סיפור: בתולי הברזל

הלילה בקושי הצלחתי לישון, אבל בפרק השינה הקצר חלמתי חלום שאותו אני דווקא זוכר.

החלום החזיר אותי למסיבה שבה הכרנו, אני ומיכל, כשעוד הייתי סטודנט לתואר ראשון, ביום ההולדת של אח של השותף שלי לדירה. כמו ביום ההוא, כשכבר היה מאוחר בלילה ונשארנו רק מעטים במסיבה, ישבנו במעגל כשאח של השותף שלי, חצי שיכור, הציע שנשחק "אמת או חובה". התיישבנו במעגל עם בקבוקי הבירה ביד ובעל האירוע סובב בקבוק ריק אחד שעצר עם צווארו מופנה אליי. "אמת או חובה?", שאל.

"חובה", עניתי, כמו בפעם ההיא. רק שהפעם, במקום שיצווה עליי לנשק את הנערה היפהפייה העונה לשם מיכל, בן רגע התחלף שיערו הג'ינג'י הקצוץ בשיער שחור, ארוך יותר, עיניו החומות הפכו לכחולות ותווי פניו השתנו – הוא הפך לשרון אופיר. "תחתוך את השיער של מיכל, מיד!", ציווה, "מיד או שתודח, קדימה! יש מספריים במגירה השנייה במטבח. קדימה! אל תשאיר לה אפילו שיערה אחת על הראש!"

כשחזרתי הביטו בי כולם כאילו ומשהו לא בסדר. הסתכלתי על עצמי ולמרבה המבוכה הייתי עירום כביום היוולדי. עוד לפני שהספקתי להגיב ולחשוב על העירום המביך שלי נעמדו כל הנוכחים, חוץ ממיכל שישבה מבוישת ומפוחדת על הרצפה, וצרחו בעוז "אין הדרך אליהם סוגה בשושנים – רק הזורעים בדמעה ברינה הם קוצרים!"

"קדימה תהיה גבר!", צרח עליי שרון אופיר, "אל תהיה לי פה איזה בחורה רגשנית. קדימה!"

"אבל…"

"אם תחתוך לה את השיער תוכל להתלבש שוב. תראה, הבגדים מונחים פה, מקופלים יפה, על הספה. קדימה!"

ניגשתי אליה ובזמן שכולם מסתכלים, בזמן שהיא בוכה ומייבבת, התחלתי לחתוך בפראות את שיערה.

"לא", יבבה, "בבקשה!", אך שרון אופיר לא הרפה וצרח "קדימה, תחתוך!"

איכשהו, בעזרת זוג המספריים בלבד, הצלחתי להבריק את קרקפתה, עד שלא נותרה עליה אפילו שיערה אחת.

כולם המשיכו לבהות בי, בעירומי הכה מביך, וכשהסתובבתי כדי להתלבש גיליתי שבגדיי, שלפני רגע אכן היו מונחים על הספה כשהם מקופלים יפה, נעלמו לחלוטין.

שרון הביט במבוכה שלי והתחיל לצחוק ומיד הצטרפו אליו כל השאר, חוץ ממיכל שהמשיכה לבכות. לרגע חשתי מבולבל ואז הרגשתי מעין תחושת שחרור משונה שממלאת את כל גופי. נשכבתי על השטיח, פרשתי את ידיי ורגליי כמו אדם שמתמתח והתחלתי לצחוק. אני לא זוכר מה קרה אחר כך, אם בכלל.

ההשכמה התבצעה באמצעות השמעת קטע דת'-מטאל נוראי, צווחני, עם עוצמות בס מטורפות שרק הוגברו על ידי ההדים בחדר. לא שהצלחתי ממש לישון. פרט לשנת החלום הקצרה ההיא, כל הלילה רק ניסיתי למצוא את הדרך שלא להתהפך בשנתי ולטפל ביתושים הכה רבים שנכנסו דרך החלון ונהנו לינוק את הדם מכל חלקי גופי.

נדרשנו להיות בתוך חדר האוכל בתוך כמה דקות. ועדיין אסור לדבר אחד עם השני, וכל ראשי מתבקע מכאב הראש של לילה שהשינה בו טרופה ורק רוצה לחלוק את מחשבותיי עם מיכל אהובתי, ואם לא אתה אז לפחות עם אחד מהאחרים.

על שולחן ארוחת הבוקר היו פתקים שסידרו את מקומות הישיבה, בנים לחוד ובנות לחוד. מיכל נקבעה במקום הכי רחוק ממני.

ודייסה. שוב דייסה שנראה כאילו והושקע מאמץ עילאי בבישולה כך שתהיה נטולת כל זכר לטעם של מזון.

שרון אופיר, האח והאחות התענגו להם על ביצים, גבינות, צנימים וקנקן מכובד של מיץ תפוזים. ריח החביתה הכה בנחיריי וניסיתי בכול כוחי לדמיין כי זהו גם טעמה של הדייסה, אך לשווא.

בהוראה מהרמקול שוב התפצלנו והגברים הובלו אחר האחות לחדר סלון נוסף שקיים בבית, מאחורי דלת שלא נכנסנו אליה אתמול. היה זה חדר גדול מאוד שרוהט בספות ובכורסאות נאות. טלוויזיה גדולה נתלתה על הקיר, מעט מתחת לשלט שקרא "אין אושר לאדם כשריקים הכיסים!". לצדה נתלו רמקולים גדולים שחוברו למערכת סטריאו מרשימה. כורסת הטלוויזיה הענקית, זו שהגיעה עם הדום לרגליים, נראתה כל כך מזמינה…

"הישארו כאן. נאסר עליכם לשבת או להישען על אחד מהרהיטים בחדר, במיוחד על הספות והכורסאות. נאסר עליכם לגעת בטלוויזיה או במערכת הסטריאו. אסור לשבת או לצאת מהחדר עד להודעה חדשה.

והודעה אחרונה – החל משבע בבוקר מותר לכם לדבר זה עם זה, הגברים, אך לא עם דיירות הבית, עד להודעה חדשה." השעה, שהופיעה בענק על מסך הטלוויזיה, הייתה עשרים לשבע. עוד עשרים דקות יהיה מותר לדבר! אבל…מה אגיד? ולמי? התחלתי לסקור את הנוכחים האחרים בחדר. גם הם סקרו האחד את השני בהבעות משונות, חקרניות. האחות, ששכבה על הספה שנראתה כנוחה ביותר, רק בהתה לעברנו דרך משקפי הטייסים שלה.

רבע לשבע. המחשבות מתרוצצות, לא מסודרות.

עשרה לשבע. אני לא קוהרנטי. להתרכז, להתרכז. גם הבחור הצעיר ההוא, תומר, שהקיא את המשקה הנוראי אתמול בערב, נראה כאילו והוא לא מצליח להחליט עם עצמו. נראה לי שאגש אליו כשיגיע הרגע המתאים. אגיד לו שלום. ומה אחר כך?

בשבע דקות לשבע בקע שוב קול מתוך הרמקול.

"שכחתי להגיד", הוסיף בקול נוטף רשעות, "בשלב הראשון, עד שיימסר לכם אחרת, עליכם לדבר רק על הדברים שאהבתם בבית, אלו ששימחו אתכם, אלו שמהם נהניתם."

לא, הוא לא בסדר.

"בשבע אני אפנה לאחד מכם ואבקש שיגיד משהו", הוסיף הקול.

מה כבר אני יכול להגיד אם ישאל אותי? מה אהבתי? ממה נהניתי? מה שימח אותי? המוח דהר בניסיון לחשוב, מהר מהר.

מה כבר אני יכול להגיד על הסבל הזה, משהו טוב?

איזו רשעות, לא יאמן, לבקש מאתנו למצוא דבר טוב להגיד. לא ייתכן.

"עילי, נראה לי שכדאי להתחיל אתך. מה אתה הכי אהבת בבית?", שאל הקול בדיוק בשעה שבע.

לעילי, הסטודנט לתקשורת, הייתה תשובה מושלמת. "כמו בצבא, כולנו אחידים כאן – אותו הלבוש, אותה התספורת, בלי תכשיטים, אותה המשמעת, כולנו שווים. "

"תשובה יפה, עילי", אמר הקול, "ואתה, סרגיי?".

סרגיי, שהיה השלישי לסיים את משימת הבקבוק אתמול, אמר בפשטות "אני לא יודע".

"היה עליך לחשוב על משהו", אמר הקול ברוגז מסוים, "אני חושב שכדאי שאתן לך דבר ליהנות ממנו – תהיה הראשון להשתתף במשימה הראשונה של היום. האחות – קחי אותו לטיפול כדי שילמד."

האחות קמה מהספה עליה רבצה, ניגשה לעברו, חבטה בישבנו כמו הורה המעניש ילד סורר ואמרה לו "בוא אחריי". הם יצאו מהחדר בצעד מהיר ודממה כבדה השתררה. דממה ארוכה, קשה, שבה הלכנו כולנו בחדר מבלי ליצור קשר עין. צריך למצוא מה להגיד אם יישאל אותי.

חייב למצוא.

ולפתע, צרחה, צרחתו של סרגיי, עולה מן החדר הסמוך.

טיפת זיעה החליקה במורד עורפי. המחשבות על דבר אהוב נקטעו באחת.

ועוד צרחה.

דממה נוראית.

ועוד אחת.

כבשתי את עייני ברצפה. מה אני יכול…

ועוד צרחה.

דממה ארוכה. הדלת נפתחה ודרכה נכנסה האחות. איפה סרגיי?

"יוני, מה אתה הכי אהבת בבית?"

"אני…" החל לגמגם, "אני…". כשכבר נראה היה שלא יצליח להגיד דבר אמר "אהבתי ש…שקבענו את…כאילו…מקומות השינה לפי יכולת סבל ולא לפי…הגרלה או משהו כזה."

"תשובה יפה מאוד", אמר הקול, "היית השני בסדר המסיימים, אז כנראה שיש לך הרבה כוח סבל. זו נראית לי סיבה טובה להצטרף כבר עכשיו, בין הראשונים, למשימה עם האחות."

מבט של אימה עלה על פניו. "אבל אני…", החל להגיד אך הקול שיסע אותו כשאמר "צא מיד!"

נראה שהחבטה שחטף הוא בישבנו הייתה חזקה יותר מזו שחטף סרגיי.

דממה כבדה. וצרחה. ואחריה, בין הפסקות, עוד שתיים. ושוב שבה האחות.

ואז, מכול האנשים שבחדר, למרבה חרדתי, פנה הקול דווקא אליי. "מה אתה הכי אהבת בבית?", שאל בקול מאיים.

ניסיתי לגמגם משהו על…על מה לעזאזל? ומה זה כבר משנה? גם ככה הם לקחו את יוני למרות שענה.

"לך עם האחות", פסק הקול.

היא חבטה בישבני ולרגע היה בחבטה זו, כמו מכוח קסם, ואולי היה זה המגע האנושי שנחסך ממני, ובמיוחד כשהוא נשי, ועוד על ישבני המכוסה רק בבד דקיק, היה בחבטה זו סוג של נחמה, נחמה עקומה, סותרת. לרגע אחד בודד אף הרגשתי בכבדות בין רגליי.

כמו ילד אחרי החלילן הלכתי אחריה, אחרי היפהפייה החובטת שעיניה הן כה מסתוריות, אל החדר הסמוך. בחדר חסר החלונות דלקה נורת ליבון מצהיבה בודדת, אורה עמום. מתחת לנורה היה כיסא עם רצועות לקשור בהן את הידיים והרגליים. "תשב בשקט", אמרה בקול נוראי, מפתה, והדקה את הרצועות סביב זרועותיי, לאחר מכן אף כיסתה את עיניי. לרגע הצטמצמה ההוויה לחושך, דממה ולחץ על הגפיים כשהרגשתי את דפיקות לבי המואצות, כמו תופים רחוקים. רגע של צפייה כה כבדה עד בלתי-אפשרית בה רק צפה מול עיניי בבואתה של מיכל נטולת השיער כשברקע מהדהדות צרחותיהם של הגברים הקודמים –

ואז כאב חשמלי שגרם לי לצרוח מלוא ריאותיי. הכול נדחס אל רגע של ערפול חושים. ואז רגע של דממה שבה שמעתי משהו נגרר. היא הסירה את הכיסוי מעיניי ומולי ראיתי מעמד קטן, עגול, עם רגל עץ אחת, שעליו נמצאה ערימת שטרות.

"עמדת יפה בשלב הראשון", אמרה, "וזה השכר שלך עליו." היא הניחה על השולחן, ליד חבילת השטרות, מכשיר משונה שנראה כמו מזלג עם שתי שיניים שחובר לקופסה עליה היו צג ספרות מרובעות וכפתור שניתן לסובב. הבנתי שהיא חשמלה אותי עם הדבר הזה. "יש עשרה שלבים, בסך הכול, ובכול שלב המתח החשמלי עולה", אמרה, "ועל כל שלב שתעבור אתה תקבל תוספת גדולה יותר לאוצר שלך. אתה תחליט מתי לעצור."

הבטתי בשטרות ובכפתור שסובבה במכשיר אל הספרה "2". זיכרון הכאב הטרי צרב בעורי. ואז חשבתי על הבית היפה שאקנה לי ולמיכלי בכסף הזה ממש ועל הילדים המקסימים שאגדל בו ועל הכלב שיקפוץ כשאשוב מהעבודה. ועל מיכל. ועל השיער היפה שתצמיח. ואיך בזכות הכסף הזה נשב על כיסא הנדנדה שלנו ביום קיץ ומשב בריזה קריר ישמח אותנו ואיך ואני אלוש את שיערה המשיי בין אצבעותיי –

"אתה צריך להחליט", אמרה והרגשתי את עיניה קודחות בי מבעד למשקפיים האטומות.

"תמשיכי", אמרתי.

היא כיסתה את עיניי. ושוב צריבה מעוררת צרחות, הפעם על הזרוע השנייה. ועוד חבילת שטרות, עבה יותר, ושוב מאבק פנימי, ושוב אני רואה מול עיניי את טובתה של מיכל ואת הילדים שלנו…ואני מסכים לעוד שלב.

והפעם היא מחשמלת אותי בבטן, מתחת לסרעפת, ואני כולי מתפתל מכאבים ומרגיש שבקרוב אעקור את הרצועות במקומן, למרות שאני יודע שהן מהודקות היטב.

והיא מניחה עוד חבילה של כסף על השולחן, חבילה שמנה של דולרים.

ולא, אני לא יכול עוד –

אני חייב בשביל מיכל –

אני חייב בשביל הילדים –

לא, מה אני בכלל עושה פה?

אני חלש, חלש, ואסור להיות חלש!

חייב את זה בשבילם!

חייב!

לא יכול!

חייב!

אני –

"תמשיכי."

ושוב כיסוי עיניים. וכאב בלתי אפשרי בבטן התחתונה וצרחה נוראית. אף אחד מהקודמים לא עבר את ארבע הצרחות. גם לא סרגיי, שנראה כאילו והוא עשוי מפלדה.

לא, אני לא יכול, לא יכול, לא יכול…ומיכל? מה אתה? ומה עם הבית? לא, אני לא יכול, לא…

"די!" קראתי, "אני לא יכול יותר!"

היא חייכה, חיוך כובש, ממזרי, מרושע. היא התירה את רצועות הרגליים ואז נעמדה מאחורי הכיסא והתחילה להתיר את רצועות הידיים. התענגתי על שבריר הרגע שבו – ואולי דמיינתי? – ליטפה אותי על האזור הכואב בו צרבה את זרועי. ההיית או חלמתי חלום?

"תיקח את כל הכסף ותלך ותשים אותו בתיבה שלך", אמרה, "אל תפתח שום דלת אחרת בדרך. כשתסיים אתה יכול לנוח במיטה שלך עד להודעה חדשה. וכמובן – אתה בטח זוכר – צריך לדעת היום את ההמנון בעל-פה."

אני לא יודע איך הגעתי אל החדר.

השטרות נפלו מידיי כמה פעמים. הכסף, על מגעו הניירי, כה נעם לאצבעותיי כשהונח בתיבה לצד השטרות שאספתי אתמול ולצד המטבעות הפזורים בתחתית התיבה שנצצו ביופי כה שובה. ובתיבה היה גם דף שעליו נרשמו מילות ההמנון של הבית. עוד מעט אלמד אותן, עוד מעט, לא עכשיו, רק לא עכשיו…

נשכבתי על המיטה וגיליתי בתוכי סוג של הרגשה מוזרה, מעין ריק לא מובן שלתוכו מתנדפות שאריות של כאב, לא ברור לי האם פיזי או מדומה, בכול חלקי גופי.

ואז צרחה דרך הרמקול שבחדר.

ובלב הזיכרון מעלה הצמרמורת אני חושב שזאת הרמה הראשונה והוא לא יודע עוד מה מצפה לו.

תומר, שהקיא אתמול במשימת הבקבוק, שרד את המשימה הזו, עד לשלב השלישי. אחד בלבד, יאיר, עבר את הסף שלי והגיע עד לשלב המרשים, השישי. הוא היה לפני אחרון בתור. הוא שכב במיטה מולי ונדמה לי שבכה בשקט, בלא קול.

האחרון היה עילי, הסטודנט לתקשורת, שצרחותיו היו הנוראיות ביותר.

הוא היחיד שלא הגיע לשלב השלישי ונכנע אחרי השני.

הוא יועמד להדחה, זה בטוח.

עילי נשכב במיטתו וכמו בדיוק מושלם, מיד כשגווע צליל ההקשה של גופו על הקרש שקראנו לו מיטה, נשמע קול צרחה נשי.

אוי, לא. מיכל תצטרך לעבור את זה.

מיכל שלי.

לא, זה לא קולה של מיכל.

האם אוכל לזהות אותה לפי קולה או שהצרחות, שלא כמו דיבור, דומות מדי?

האם זיהתה בעצמה את צרחתי שלי מבין כל הצרחות האחרות?

ואולי זה כן קולה של מיכל?

כל תודעתי התרכזה בצרחתה השנייה, קורעת הלב, של הבחורה הסובלת.

ואז דממה של כמה רגעים שלאחריה נפתחה הדלת והאחות נכנסה פנימה. היא פסעה בין המיטות עד שנעמדה מול שלי. "תבוא אתי", אמרה והובילה אותי אל זה משני חדרי הסלון של הבית שהיה פנוי. "תעמוד כאן", ציוותה והעמידה אותי במרכז החדר. היא נשכבה על הספה, החצאית הקצרה מתוחה היטב על ירכיה החטובות ומשקפי השמש הכהות שלה בהו בי במבט אטום. "תסתכל על המסך", אמרה והפנתה אותי אל מסך הטלוויזיה הענק בו נראה, לפתע, תוכו של חדר העינויים.

הדלת חרקה ופנימה נכנס האח ולאחריו –

לא, הם לא עושים לי את זה –

לא, בבקשה!

לאחריו נכנסה מיכל עם הבעת בעתה מחרידה על פניה. הייתי נותן הכול, כל סכום שבעולם, כדי לרוץ אליה ולאסוף אותה בין זרועותיי ולחבק אותה ולתת לה להניח את ראשה על כתפי ולהתפרק ולהירגע ולהניח את כל זה מאחורינו.

אבל אסור.

והוא החל לקשור אותה לכיסא, בן הזונה הקטן הזה, לקשור את מיכל שלי. את מיכל שלי!

רציתי לצעוק.

רציתי לרקוע ולהלום באגרופים.

רציתי להרוס באלימות את כל הבית הזה, את המצלמות המזדיינות האלו, לשבור לאח הזה את הצורה ולא לתת להם לגעת במיכלי שלי.

אבל חשקתי שפתיים ועצמתי את עיניי.

"פקח את העיניים", ציווה הקול בנוראיות דרך הרמקולים.

חייב לציית. העיניים חייבות להישאר פקוחות. חייב! חייב!

ואז הוא ניגש אליה עם השוקר.

"זה הכול מזהב?", נשאלתי מיד ברגע שבו נכנסתי לחדר. לרגע התפלאתי ותומר מיד הביט בי בעיניו הרכות, הכחולות, ואמר "עכשיו מותר לנו לדבר."

השאלה התייחסה, מן הסתם, לחתיכת הזהב בצורת חלק מלב שבור, זו המשובצת באבנים טובות, שהחזקתי בידיי. קיבלתי אותה כתשלום על הסבל שלי כשנאלצתי לראות מה עשו למיכל. היא, אגב, שרדה רק שני שלבים לפני שנכנעה, בוכייה ומבועתת.

שאר הגברים התאספו סביבי עוד לפני שהספקתי להגיע אל התיבה שלי ולהניח בתוכה את האוצר המנצנץ.

"איך קיבלת אותו?", שאל עילי בקול תקיף.

"משימה", עניתי בלאקוניות וצרחותיה של מיכל ועוויותיה על הכיסא ההוא צרבו את זכרוני כשהלב המתכתי, הכה יפהפה, הכביד על אצבעותיי כעופרת וגרם לעורי לסמור.

"זה ברור מאליו. איזה משימה?", שאל.

"הלכתי לסלון של הבית", עניתי חלושות, בקול שבור, "הכריחו אותי לצפות במיכל בזמן שהכאיבו לה עם השוקר."

רחש מידי עבר בין הגברים.

"זה הכול?", שאל עילי, "אפילו לא הכאיבו לך פיזית. זה לא הוגן – אתה אפילו לא – "

תומר קטע אותו. "הייתי מוכן לתת את כל האוצר שלי ורק לא לראות את החברה שלי במצב הזה."

"זאת לא הנקודה!", קרא עילי בכעס, "הם צריכים לתת לכולנו הזמנות שווה!"

"הזדמנות שווה לסבול?", שאל תומר.

"אל תהיה לי פה יפה נפש עכשיו. באנו לכאן כדי לסבול ולקבל על זה כסף. הם צריכים לתת לכולנו הזמנות שווה. מי שלא מתאים לו, שלא ייקח אותה."

"ואיך בדיוק ייתנו לך הזדמנות שווה?", שאל אותו תומר, "לא הבאת לפה אישה או חברה או בת זוג."

"שלא ייתנו לו הזדמנות שלא יכולים לתת לנו!"

"די, אין לי כוח לזה", אמרתי בקול שקט כשכול מה שרציתי זה רק להיכנס אל המיטה שלי ולבכות, "תיקח את החצי לב הזה", אמרתי לעילי, "רק תיקח אותו, אתה צריך אותו יותר ממני, ותיתן לי כבר ללכת למיטה שלי. רק תיקח אותו כבר ותעזוב אותי!"

"אני לא…", התחיל עילי להגיד ומבטו הצבוע, הנחשי, המתועב, העלה בי גל של זעם. דחפתי את הלב אל בין ידיו ופילסתי דרכי בריצה, בין שאר הגברים אל המיטה שלי.

ולפתע קרא הרמקול בשמי. "אסור להעביר חלקי אוצר בין השחקנים!", קרא בכעס, "חזור, התנצל וקח אותו בחזרה לתיבה."

לא! לא רוצה! לא יכול!

מאבק איתנים התחולל בתוכי עד שלבסוף קמתי מן המיטה, נעמדתי ובהיתי בעילי במבט מזוגג. שאר הגברים פינו לי את הדרך. ניגשתי אליו, לקחתי ממנו את חצי-הלב ומלמלתי "סליחה".

"בקול יותר חזק!", צרח הרמקול.

"סליחה".

"יפה", צרח הרמקול, "הנח את חצי הלב בתיבה. לאחר מכן יגיע העונש על הפרת חוקי הבית."

הנחתי את חצי-הלב בתיבה וכמצוות הקול הלכתי עם האחות, שהופיעה בפתח החדר, אל החדר בו עונינו קודם לכן עם השוקר. חיכינו בחוץ, בשקט, עד שסיימו הנשים האחרות את עינוייהן. צרחותיהן ומבטה הקפוא של האחות, דרך משקפי השמש, הקפיאו את דמי. מה לעזאזל הם מתכננים לי?

כשהגיע הזמן היא קשרה אותי תוך כדי שאמרה בקול רך "הפעם לא תקבל פרס אחר כך" ואז כיוונה את השוקר.

דרגה תשע מתוך עשר.

שמיים, בקשו רחמים עליי!

המשך בעמוד הבא.

תגובה אחת על “סיפור: בתולי הברזל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: