הגענו כולנו, וממנה יצאו האישה היפהפייה שקראה לעצמה "האחות", גבר חסון ויפה שלפי בגדיו ודאי קרא לעצמו "האח" ואתם המנחה, שרון אופיר.
"עברתכם כולכם סוג של טקס קבלה לכאן, לבית, לתכנית. עכשיו כולכם שווים, עכשיו כולכם יכולים להתחיל לסבול. כמו שכבר הבנתם, בבית הזה כל צעד הוא כואב ועם כל צעד כואב מגיע פרס כספי – כבר עכשיו כל אחד מכם מחזיק בפרס הראשון שייכנס לאוצר שלו: בכל שקיק שקיבלתם יש לכם עשרה מטבעות זהב במשקל שדומה למשקל השקל התנ"כי, בערך אלפיים שקלים של היום, שאתם תתחילו את התכנית. תיקחו מטבע אחד, תניחו את השק על הרצפה ותגעו בו, תמששו אותו, תרגישו איך הוא קר ונעים – ככה אתם צריכים להיות פה, קרי רוח, אם אתם רוצים לשרוד. ועכשיו, לפני שנלך לאכול ארוחת ערב ומשם לחדרים, נשיר כולנו את המנון הבית. היום אתם עוד לא מכירים אותו, אבל מחר בערב אתם כבר צריכים לדעת אותו בעל פה. מי שלא ידע, אם יהיה כזה, יועמד מידית להדחה. כן, תחזיקו את השקים בידיים, תעמדו זקוף, גב ישר וראש למעלה."
ואז החלה לבקוע מהרמקולים מוזיקה. הייתה זו גיטרה חשמלית שהושמעה בדיסטורשן כבד שהפך אותה לבעלת צליל צורם מאוד, מפחיד כמעט. הגיטרה ניגנה כמה שניות ואז החלו להישמע תופים רועמים במקצב איטי. מילות השיר החלו לבקוע מהרמקולים, מושרות בקול גברי וצווחני, עורבני כמעט.
ריק הוא עולמנו, בחלקנו איננו שמחים – אין אושר לאדם כשריקים הכיסים. קצב התופים התגבר. אך עשרה מיליונים, טבין ותקילין, לאמיץ ביותר, בכספת מחכים.
והוא שוב התגבר, ועתה הפך קול הסולן לצורם עוד יותר.
אין הדרך אליהם סוגה בשושנים – רק הזורעים בדמעה ברינה הם קוצרים!
ולקראת הבית האחרון התגבר קול התופים עד למקצב מהיר מאוד, דרמאטי, כזה שבולע את השומע למעין חלום. הסולן כמעט צרח.
צעד אחר צעד, גובר הכאב, רק העושר הקר, ממלא את הלב! ובצרחה של ממש חתם אנו חיילים בצבא הכאב!
ואנו הצטרפנו אליו, כמו אחוזי טירוף, באקסטזה של ממש, בתחושה דמוית טראנס דתי שמוכתב על ידי מקצב הלמות התופים ההיסטרי
אנו חיילים בצבא הכאב! אנו חיילים בצבא הכאב!
וסיימנו בצווחה שכמו והרעידה את קירות הבית
אנו חיילים בצבא הכאאאאאאאאאבבבבבבבבבב!
התופים נעלמו. הגיטרה החשמלית השמיעה נעימה מעוותת אחרונה, ארוכה, ונדמה לה.
"יפה מאוד" אמר שרון אופיר, "עכשיו, אחרי ששרתם את המנון הבית, ואולי התפרקתם קצת, בואו אחרינו, אל המטבח."
שרון אופיר התקדם אל הדלת שממנה בא ופתח אותה. האח והאחות סימנו לנו להיכנס. הלכנו אחרי שרון אופיר בבית. עברנו את הסלון והגענו אל אולם רחב שנראה כמו שילוב של מטבח עם פינת אוכל. מעל השולחן נתלה שלט גדול עם המילים החותמות את המנון הבית "צעד אחר צעד גובר הכאב, רק העושר הקר ממלא את הלב!".
"תשבו ותניחו את הכסף על השולחן", אמר לנו, ומיד מצאתי את מיכל והתיישבתי על ידה ואצבעותיה השתלבו בין אצבעותיי מתחת לשולחן.
"בבית יש, באופן כללי, שלוש ארוחות. אסור לאכול חוץ מאשר בהן. אסור לפספס ארוחה בלי אישור. כשיגיע הזמן לאכול, נגיד לכם דרך הכריזה. בארון הזה יש קערות וכפות. קחו כל אחד, בצורה מסודרת, כף וקערה, ותתיישבו. יפה."
האחות הגישה לשולחן סיר גדול.
"זאת ארוחת הערב. תחלקו אותה ביניכם. תאכלו בשקט, בלי לדבר. בתאבון."
הייתה זו דייסה שחולקה במשורה בין דיירי הבית. לא היה לה ריח או טעם. זה היה כמו לאכול בטון.
מהשולחן הסמוך, בו ישבו שרון אופיר, האח והאחות, עלו ריחות נעימים של תבשיל בשרי, פירה, מרק וסלטים. לנו – לראותם בלבד.
בשולחננו איש כבר לא אכל. בשולחן הסגל נמשכה האכילה באטיות, כמו כדי לענות אותנו בריחותיה. "אהח, האוכל היה טוב!", קרא שרון אופיר כשקם ממקומו ונמנעתי מלסנן "בן זונה קטן". "אני מקווה שנהניתם גם אתם מהאוכל!", אמר עם חיוך זדוני ואז הוסיף "אה, שכחתי עוד אחד מהחוקים של הבית – אם לא אמרו לכם אחרת, אסור לכם, תושבי הבית, לגעת אחד בשני. וכן, החוק הזה תופס גם לגבי זוגות מאורסים". מיד עזבתי את ידה של מיכל והנחתי את שתי כפותיי על השולחן, למען הסר ספק.
"עכשיו, תקומו ותסתדרו בשני טורים: אחד של בנים ואחד של בנות, אתם הולכים להתפזר לחדרי המגורים והשינה שלכם."
הסתדרנו בטורים עם שקיקי הכסף בידינו, אני ומיכל שוב אחרונים, למרות שהפעם לא החזקנו ידיים והסתפקנו במבטים. בהיתי בעור הבוהק שעל ראשה ורציתי לבכות, אבל החזקתי את עצמי.
בראש הטור שלנו נעמדה האחות היפהפייה ובראש טור הנשים האח החסון. "בואו אחריי", אמרה האחות והובילה אותנו ראשונים בזמן שהנשים עוד חיכו בחדר האוכל. נפרדתי ממיכל במבט כשהתבקשתי לסגור אחריי את הדלת. ההליכה הסתיימה כשנעמדנו מול דלת החדר.
"אנחנו נכנס עכשיו לחדר השינה שלכם", אמרה, "כל אחד מכם יצטרך לבחור עכשיו מיטה. תחשבו טוב איזה מיטה אתם בוחרים כי לא יהיו לכם הזדמנויות להחליף את המיטה שתבחרו עד סוף התכנית. תכנסו לחדר אחריי, אל תיגעו בשום דבר."
בחדר היו ארבע מיטות לצד הקיר שמימין לדלת הכניסה, ארבע לצד הקיר שמשמאלו ואחת ענקית לצד הקיר המקביל לה. מול כל מיטה, פרט לענקית, נמצאה תיבת אוצר ענקית, ריקה, ומצד ימין של כל מיטה עוד תיבה קטנה. לידן היו מחשבונים. כל המיטות כוסו בשמיכת פוך לבנה כשלג וצוידו בכריות לבנות גם הן.
"תישארו במקום", אמרה כשהטור נעצר באמצע החדר. "כדי שנקבע את סדר הבחירה של המיטות הכנתי לנו משחק קטן. תחכו כאן רגע במקום, בלי לזוז או לדבר, אני תכף חוזרת." אחרי כמה דקות מתוחות היא חזרה עם עגלה בה שמונה בקבוקים קטנים מלאי נוזל עכור בצבע שהזכיר צואה. "תניחו את שקיקי האוצר על הרצפה", אמרה ועברה עם העגלה וחילקה לכל אחד בקבוק.
היא התיישבה על המיטה הענקית, כנראה מיטתה שלה, ואמרה לנו "כשאני יגיד לכם, תפתחו את הפקק ותתחילו לשתות מהבקבוק. מי שיסיים בקבוק שיבוא אליי ואחרי שאני יראה שהוא ריק הוא יוכל לבחור מיטה, להניח בתיבה הקטנה את שקיק האוצר שלו ולעמוד לידה."
הכנתי, כמו האחרים, את אצבעותיי סביב הפקק.
"קדימה, תתחילו!", אמרה בקול מעודן ואצבעותיי לפתו את הפקק והחלו לסובב אותו. ריח נורא, מערפל חושים, הכה בי. הריח הזה דמה, כה דמה, לריח משתנות.
טוב, זה לא אמור לסכן את הבריאות שלי, סתם להיות מגעיל, כמו תרופה. אני חייב לשתות, חייב, ניסיתי לשכנע את עצמי. פזלתי הצידה. רוב הגברים עוד לא הצליחו לדחוף את הבקבוק לפיהם, למרות שאחד מהם היה בעיצומה של לגימה. מבעד למשקפי הטייסים שלה האחות הביטה בנו במבט מעורב, ספק חתום וספק נוטף בוז משועשע. ניסיתי לעצור בכוח את חוש הריח שלי ולדחוף את הבקבוק אל פי. כמעט הצלחתי, אך הריח הכה בי ולרגע עמדתי והבטתי לו בעיניים בניסיון עיקש למאבק.
"על החיים ועל המוות", מלמל לעצמו הבחור מימני ודחף את הבקבוק אל פיו והתחיל ללגום בהבעה נוראית. החלטתי לנסות ולחקות אותו. רגע לפני שהצלחתי הוסחה דעתי כשהלוגם הראשון זכה באישור ללכת ולבחור מיטה. הוא בחר את השנייה מימין, כשנעמדים בכניסה לחדר.
חזרתי להתרכז במשקה. "זה כולה כמו איזה בקבוק של תרופה", אמרתי לעצמי ולאחר מאבק שנראה כנצח הצלחתי לדחוף את פיית הבקבוק אל בין שפתיי.
זה היה הדבר הדוחה ביותר ששתיתי אי-פעם. אין לי מושג איך הצלחתי לבלוע את זה. בעיניים דומעות, בערפול חושים חלקי, כמו ואיבדתי את שיווי משקלי בהשפעת החומר, כשרפלקס ההקאה כמו וקורא לי, ניגשתי אל האחות, החמישי מבין הגברים. בדיוק כשאמרה לי "זה בסדר" החל אחד הגברים, בחור צעיר, נמוך ורזה שעד לפני כמה שעות עוד ענד עגיל מנצנץ בכל אחת משתי אוזניו והתגאה בתספורת אפנתית, להקיא.
"אוי", היא אמרה במעין נימה לא ברורה, "תתעלמו ממנו", והחלה לגשת אל הבחור. לא ידעתי מה לעשות ולכן חזרתי למקומי בשורה, לקחתי משם את שקיק הזהב שלי ובחרתי מיטה, את זו שהייתה מימין, האחרונה, ליד מיטתה של האחות, ובהיסח דעת הנחתי את השקיק בתיבה הקטנה שלצדה. תוך כדי כך האחות ניגשה אל הבחור הצעיר, אחזה בידו ועזרה לו לעמוד.
"תומר", בקע קול מהרמקול שבחדר, "צא מהחדר, שם יחכה לך אחד מחברי הסגל וייקח אותך לשירותים, לשטוף פנים ולהירגע. הפרס הכספי על המשימה הזו נשלל ממך ואתה תיקח את המיטה האחרונה שתישאר. קדימה, צא. בנים – הישארו כולכם בשקט."
הבטתי בתיבה הקטנה שלי וראיתי בה חבילת שטרות, ודאי הפרס על המשימה הנפלאה הזו. הרמתי את ראשי והבטתי בשני הגברים, פרט לתומר, שעוד ניסו להתמודד עם הבקבוק. בקיר מולי, באותיות גאות, זקופות, התנוסס המשפט "רק הזורעים בדמעה, ברינה הם קוצרים!".
הם התמהמהו בבהייה בבקבוקים שבידיהם.
"אתם מעכבים את חבריכם", קרא הרמקול.
אחד מהם, רון שמו, דחף את הבקבוק אל פיו בנחישות של רגע ולאחר סבל הבליעה ניגש אל האחות שאישרה לו לבחור מיטה. הוא בחר את הקרובה ביותר, משמאל, לדלת הכניסה.
בחור אחד, עילי, סטודנט לתקשורת במקצועו, נשאר ובהה בבקבוק.
"אני לא מסוגל לשתות את זה", אמר.
"אתה בטוח?", שאל הרמקול.
"כן, אני בטוח. זה לא…"
"הפרס יימנע גם ממך, חבל. יש לך הזדמנות אחרונה לשנות את דעתך. "
הבחור רחרח את הבקבוק ואמר שוב "אני לא מסוגל. "
"עילי, גם אתה תפסיד את הפרס הכספי של המשימה הזו. תומר יבחר מיטה לפניך, כי הוא היה לפחות אמיץ מספיק כדי לנסות."
כעבור כמה רגעים חזר תומר המבויש ובהוראת הכריזה בחר את מיטתו, הימנית ליד הדלת. עילי נשאר לישון מולי.
עילי ותומר, בהוראת הכריזה, התבקשו להחזיר לאחות את השטרות שלא מגיעים להם. חשבתי על מיכל. האם גם הבנות עברו את הסבל הזה? סביר להניח שכן. האם מיכל עמדה בו או התבזתה בהחזרת חלק האוצר שלה גם היא? לא הייתה לי תשובה. בתוך תוכי, עם כל כמה שאני מאמין בה, חששתי שלא תעמוד במשימה.
"בסך הכול עמדתם יפה במשימה, בנים. רק שניים מבניכם כשלו בה לחלוטין. עכשיו הגיע הזמן לישון. והנה, הגיע הזמן להכיר עוד אחד מחוקי הבית – נאסר עליכם להשתמש בשמיכות או בכריות, אלא בתור ריפוד לתיבות האוצר שלכם. הסירו את המצעים, עכשיו."
הרמתי את הכרית והנחתי אותה מתחת לתיבה הקטנה. התחלתי לאסוף את השמיכה ו…לרגע נדהמתי. המיטה הייתה קרש עץ רחב וארוך שממנו בקעו חתיכות מתכת, חלקן דמויות מסמרים וחלקן כפיסים חדים, חלקם קצרים וחלקם ארוכים, שהתוו בכלליות מקום מוגדר לראש, לגב ולגפיים. הבטתי בבהלה במיטותיהם של האחרים וראיתי שגם הן, כמו שלי, מלאות בחתיכות מתכת חדות שהיו טבועות בקרש הזה שנקרא "מיטה". איך…אני תמיד רגיל להתגלגל במיטה, כל כך הרבה עד שמיכל תמיד התלוננה על כך. איך אוכל…?
"יפה", אמר הקול שבוקע מהרמקול. "אני מניח שתוכלו לסבול תקופה מסוימת גם בלי לצחצח שיניים, וכך תנהגו בבית מעתה. הביטו בשעון שתלוי על הקיר, מעל דלת הכניסה. בעוד עשר דקות יהיה כיבוי אורות, לאחריו אתם מתבקשים לשכב במיטה עד ההשכמה בבוקר. מותר לקום רק כדי ללכת לשירותים ולחזור. ואני מזכיר לכם – ההוראה לא לדבר אחד עם השני נמשכת עד להודעה חדשה. כמו כן, נאסר עליכם לגעת בחלונות החדר או במזגנים שמותקנים בו. לילה טוב." מיד עם סיום דבריו יצאה האחות מהחדר. הבטתי במיטתה הנראית כה נוחה ובמיטתי שלי ו…אלוהים, מה אני עושה במקום הזה?!
המשך בעמוד הבא.
שמעון נעים-גור: סיפורים לתקופת קורונה 
תגובה אחת על “סיפור: בתולי הברזל”