סיפור: בתולי הברזל

בטקס בו שפכנו את תוכנה של התיבה הקטנה אל התיבה הגדולה היה משהו שרפא את הנפש.

נעמדנו מול התיבות במעין מסדר אותו סקרו האחות ושרון אופיר. הם נעמדו מול כל אחד מאתנו וכל שחקן, בתורו, נקב בסכום שהרוויח ואז הורשה להעביר את הסכום אל התיבה הגדולה.

"הפעם יודח רק שחקן אחד, אבל שלושה יועמדו להדחה", אמר שרון, "אבל נוכל לגלות לכם מי רק לאחר שנבדוק מה המצב אצל הבנות. תחכו כאן, בדממה."

שרון יצא ולאחריו הופנו כל המבטים אל עילי, הוא שמבין כל הגברים היה זה שהרוויח את הסכום המועט ביותר. עילי בהה בדממה בקיר.

"עילי", אמר לפתע הקול מהכריזה, "מבין קבוצת הגברים אתה הוא המועמד היחיד להדחה."

כמה לא מפתיע. מגיע לו.

"האם תרצה להגיד משהו לצופים בבית לפני שתפתח ההצבעה?"

"כן," ענה, "אני חושב שמגיעה לי עוד הזדמנות. אני יודע – לא הייתי הדייר הכי מוצלח בבית, אבל תמיד לוקח לאנשים זמן להסתגל לסביבה חדשה ואסור לשפוט אותם לפי פרק הזמן הזה. אני בטוח שאני כבר הסתגלתי כאן ושבשלב הבא של התכנית אהיה שחקן טוב בהרבה. וחוץ מזה –"

"דיברת מספיק. קח את התיבה הגדולה שלך וצא החוצה. שרון והאחות כבר מחכים לך שם."

איזה יופי. הלוואי שניפטר מהחרא הפלצני הזה.

"תושבי הבית", קרא הקול שבכריזה, "שלושה מכם, עילי, נעמה ומיכל, הועמדו להדחה."

אוי, לא!

פאק, מיכל הועמדה להדחה!

"ברגע זה ממש נפתחת ההצבעה והקהל בבית מצביע עבורם. אתם רשאים להסתובב בחדרי השינה שלכם ורשאים לדבר, אך נאסר עליכם להביע דעה בנוגע להדחה – זהו עניינם של הצופים בבית בלבד."

תומר, שהיה בעל האוצר השני הקטן ביותר, ושמן הסתם חשש שיועמד להדחה, חייך אלי חיוך ממזרי שמיד הבנתי – איזה כיף שעילי נדפק. חייכתי אליו בחזרה ובכך הסתפקנו.

חדר ההדחה היה חדר עגול. לאורך כחצי המעגל שמימין לדלת הכניסה נעמדו הבנות ומשמאל הבנים. בקשת הקטנה שמול הדלת נעמדו שלושת המועמדים להדחה, תיבותיהם מול רגליהם, בעמידת דום. עמדתי בערך באמצע של הקשת שלאורכה עמדו הבנים והגנבתי מבטים אל מיכל. לבי נצבט. בבקשה, בבקשה שלא תודח!

הדלת נפתחה ודרכה נכנסו שרון אופיר, האח והאחות.

"אני בטוח שנהניתם כאן בבית עד עכשיו!", קרא הפוץ הקטן, "אבל אין ברירה וחייבים להדיח אחד מכם כי אלה חוקי המשחק. כמה טוב שבשביל זה יש צופים בבית! החלטתי לא לזבל לכם בשכל – נעשה את זה ישר ולעניין: זה היה קרב צמוד אבל בסופו של דבר קהל הצופים בבית, שהצביע בהמוניו, הכריע. המודח הראשון או המודחת הראשונה של בית בתולי הברזל הוא או היא…" רגע של מתח. בבקשה שיעיפו את עילי החרא הזה. בבקשה לא את מיכל. בבקשה. בבקשה!

"נעמה!"

הבחורה הוכתה בהלם וכמעט התחילה לבכות. תחושת הקלה בשביל מיכל התערבבה בתחושת אכזבה על אי-ההדחה של עילי.

"נעמה, תיקחי את התיבה שלך לכאן ותשפכי את מה שיש בה בעיגול שמצויר כאן על הרצפה."

היה משהו משפיל ברגע הזה, בו כולנו ראינו איך האוצר שאספה בשתי ידיה, במכאוביה, פוזר על הרצפה. דמעות ניגרו מעייניה.

"תלכי מכאן", אמר שרון אופיר בברוטאליות, "האח ילווה אותך." ואכן, האח הגיע, אחז בזרועה בכוח ולקח אותה אל מחוץ לחדר, כנראה אל מחוץ לבית, בעודה מייבבת.

שרון אופיר והאחות הלכו ונעמדו על מפתן הדלת. "עכשיו אני אספור עד שלוש", אמר, "ובשלוש תרוצו ותיקחו את מה שתוכלו מהאוצר. כל הקודם זוכה! אחד, שתיים…", המתח נבנה בשריריי, "שלוש!"

ואז באה ריצה מטורפת שלאחריה מאבק של הכול בכול.

שוב אותו החדר, ההוא מהעינוי החשמלי. התבקשתי לשכב על השולחן, שם קשרה האחות את ידיי ואת רגליי ברצועות אל פינותיו. על התקרה, במקום המנורה הצהבהבה מהפעם הקודמת, הייתה מראה שדרכה אפשר היה לצפות בתיבה הקטנה שלי. אור עמום בקע משתי מנורות בצדי החדר. בהיתי במראה בציפייה מפוחדת בזמן שהאחות התעסקה שם במשהו.

לאחר זמן מה חזרה כשבידיה דלי וספוג רחצה והחלה לקרצף בעדינות את בטני וחזי, מהבטן התחתונה ועד בסיס הצוואר. חוסר התזוזה היה אמנם מעיק, אך רכות אצבעותיה הכה נשית הסיטה לרגע את מחשבתי ממנו. הרגשתי לרגע כמו חתול שמלוטף על בטנו. היא שפכה על בטני וחזי מעט מים – חלק מהם זלג אל התחתונים שלי וגרם לי לתחושת חיות קלה, משונה, בין רגליי – ומיד לאחר מכן ניגבה את הבטן והחזה במגבת נקייה.

"עכשיו אתה מוכן, אפשר להתחיל", אמרה ונעלמה שוב לכמה רגעים. הציפייה המפוחדת גברה. למה לכל הרוחות דאגה לנקות כך את בטני וחזי?

הרגשתי את דפיקות הלב העמוקות וחוסר התנועה החל להטריד. ואז חזרה שוב עם בקבוק של ספריי בידה ואמרה לי לעצום עיניים חזק. עצמתי אותן בחשש. תהיתי מה יקרה אם אפתח אותן, ולו לסדק צר רק כדי לראות –

ואז החלה תחושת גירוד מציקה לעקצץ בבטני התחתונה. כה רציתי להושיט יד ולהתגרד, אבל אי אפשר.

"במשימה הזו כסף הוא זמן וזמן הוא כסף – אם תחזיק יותר זמן, תקבל יותר כסף לאוצר. ברגע שתגיד שאתה לא יכול לסבול יותר או שתבקש שאני ישחרר אותך, אני ישחרר אותך", אמרה והטילה אל תוך התיבה שלי חבילה של שטרות.

והעקצוץ שוב מציק.

חשוב על מיכל!

מיכל… טוב ששרדה את – זה מציק!

צריך לרכז את המחשבה במשהו אחר, להסיט את הדעת מהגירוי הזה. בסך הכול מדובר בגירוי קבוע, אם אתעלם ממנו הוא ייעלם. והפצעים מחתכי המיטה בכול הגוף ששורפים לי? חייב להתעלם גם מהם.

הבית, כן, חשוב על הבית שתקנה.

חשוב על הכסף שממלא את התיבה.

חשוב על החתונה הקרובה עם מיכל!

דמותה של מיכל, שיערה הארוך והיפהפה גולש עד לכתפיה, ושמלתה הלבנה, היפהפייה… הגירוד כמו והחל להיחלש, והנה עוד חבילה של שטרות כבר נזרקה אל תיבתי, ואז, שוב –"תעצום עיניים!".

והפעם גירוד בבית החזה, עצמתי יותר מקודמו, שגרם לי להרגיש כאילו והצלעות שלי מתחככות בריאותי. והפצעים בערו.

לא לפקוח עיניים! להתרכז במיכל!

והנה הקהל מפנה לנו דרך אל החופה – ובית החזה מציק, הו כה מציק, ופרקי הידיים והרגליים מתחילים לכאוב, ושוב הבטן התחתונה מציקה – והשושבינה, האחיינית החמודה של מיכל – איך קוראים לה? – לא, אני לא יכול, הבטן, הבטן, הבטן כל כך מעקצצת! – נו, איך קוראים לה? – שורפים, הפצעים כל כך שורפים! – נו, באמת? איך קוראים לה?! – והחזה – משהו בל', אולי לימור? לא זה לא לימור – "תמשיך לעצום עיניים", היא אומרת ועכשיו גם הבטן העליונה, מתחת לחזה, מגרדת בעצמה, ופתאום גם הזין מגרד – אי אפשר, לא! צריך לפרוש! – לא תן לזה עוד ניסיון! – מה אתה מטורף? עוד ניסיון? – אולי קוראים לה ליאת? – בשביל מיכל, חייב בשביל מיכל! בשביל החתונה, בשביל הבית, בשביל הילדים, בשביל לא לעמוד להדחה! – לאה? לא, מה פתאום לאה? – והפרקים, שוב הפרקים –

פקחתי את העיניים והבטתי בתיבה. ארבע חבילות של שטרות. האחות? איפה האחות?

מדיטציה, צריך לנסות סוג של מדיטציה, לעקור את הגירויים מתוך הראש ולהתרכז, להתרכז באוצר. נסה לנקות את הראש, נסה להחזיק את המחשבה מסביב לנשימה שלך. ואולי מסביב לאוצר. התרכז, התרכז, התרכז! לכמה רגעים, איני יודע כמה, זה עבד. התרכזתי בנשימה, חזק, הכי חזק, בלי לתת לדבר להפריע… ואז שוב "תעצום עיניים" ואז מתז נוראי מכול קודמיו, שוב בבטן, שכמו ועקר את עצבי העור שלי ממקומם והפר את סדר הנשימה עד שאי-אפשר היה להתרכז בה יותר.

פקחתי עיניים וראיתי בתיבה שלי חבילת שטרות נוספת, שמנמנה, חמישית במספר, ואתה גם סכין, מזלג וכף שראשיהם כסופים וידיותיהם עשויות זהב. לכל אחד מהם הודבקה תווית עם מחיר. תתרכז בהם! הכף כה עגולה וממורקת והסכין כה חדה וכה משוננת – די, עוד רגע אני נשבר, אי אפשר, זה מגרד, מגרד, מגרד, ושורף והפרקים כואבים – ושיני המזלג כה ישרות ונאות, והשטרות ארוזים כה יפה – ולא, לא –

"די!", צרחתי, "תשחררי אותי, אני לא יכול יותר!"

"תעצום עיניים, יש לי ספריי מרגיע", אמרה ושלפה מתחת לשולחן בקבוק נוסף.

הו, הרגיעה, הרגיעה, כן…וזה הרגיש כמעט כמו אורגזמה כשההקלה הגופנית מילאה אותי, מן תחושת נינוחות כבדה כזו, כזו שהצליחה למסך את תחושת הגירוד שלא פסקה לחלוטין, רק הוקלה.

"תזהר לא לגרד את עצמך יותר מדי עכשיו אחרי שאני ישחרר אותך, אתה יכול לפצוע את עצמך. תיקח את התיבה למקום שלה בחדר שלך ותלך משם מיד למקלחת, יהיה שם סבון מיוחד שבו אתה חייב להשתמש."

ואז, כשנגעו אצבעותיה הרכות בפרקיי… לרגע פסקה תחושת הגרד וכל ישותי התרכזה במגעה הכה נעים. יכולתי להישבע שליטפה את פרק ידי הכואב. ואז שבה המציאות והכתה בי עם תחושת החופש המוזרה כשכל פרקיי שוחררו. מיד התיישבתי ומיד כשהתחלתי לגרד היא אמרה בכעס "אסור לגרד! תלך, תניח את האוצר ואז מיד להתקלח, מיד! עכשיו תקום, עוד מעט צריך להגיע הדייר הבא!"

רצתי אל חדר המגורים וממנו ורק חיכיתי להזדמנות להתקלח.

הסבון שרף נורא אבל לאחריו פסק הגירוד כמעט לחלוטין. לכמה דקות כבר חשבתי שלכבוד הסבון אזכה פעם אחת למקלחת נורמאלית בלי שהמים יהיו רותחים מדי או קפואים מדי, אבל רגע לאחר שסיבנתי את כל גופי ושטפתי אותו פעמיים כמצוות הקול שבכריזה, התחלפו המים לרותחים, לאחר מכן שוב לקפואים כקרח וכך חוזר חלילה עוד כמה פעמים. ולמרות שזה כך בכל פעם, התקשיתי שלא לצרוח, גם אם ייתכן שבפעם הראשונה זה הציק יותר.

חזרתי לחדר המגורים, כמצוות הקול שבכריזה. הפעם הייתי חמישי בסדר ומסתבר שרביעי, עד כה, ברווח ממשימת הגירוד. סרגיי, שזכה בגביע שתייה יפהפה, מעוטר באבנים טובות, היה במקום הראשון. הוא הרשה לי להרים את הגביע שלו ולבחון אותו מקרוב בזמן שבחן את סט הסכו"ם שלי. יוני, שהיה במקום השני, זכה בשרשרת כסף עם תליון מוזהב בצורת ראש של דרקון. בפרס כמעט זהה בערכו זכה גם שלומי, שנוסף לכסף קיבל שרשרת דומה, עם תליון קצת אחר, והיה במקום השלישי. תומר היה במקום האחרון ונוסף לכספו עתה עטרו את נקבי אוזניו שני עגילי יהלום נוצצים, במקום אלו שמהם נפרד ביום הראשון.

"הקול בכריזה אמר לנו שבניגוד לדברים מבחוץ, שבהם כולנו שווים, מותר לנו להשתמש בתכשיטים שזכינו בהם בבית", אמר לי תומר.

"יפה לך, תתחדש", עניתי ואז החלפנו נושא, קצת לפני שהגיע הדייר הבא, רון. הסתבר שהוא במקום החמישי ברווח ממשימה זו, ביני לבין תומר.

עילי היה השביעי בסדר המעונים וכשהגיע הפך להיות השני מהסוף ברווח ממשימה זו, עם רווח מעט יותר גבוה משל תומר, אך אחרון בדירוג מאז ההדחה האחרונה. בזמן שכולנו ישבנו ודיברנו, אני עם תומר והאחרים בינם לבין עצמם, עילי התיישב על הרצפה ליד מיטתו, בהה באחרים בזעם, מישש בין אצבעותיו את המחרוזת, דמוית מחרוזת התפילה, בה זכה כפרס במשימה האחרונה, ואז פנה לחשב את גודל אוצרו עם המחשבון שקיבלנו כולנו ליד מיטתנו.

כשהגיע אחרון הדיירים יכולנו, סוף-סוף, לדרג את גודל האוצר שצברנו מאז ההדחה האחרונה. אני נשארתי במקום הרביעי מתוך שמונה, סרגיי נשאר במקום הראשון, תומר בשני מהסוף ועילי באחרון.

גירדתי בנקודה בבטן שעוד הציקה לי ולפתע הבנתי שתכף יגיע תורן של הבנות. אוי – לא – מיכלי שלי…ורק שלא יבקשו ממני שוב – הם יכריחו, לא יבקשו, זה בטוח. תתכונן נפשית.

ואכן הגיע הרגע בו קרא לי הקול ושלח אותי עם האחות אל הסלון. עילי הביט בי במבט מרושע כשיצאתי מהחדר. לרגע התעכבתי כדי להביט בו אך האחות חבטה בישבני קלות ולרגע הסיטה מכתה, הכאב הרך והמלטף הזה, את מחשבתי מעילי.

ושוב האחות בוהה בי במבטה האטום מבעד למשקפי השמש כשאני רואה איך הוא קשור, הבן זונה הזה, את מיכלי לשולחן.

והוא מנקה אותה ומתיז עליה את החומר הכה הנורא הזה והיא צורחת וכל גופה נאבק בקשירתה אל השולחן וכול שיש ביכולתי לעשות הוא להשתיק את הזעם הנוראי שגואה בתוכי ולהביט בה בנשיכת שפתיים.

בסוף המשימה זכיתי בשרשרת זהב עם תליון בצורת חציו השבור של לב, משובץ באבנים טובות. המתכת הקרה נגעה בחזי החשוף ולרגע ניסיתי לדמיין את ידה החמימה של מיכל המלטפת אותי כשאנו שוכבים במיטתנו אך בן רגע התחלפה המחשבה ובעיני רוחי ראיתי אותה נאנקת שם כשהיא שוכבת על השולחן ודמעות חמות התערבלו בקור המתכתי. מחיתי אותן מעל עיניי לפני שנכנסתי לחדר המגורים, שם קיבלו אותי הגברים באמפתיה, כולם חוץ מעילי שעדיין היה שקוע מול המחשבון בחישוב אינסופי של ערך האוצר שצבר מאז ההדחה הקודמת.

היום תתקיים הדחה נוספת.

בטקס בו הצהרנו על גודל האוצר שצברנו והעברנו אותו אל התיבה הגדולה נראו תומר ועילי, שני הגברים שבתחתית הרשימה, עצבניים אפילו יותר מהרגיל.

"היום יועמדו להדחה שלושה מכם. תומר, עילי, מיכל ומורן – ארבעתכם צברתם את הכמות הפחותה ביותר של האוצר מאז ההדחה הקודמת. תומר ומיכל – הקרב על המקום הרביעי והתחמקות מהדחה צמוד מאוד ביניכם, ולכן החלטנו לתת לארבעתכם משימה נוספת. המנצח במשימה זו יזכה, חוץ מאשר תוספת לאוצר, בחסינות מהדחה, כך שהשלושה האחרים יועמדו להצבעתו של הקהל בבית. ארבעתכם – צאו החוצה מהחדרים וחכו ליד הדלתות בשקט, שרון ילווה אתכם לחדר בו תתבצע המשימה. שאר הדיירים – הסתדרו בחדריכם בטור, בשקט, וחכו לאח ולאחות."

לא, מיכל! רק שלא ידיחו את מיכל. שידיחו את עילי, הכי טוב. או את מורן, יש לה פרצוף מעצבן. רק לא את מיכל…עדיף שישאירו את תומר, אבל לא במקומה.

כשעילי חלף על פניי תהיתי האם גם הפעם יתלונן על כך ש"דיירים מסוימים" מקבלים הזדמנויות שהאחרים לא זוכים להן.

לאחר כמה דקות האחות לקחה אותנו לסלון הבית. שוב, היא ישבה לה על הספה הנוחה בזמן שכולנו נעמדנו בחצי מעגל מול הטלוויזיה. ואז הופיע החדר המפורסם, בו ארבע מיטות.

"המשימה הזו פשוטה", אמר שרון לארבעת המועמדים להדחה שעמדו מולו ומבטה הנוראי של מיכל והכיעור של ראשה נטול השיער היפהפה צבטו אותי, "בזמן ששלושה מכם ישכבו על המיטה עם הפנים למטה, כל אחד מכם, בתורו, ייקח את השוט הזה שמונח כאן ויצליף באחרים בכל הכוח. נחזור על התהליך חמש פעמים. מי מכם שיצרח, בסך הכול, הכי חלש – ויש לנו כאן מכשירים שמודדים עצמה של קול ליד כל מיטה – ינצח במשימה ויזכה בחסינות מהדחה ובתוספת לאוצר. עכשיו – תשכבו שם על המיטות, תכף נגריל את השחקן הראשון."

"אני לא רוצה להשתתף במשימה הזאת", אמר לפתע תומר, "אני לא מוכן להרביץ לבנות."

"אתה תפסיד מידית במשימה הזו ותעמוד להדחה", אמר לו שרון אופיר, "זה לא כדאי לך. כדאי שתשקול את זה שוב."

"אני לא מרביץ לבנות" אמר, "ולא אכפת לי לעמוד להדחה בגלל זה."

ואו, איזה גבר הוא יצא. התלחשויות נשמעו בין הגברים.

"עילי?", שאל שרון אופיר.

"זה לא הזמן להיות יפה נפש", הוא אמר, "באנו למשחק הזה כדי לשחק ואלו החוקים. וחוץ מזה, אני מאמין בשוויון מלא בין גברים לנשים. אין שום סיבה שניתן לבנות זכויות יתר."

"טוב ויפה. בנות, לכן אין התנגדות? יפה. תשכבו על המיטות כאן, כן. תומר, תעמוד כאן בצד ותסתכל אתי. מורן – הגרלנו והחלטנו שתתחילי ראשונה."

השוט הכה בעילי בקול חבטה עזה שגרם לכמה מהבנים לסנן "איי…" מבין שפתיהם. הבטתי בו גונח מכאב מבין שפתיו הקפוצות והשמחה לאיד הקלה במעט את הפחד על מיכל, על הכאב שהיא תעבור.

מיכל צעקה קלות כשפגע בה השוט ופשוט גרמה לי לרטוט מרוב זעם. לא הצלחתי לעמוד במקום. רציתי לבעוט במישהו. לשבור משהו. לצרוח מלא הגרון.

ואז הגיע תורו. הוא הכה את מורן שצרחה חזק ואז…

לא, הם לא ייתנו לי לעצום עיניים. הבן זונה הזה! איך הוא מעז! את מיכלי, מיכלי שלי! אני ארצח את הבן זונה הזה, אני נשבע. ואז צליפה, וצרחה נוראית של כאב. הבן זונה הזה בטח הכאיב לה יותר בגללי! אני לא יודע איך החזקתי את עצמי.

ואז תורה. תכניסי לו! כן, תכניסי לבן הזונה הקטן הזה! היא צלפה במורן ואז הגיע תורו. כן, בכול הכוח, בשבילי! השקעתי במחשבה על הכאב שתגרום לו את כל ישותי ואז… גניחה קטנה של כאב מהפה שלו, וזהו. איך? למה לא הכאיבה לו יותר? למה לא גרמה לו לבכות, ליילל, למות מכאבים?

ואז הם חזרו על התהליך. ועוד פעם. כך חמש פעמים. חמש פעמים הכה הבן זונה המחורבן הזה את מיכלי שלי וחמש פעמים לא החזירה לו מספיק חזק.

"תעמדו כולכם", אמר שרון אופיר, "עילי, זכית במשימה המיוחדת. תומר, מורן ומיכל – אתם מועמדים להדחה."

שוב עמדנו בחדר העגול.

"גם היום היה קרב צמוד", אמר שרון אופיר, "אבל, כמו תמיד, בסוף מישהו צריך ללכת הביתה. המודחת או המודח השני של הבית הוא או היא…" – רגע של תחושה רעה הקפיא את הדם שלי – רק לא מיכל, בבקשה! בבקשה! – "מיכל!"

לא, לא יכול להיות. הם לא עושים לי את זה. לא!

המשך בעמוד הבא.

תגובה אחת על “סיפור: בתולי הברזל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: