סיפור: בתולי הברזל

מיכל עמדה שם כמו ניצב של מלח ותמונתה, מטושטשת כמו תמונה מבעד לערפל, גרמה לי לרוץ אליה, לנסות לתפוס אותה ולחבק אותה, וככל שרצתי לכיוונה יותר ויותר כך התעמעמה תמונתה עוד ועוד עד שאבדה לי. שוטטתי בעולם ריק, חלבי בערפיליותו, עד שלרגע, כמו והופיעה מתוך הערפל החלבי בכבודו ובעצמו, הכתה באישוניי דמותה של מיכלי, לבושה בגדים לבנים, בוהקים, מתוחים יפה על גופה, ושיערה היפהפה גולש על כתפיה. כשהתקרבתי כדי לבחון מקרוב את יופייה המתכתי, הרך, את משקפי השמש הכהות שהרכיבה, הלם בי לבי בחוזקה. היא שלחה אליי יד רכה, את זו שעל מגע ליטופיה כה התענגתי בימים עברו, וברגע בו נגע בי קצה אצבעה לפתע קרע ברק את השמיים ורעמים רעמו ומפיה עלתה צווחה קטנה והיא עצמה את עיניה, כמתוך כאב או כמו שנוהגת מיכל לעשות כשאנחנו שוכבים, והיא משכה מידית את ידה ושיערה היפהפה נעלם בן רגע והותיר קרקפת עירומה. רציתי לחבק אותה, ללטף אותה, ללפות את ידיה העדינות, לרמוס את משקפי השמש הנוראיות האלו שגזלו ממנה את שיערה, להכות בקרקפתה כדי שתצמיח אותו במהרה, לחבוט בה עד זוב דם, לשסע אותה, לצרוח עליה שתמלא את מלאכתה ו…

התחלתי לטלטל את גופה בכעס ולצרוח עליה מלוא הגרון.

"לא! אל תלכי!", צרחתי, "אל תלכי, בבקשה, בבקשה!", אך לפתע נשבה רוח סערה נוראית וגשם כבד החל להכות בבשרי החשוף, הלבוש בתחתונים בלבד, והרוח לקחה אותה ממני במשב אחד אכזרי בו בקושי הצלחתי להחזיק את רגליי על הקרקע. התיישבתי על הרצפה, מוקף בלובן החלבי, והכיתי בה באגרופיי עד כאב. צרחתי. בכיתי. בעודי מייבב נשמעה הלמות תופים נוראית שרק העצימה את בכיי. וההלמות התעצמה והתעצמה וגברה עד שפקחתי את עיניי והבנתי שהייתה זו ההשכמה היומית, מלווה בצווחות נוראיות של שירה, אם אפשר בכלל לקרוא לדבר הזה "מוזיקה" או "שירה", על מוות וייסורים, סוף ללילה נוראי.

הלילה, סוף-סוף, סגרו את החלונות והדליקו את המזגנים בחדר השינה. בהתחלה שמחתי על היעדרם של היתושים הכה מעיקים, אך במהרה נעלמה לה השמחה. בחדר האטום, בו היו שלושה מזגנים, ירדה הטמפרטורה במהרה עד שגופנו, הלבוש בתחתונים בלבד, החל לרעוד מקור. אי-אפשר היה לישון ככה, בין ההתעטשויות לנזלת, כשהכול מסביב קפוא. ועל זה עוד התווסף החלום.

מיכל לא הייתה בארוחת הבוקר הזה והיעדרה פשוט צבט לבי, כמעט מספיק כדי להסיח את דעתי מניחוחות האוכל הנפלאים שבקעו מהשולחן הסמוך בו ישבו סגל הבית. אנו, כרגיל, הסתפקנו בדייסה שמזינה אך בקושי וחסרת טעם לחלוטין.

אחרי האוכל ניסה תומר לעודד אותי קצת. "אחי, בוא נדבר דוגרי", אמר, "אתה שחקן הרבה יותר חזק ממנה. אם תנצח, זה יהיה מיותר שהיא בכלל באה לכאן וסבלה את כל זה. ואם אתה תודח… אין מצב שגם אם היו משאירים אותה הפעם, היא הייתה מגיעה לשלב שבו היא הייתה יכולה לשרוד בזמן שאתה מודח, אז בכל מקרה היא לא הייתה מרוויחה בשבילכם את הכסף ואז עדיף לשניכם שתודח בהתחלה ולא תסבול הרבה."

גם אם הוא צדק, זה לא עוזר לי ולא מפחית מעוצמת הגעגוע והכאב. ומהשנאה, השנאה שלי לעילי שרק הלכה והתחזקה.

ממש כאילו וקראו בהפקה את מחשבותיי במשך הימים הבאים, באה המשימה הגדולה הבאה.

האחות לקחה את כולנו לחצר הבית, זו שבה אנו עורכים את טקס סיום היום ושרים את ההמנון בסוף כל ערב, שם אמר לנו שרון אופיר "המשימה של היום תמשיך את הקו של משימת ההדחה האחרונה ותהיה בזוגות. עכשיו נחלק אתכם לזוגות של בן ובת בכול זוג, חוץ מזוג אחד של שני בנים כי יש לנו בבית שני בנים יותר מבנות. תשבו ביחד, אתם יכולים לדבר אחד עם השני, אבל לא עם הזוגות האחרים עד שיגיע תורכם במשימה." וכך התחיל להקריא ולפרט את הזוגות: תומר קיבל את שירן, סרגיי את מורן, וכך הלאה, עוד זוג ועוד זוג, עד שבסוף, כמו שחשבתי, הם נתנו לי את עילי כבן זוג.

אם זו משימה של שיתוף פעולה – אנחנו גמורים.

לא, לא יכול להיות. ראיתי את המשימה הקבוצתית האחרונה – הם היו צריכים להכאיב אחד לשני. בטח ככה תהיה גם המשימה הזו. הלוואי וככה תהיה גם המשימה הזו – בן הזונה המאנייק החרא הקטן הזה הולך לקבל ממני את מה שמגיע לו. הוא שהעז לגעת במיכלי – מיכלי שלי! – לא ייצא מזה נקי, על גופתי המתה! הוא הולך להצטער על הרגע שבו הוא נולד!

תפסנו לנו פינה בקצה החצר וחיכינו לתורנו. לא החלפנו זה עם זה מילה למרות שבקרב הזוגות האחרים כן נראתה אינטראקציה מסוימת, במיוחד לאור העובדה שזו הפעם הראשונה שהותר לבנים לדבר עם בנות הבית בצורה מסודרת.

היינו הזוג הרביעי.

בחדר הייעודי חיכתה לנו האחות שהושיבה אותנו על מתקן שהורכב משני כיסאות מתכת שהיושבים בהם נמצאים אחד מול השני. ליד רגלי הכיסאות היו מן דוושות שחוברו במערכת מכאנית משונה לצבתות שאליהן הוכנסו הזרועות שלנו, בחלק שבין הכתף למרפק. הצבתות אחזו בנו ברפיון. חגורות קשרו אותנו אל הכיסאות באזורי האגן והחזה.

"החוקים של המשחק הזה פשוטים", אמר הקול מהרמקול, "בעוד כמה רגעים האחות תשחרר את המערכת והצבתות ילפתו חזק, בכאב, את שרירי הזרועות שלכם. כדי לשחרר אותן תצטרכו ללחוץ על הדוושות, שנבלמות על ידי לחיצות הדוושות של היריב שלכם. כל הקלה באחיזה של הצבתות תבוא על חשבון הידוק האחיזה שלהן ביריב שלכם, ולהפך. ככל שתחזיקו יותר זמן, כך תרוויחו יותר כסף. המשחק יופסק כשאחד מכם יישבר. המפסיד יעביר שלושים אחוזים מהרווח שלו במשחק הזה אל המנצח. אסור לדבר אחד עם השני במהלך המשחק."

מעולה. אני אכנס בו. אני אשבור אותו. אני אמחץ את השרירים שלו עד שיצעק ויצרח ויתפתל מכאבים ויבקש שאניח לו. על הצרחה שמיכלי צרחה הוא יצרח מאה. הוא יצרח אלף. הוא ילמד את הלקח של החיים שלו.

ובכלל המשימה הזו באה בעיתוי מתאים – גם בין המשימות הגדולות החיים בבית הם לא תענוג גדול. בימים שקדמו למשימת הגירוד, למשל, היו מתחילים לפתע להשמיע לנו מכל הרמקולים צלילים מעצבנים, צורמים, במשך שעות. אנשים כמעט התחרפנו מזה. בימים האחרונים פוזרו על הרצפה בבית כל מיני חפצים חדים, כמו שברי זכוכיות, שנאסר עלינו להרים ממנה. כולנו נשרטנו או דיממנו מהרגליים בשלב כזה או אחר ואני עוד זוכר איך חבשה האחות את רגלי ברכות אימהית כל כך… גם עילי נפצע ומיד התחיל לבכות ולצרוח כמו ילד קטן – עילי הזה הוא חלש ועכשיו, כשצריך ללחוץ על הדוושות האלו עם הרגליים הכואבות זה יהיה מאוד לא נעים לשנינו, אבל לו יותר. וזה מה שבאמת חשוב.

על הרצפה, בין הכיסאות, הייתה קופסה אליה התחברו הדוושות שלנו, כנראה המנגנון המכאני של המתקן. האחות התכופפה לכיוונה – הו, איזה ירכיים נחשפו כשהתרוממה מעט חצאיתה הקצרצרה! – וסובבה איזה ברז בזמן שאמרה "עדיין אל תדחפו את הדוושות". כשסובבה אותו, במקביל לצליל שריקה של גז שנפלט מהמנגנון, החלו הצבתות ללפות את זרועותינו. זה כאב, אבל לא היה כזה נורא. "תתחילו", אמרה ומיד דחפתי את הדוושה בכול הכוח שלי. נראה שגם עילי ניסה, אך אני זה שדחפתי חזק יותר. הצבתות שלי הרפו, אלו של עילי התהדקו, ומול שפתיו החשוקות חייכתי חיוך של שמחה. כפות הרגליים קצת עקצצו, אבל זה פשוט היה לא חשוב – עילי התחיל לקבל את מה שמגיע לו. התחיל, רק התחיל.

המנגנון המכאני שחרר קצת את הדוושה שלי והפעם, לפני שהספקתי להכניס לעילי, הוא זה שדחף חזק יותר והצבתות שלי התהדקו. זה כאב. רצתי לצרוח עליו שהוא בן זונה אבל שתקתי, כי אסור, ורק דחפתי חזק יותר והחזקתי את הדוושה לחוצה. כף הרגל עקצצה והמתיחות של שרירי הרגל, ביחד עם התנגדותה של הדוושה שנראה כי גדלה עם הזמן, הכאיבו. אבל לא היה לי אכפת. כל כיווץ כואב של שריר בפניו של עילי עשה לי טוב, הרבה מעבר לכל הכאב.

כעבור כמה רגעים ניצח הלחץ שבדוושות את השרירים שלי ועילי ניצל את רגע השבירה הזה כדי להכאיב לי. הרגעים האלו של הכאב החד בשריר הנמחץ אמנם הפריעו לי, אבל מעין אקסטזה חלשה, מעין שמחה מרוכזת משונה, כבר התפתחה אצלי לאורך המשימה עם כל רגע שבו כאב לעילי. השמחה הזו ניצחה את הכאב בקלות וכך מצאתי את הכוח ודחפתי את הדוושה שוב, במלוא העצמה. הוא פלט צרחה קלה שלוותה בצחוק קל שלי.

הפחתתי מעט את עוצמת הלחיצה כדי לא להתעייף. עדיף להחזיק חזק פחות לאורך זמן, מאשר להישבר מהר. עילי צריך לסבול זמן ארוך. והאוצר, הו, האוצר…אוסף של שטרות, השטרות שבהם אקנה למיכלי שמלת כלה יפהפייה, אלו בהם אקנה את ביתנו היפהפה, אלו שכה איהנה לשוב ולספור וללוש וללטף אחרי המשימה, השטרות היפהפיים האלו החלו להצבר ליד הכיסאות שלנו.

"עד כאן היה חימום, תעזבו לרגע את הדוושות", אמרה האחות וסובבה שוב את הברז. הצבתות התהדקו והכאיבו עוד יותר. מיד לאחר מכן עילי הכאיב לי כשהידק אותן בלחיצתו על הדוושה. ואז בן הזונה הזה חטף את מה שהכאיב לי פי שתיים, ולאורך יותר זמן, כשמול עיניי בהקה תמונתו כשהכה בשוט את מיכלי אהובתי, הטריפה אותי ונתנה לי את כל הכוח להמשיך ולדחוף את הדוושה למרות ההתנגדות המכאנית.

והמשחק המשיך בהכאבות הדדיות ובצרחות של כאב. למרות כל הכאב הרב שכאבתי אני, בזרועות, בשרירי הרגליים ובכפות הרגליים השרוטות, שִמחתי על כאבו של עילי והכאב הזה, ביחד עם המחשבה על האוצר הנפלא שלי, זה שייקנה לי ולמיכל את כל מה שאנחנו צריכים, החזיקו אותי.

שוב סובבה האחות את הברז וחזרה להביט בנו במבט עמום מבעד למשקפי השמש הכהות שלה. הכאב התעצם. חד כל כך, צורב כל כך… צרחתי. מיד לאחר מכן, כדי להקל מעט על הכאב, וגם כדי לא לתת לעילי סיבה לשמוח, דחפתי את הדוושה בטירוף חושים.

למרגלות כיסאי הניחה האחות גביע זהוב, יפהפה. כשדחפתי את הדוושות ראיתי בעיני רוחי את מיכל אוחזת בו ושותה ממנו יין בקידוש ערב שישי כששיערה היפה גולש על כתפיה. אף מבלי לגעת בגביע הרגשתי את מגעו הקר והמנחם והוא נתן לי כוח להמשיך.

עוד מאבק, ועוד אחד, ועוד צרחות, ועוד שמחות קטנות של ניצחון, ועוד כאב שגורם לי להרגיש כאילו ועצמותיי מתפוררות להן מבפנים, כאילו וכפות רגליי בוערות, ועוד סיבוב של הברז ועוד ערימה מכובדת של שטרות, דולרים ירקרקים מהם קרא לי פרצופו המחייך של בנג'מין פרנקלין להחזיק מעמד. הקשבתי לו ולא לשרירי הרגליים שלי ודחפתי את הדוושה. עילי צרח ונתן לי כוח.

לבסוף עילי נכנע. האחות שחררה את המנגנון בסיבוב של הברז ואז, עם שריקת הסיום של סילון הגז מהמנגנון המכאני, סוף-סוף, נפסק הכאב החד והנוראי הזה. עתה נותרתי להתמודד עם שאריות הכאב, אלו של השרירים שנמעכו ונמתחו ושל כף הרגל המדממת שנלחצה כה חזק. כל גופי כאב, לא ידעתי איך אצליח לעמוד, אבל שמחתי. בן הזונה הזה שילם! מיכלי תהיה גאה בי.

אחרי כמה דקות בהם נתנו לשרירים להירגע במצוות הקול, הגיע הרגע הטוב של היום – האחות הביאה לעילי מחשבון ולאחר שחישב, פעמיים, את הרווח שלו מן המשימה הזו, העביר לי את שלושים האחוזים שמגיעים לי, אפילו קצת יותר כי לא היה לו כסף קטן. מבטו, מלא הסלידה והבוז כשעשה את זה, היה בשבילי הכול.

"עכשיו לחצו ידיים", אמר הקול מהרמקול. הייתה זו לחיצת ידיים שכאבה לשני הצדדים.

"שירו את המנון הבית! כשתסיימו לכו לחדר השינה, כל אחד עם אוצרו. נאסר עליכם, שניכם, לדבר זה עם זה עד למחרת בבוקר."

"אנו חיילים בצבא הכאב!"

צלעתי לחדר השינה עם האוצר בשק קטן בידי כשאני כואב אך מרוצה.

השוואה של מצבי אל אלו של האחרים עודדה אותי. אצל כל שלושת הזוגות האחרים זכו הגברים שבזוגות במשימה, כולם באוצר בסכום פחות מזה שאני הרווחתי, כך שנכון לאותו הרגע הייתי במקום הראשון במשימה.

מעמדי נשמר גם כשהגיע הגבר השישי לחדר, סרגיי, שתפס עכשיו את המקום השני.

הגבר הבא שנכנס לחדר היה תומר. מיד הבנתי שמשהו לא בסדר. הוא נראה מלנכולי. חיכיתי עוד כמה דקות, רציתי שיירגע קצת, ואז ניגשתי לדבר אתו. הייתי מחבק אותו בחבריות אם רק היה מותר, אבל לאור האיסור על מגע פיזי בין בני הבית, הסתפקתי בניסיון לגייס קול סמכותי ומרגיע ושאלתי מה קרה.

הסתבר שהפסיד במשימה האחרונה. "אתה קולט, הפסדתי לבחורה. לבחורה!", אמר לי, ובהמשך התברר גודל המחדל – לפחות מבין הגברים הוא היה במקום האחרון במשימה הזו. לא באמת היה לי מה להגיד לו או איך לנחם אותו לאור המצב אז הסתפקתי באמירות קלישאתיות על כך שלכולם יש טעויות לפעמים, שאף אחד לא מושלם, על כך שעוד תהיה לו הזדמנות לתקן את המצב.

"אתה לא מבין?", שאל אותי, "הולכים להעיף אותי מכאן, על בטוח. אין מצב שלא יעמידו אותי להדחה! ותגיד לי ת'אמת – אם היית צופה בי שם בבית היית טורח בכלל להצביע לי? אני לא הייתי יורק לכיוון של אפס כמוני."

כל הניסיונות הקלישאתיים שלי לענות היו, למעשה, מטופשים מאוד – הוא צדק במה שאמר ועמוק בלב חשבתי שאיש לא יהיה מוכן להצביע לו ושימיו ספורים.

בהמשך גילה תומר שהוא לא היחיד שהפסיד לבחורה במשימה הזו – כך היה גם הגבר האחרון, שלומי, שעדיין, למרות הפסדו, נכנע בשלב מאוחר יחסית למישהי בשם איילה, המפלצת של הבנות, והותיר את תומר במקום האחרון. ישבתי על הרצפה ליד תומר בזמן שהוא שב וספר את רווחיו מאז ההדחה האחרונה ותקתק על כפתורי המחשבון בקצב מטורף. לא היה לי שום דבר להגיד לו. לבסוף קמתי משם וניגשתי לאוצרי שלי, כי עם כל הכבוד לתומר, מגיע גם לי ליהנות ממנו קצת. עם שרירים כואבים, עם רגל שורפת, עם זיכרונות שעשיתי מאמץ עילאי כדי לדחוף עמוק ככול שניתן אל החלק האחורי ביותר בראשי, עם מחשבות על מיכל ועל הבית שאקנה לה, עם כל אלו ישבתי וספרתי כל מטבע, כל שטר, כל תכשיט וכל כלי יפה. המחשבון הראה לי מספרים נאים והספרות המרובעות האלו, הן שבסופו של דבר קבעו את גורלנו כאן, הן ומגעו הקר, הרך, המנצנץ והמתוק של האוצר, נתנו לי רגע של נחת שהצליח לדחוק לשנייה את הייסורים האלו שעליהם אני לא כותב כמו מתוך מחשבה שאם לא אזכיר, לא יהיו קיימים.

"שלום דיירים", בקע קול מהרמקול, "אני מקווה שנהניתם כמוני מהמשימה האחרונה. התכוננו לטקס ריקון התיבות. ואה – כן – כדאי שתדעו", הוסיף לפתע בנימה אגבית, "היום נעמיד להצבעת הדחה חמישה מכם, מתוכם שלושה יודחו, ובהם לפחות בן אחד ולפחות בת אחת. כדאי שאלו מכם שמשערים שהם בסיכון לעמוד להדחה יתחילו להתכונן נפשית." אוי, לא – כאילו שלא הספיק לתומר עד עכשיו…

בסוף טקס ריקון התיבות, בו התגלה ששלומי, רון ותומר הם שלושת הבנים במצב הגרוע ביותר מאז ההדחה האחרונה, קרא להם הרמקול לצאת מהחדר ולחכות למשימת הצלה – מתוך הקבוצה של ששת המדורגים נמוך ביותר, הם ועוד שלוש בנות, יזכה אחד להיחלץ מהסיכון להדחה, כך שהחמישה הנותרים יועמדו להצבעת הדחה.

"שכבו במיטותיכם ואל תקומו עד להודעה חדשה", ציווה הקול על השאר ואחרי כמה דקות חזרו רון, תומר ושלומי לחדר ובידיהם העטופות בכפפות כדורי עופרת גדולים. על ראשיהם היו קסדות, על רגליהם מגפיים כבדים, והם הרימו את ידיהם, המחזיקות בכדורים, גבוה אל מעל ראשיהם והתחילו ללכת בחדר במעגלים.

"האחרון או האחרונה שיפילו מידיהם את הכדור יזכו לחסינות במשימה זו", אמר הרמקול, "ולכם, שאר הדיירים, אסור לתקשר בשום דרך עם תומר, רון או עם שלומי."

וכך הם הסתובבו שם, והסתובבו והסתובבו והסתובבו, והכאב שגבר בידיהם נתן אותותיו בפניהם, וכבר התחלתי לחשוש שתומר לא יחזיק, ואז אמר הרמקול "נופר נשברה". נראה שהידיעה הזו נתנה להם מעט כוח.

עוד בחורה, שירן, נשברה. ואז…ואז תומר נשבר. אוי, חשבתי לי, הוא גמור. הוא יצא מהחדר בהוראת הרמקול וכשחזר, ללא כפפותיו, מגפיו וקסדתו ובזמן שהשניים האחרים עוד הסתובבו עם כדורי העופרת בידיהם, נשכב במיטתו עם ראשו לכיוון הקרש ובין שבבי המתכת ששרטו את גופו הצנום, אני בטוח בכך מהיכרותי אתו, בכה.

לבסוף שלומי הוא זה שזכה במשימה.

הראשונות שהודחו הערב מהתכנית היו שירן ונופר, ועתה היה זה קרב צמוד בין שני הבנים. החזקתי לתומר אצבעות וקיוויתי, כל-כך קיוויתי, שהצופים בבית יתנו לו עוד חסד, שלא ייקחו ממני את החבר היחיד שיש לי פה עכשיו אחרי שמיכל הלכה. תומר נראה לבן כסיד, כאילו והחליט מראש שנגזר עליו לעזוב.

"והמודח החמישי מבית בתולי הברזל, והאחרון לערב זה הוא…" קרא שרון אופיר, "תומר!"

זה היה חלום מוזר.

אני ותומר, לבושים שנינו כמו ביום רגיל, עם ג'ינס וחולצה, עוד עם התספורות שהיו לנו לפני שהתחילה התכנית, מגולחים, תומר עם עגיליו, טיילנו בגן החיות. נעצרנו ליד החומה שגדרה את מתחם הפילים וראיתי שם פיל אחד בודד, רחוק מהקבוצה שלו. חשבתי עליו, על הפיל הבודד הזה, ושאלתי את תומר האם ידע שפילים הם כנראה החיה היחידה חוץ מהאדם שמקיימת סוג של טקס לוויה כשאחד מבני הקבוצה מת. הוא אמר שלא. הפיל הסתובב אליי והביט בי במבט מכוער, כמו מי שגילה שריכלו עליו מאחורי גבו. התעלמתי ממנו ומשם המשכנו לכלוב מוזר בו ישבה מיכלי, בשמלת כלה יפהפייה ועם תסרוקת עוצרת נשימה, ולצדה האחות במדיה הלבנים עם משקפי השמש הרגילות שלה.

מיכלי ישבה בצד הכלוב, שעונה על עץ, ובהתה בי באטימות. האחות, לעומתה, ברגע בו ראתה אותי, השתטחה על סורגי הכלוב וקראה לי בהיסטריה שאשחרר אותה.

"אני לא יודע איך", אמרתי.

"תחפור מנהרה", היא אמרה, "תחפור מנהרה מבחוץ אלינו".

"מאיפה תביא עכשיו את חפירה?", שאל תומר.

"לא…אני לא יודע."

"תמצא, אתה חייב למצוא!", צרחה וטלטלה את עצמה כשהיא אוחזת בסורגים הכבדים.

לרגע נעמדתי ותהיתי מה לעשות.

בזמן שחשבתי שמעתי לפתע קול רקיעה חזק וכשהסתובבתי ראיתי שהפיל, אותו הפיל שהביט בי במבט זועף קודם לכן, שאב עם חדקו מים מאגם קטן שהיה באזור המחיה שלו, כיוון את החדק לעברי והתיז אותם בסילון עצמתי. ברחתי מאזור הכלוב כמעט בן רגע ומשכתי אתי משם את תומר, כמעט באלימות, הצדה. האחות, שלא הספיקה לברוח, חטפה את הזרם חזיתית והוטחה אחורה. הפיל צנף במעין הבעת שמחה לאיד והחל ללכת בחזרה לכיוון הקבוצה שלו.

"נו, תראה מה עשית לי!", קראה האחות וכשהתקרבתי לכלובה בחזרה ראיתי את ירכיה החטובים ואת שדיה המוצקים, היפהפיים, חשופים מבעד לבד הלבן שהמים הפכו לשקוף למחצה. מיכלי המשיכה להביט בי במבט אטום.

"עכשיו אתה חייב לעזור לי!", קראה האחות בקול סמכותי, "בלי תירוצים! אם צריך תהפוך פה את כל הגן חיות המזדיין הזה, העיקר שתמצא את ותחפור מנהרה שתוציא אותי מכאן!"

"טוב", מלמלתי בכניעה. תומר הביט בי בהבעת פנים מאוכזבת, מזלזלת משהו, והנד בראשו תוך כדי אנחה כבדה.

התעלמתי ממנו והחלטתי לחפש את חפירה בכל מחיר ולמצוא אותו כמה שיותר מהר. התחלתי לרוץ בפארק בחיפושים אחריו, ולרוץ עוד ועוד ועוד עד שהחלום נגמר. התעוררתי מהחלום באמצע הלילה וכשגיליתי שיש עוד זמן לישון חזרתי וניסיתי להירדם, אך לא הצלחתי במשך זמן רב.

בסופו של עוד יום קשה, נעמדנו בחצר הבית ושרנו את ההמנון, כמו בכל יום לפני השינה.

"השורה שאני הכי אוהב בהמנון הבית היא 'צעד אחר צעד, גובר הכאב, רק העושר הקר ממלא את הלב!' ועכשיו הגיע הזמן לממש אותה – משימת ההצלה מהדחה הייתה רק הכנה – במשימה הבאה נקשור לרגליים שלכם כדורי מתכת כבדים שאתם תצטרכו ללכת בלי הפסקה – הראשון שיעצור את ההליכה שלו יפסיד את כל מה שהרוויח במשימה הזו. מדי פעם האח והאחות יזרקו אליכם כסף וחפצים יקרים – מי שיצליח להרים את אחד מהדברים שהאח או האחות יזרקו יוכל ללכת ולהניח אותם בתיבה שלו. ואה – כן – אתם חייבים לשיר את המנון הבית כל הזמן, בלי להפסיק, ולשיר אותו שוב ושוב כשהוא נגמר. מי שיפסיק לשיר או ללכת – ייפסל. עכשיו, תלכו ותביאו את התיבות שלכם, אל תדברו בדרך. תסדרו את התיבות בשורה ותלכו לאח או האחות. קדימה, אל תעכבו אותנו. ו…שכחתי להגיד, אבל מתוך חמשת הראשונים שייפסלו יודחו שלושה דיירים, בלי קשר לאוצר שהרוויחו במשימות הקטנות מאז ההדחה הקודמת."

כשנגעה האחות בפרקי כפות הרגליים שלי היה במגעה משהו לוהט, מעורר, במיוחד כששלחה אותי לדרכי, להיגרר ולשיר, בחבטה קלה על ישבני.

התחלתי ללכת.

"אין אושר לאדם כשריקים הכיסים", מלמלתי בין גרירה אחת של הכדור אל הבאה בתור. והרגליים הולכות וכבדות וקולי הולך ונסדק. אבל חייב להמשיך, חייב, כי השיר צודק – "רק העושר הקר ממלא את הלב", והעושר, העושר האוצרי הזה, הוא המפתח לחיים שלי ושל מיכלי, לחיינו בבית החלומות שבו אנו כה רוצים לגדל את ילדינו. חייב להמשיך, חייב, חייב! והנה השליכה האחות, ממקום מושבה הנוח על הכורסה הרכה שבאמצע החצר, שרשרת זהב משובצת יהלומים, כזו שנראית כאילו ונשלפה מהמדף המאובטח ביותר בחנות התכשיטים. אני חייב, חייב להגיע אליה, חייב!

אני גורר את הרגליים, מנסה להקדים את סרגיי שהחליט לתפוס אותה לפניי והחל לצעוד לעברה אף הוא. "אין הדרך אליהם סוגה בשושנים", אני ממלמל והכאב שהתפתח מעל לגיד האכילס שלי כמו ובא להדגיש את מילות השיר. "רק הזורעים בדמעה", אני אומר לעצמי, רק הם "בשמחה הם קוצרים". הסבל הזה, אני משכנע את עצמי, שווה כל רגע. אמנם, "צעד אחר צעד גובר הכאב", אך העושר הקר שבסופו הוא המפתח לאושר שלי ושל מיכלי. "גרור את רגלייך!", אני צורח על עצמי, זוז כבר, די להיות כמו בחורה, זוז כבר, סרגיי עומד להגיע אל השרשרת לפנייך!

"עילי!", קרא לפתע הרמקול ומיד הסתובבתי לעברו של עילי כדי לראות מה רוצים ממנו, "בקושי שומעים אותך שר. חזק יותר!"

צחקקתי לי בלב והתמלאתי שמחה לאידו. מגיע לבן הזונה הזה! ואז, כשבאתי לחזור לכיוון השרשרת – אז קרא דבר נורא. מחוסר תשומת לב, כשמבטי עוד היה מרוכז בעילי, הסתבכה רגל ימין בשרשרת שהחזיקה את כדור המתכת של רגל שמאל, לרגע אבדתי את שיווי המשקל, התנודדתי ונפלתי. האחרים הסתובבו אלי והקול צעק "המשיכו ללכת!". הרגליים כאבו ולא הצלחתי לקום. האחות קמה לעברי, הושיטה לעברי את ידה כדי שאיעזר בה כשאקום ומיד לאחר שהתמלאתי סוג של תקווה אל מול מגעה הבוטח והייתי בטוח שעכשיו אני מנצח את המשימה הזו בכל מצב, היא אמרה "כשנפלת הפסקת ללכת ולשיר והפסדת במשימה. תתכונן להדחה."

לא ייתכן, לא, לא ייתכן! לא אני! לא הראשון להפסיד במשימה האידיוטית הזו, ועוד בגלל בן הזונה הזה עילי!

"אבל…"

"שקט!", קראה בקול חד, "תעמוד כאן בשקט ותיתן לי להוריד לך את הכדורים מהרגליים."

"המשיכו ללכת!", קרא הקול לאחרים דרך הרמקול.

הפעם היה מגע אצבעותיה על רגלי צורב, מרושע, כמו זה של בחורה שהרגע זרקה אותי.

"תלך לחדר שלך ותאסוף את כל האוצר שלך לתיבה הגדולה ותחכה להוראות נוספות", אמרה בקול מרושע, קר.

ידיי כמעט רטטו מזעם כשאספתי את האוצר אל התיבה שלי. לא ייתכן, לא ייתכן שאני הראשון, לא ייתכן, ועוד בגלל עילי הבן זונה המזדיין הזה!

דלת החדר נפתחה ופנימה נכנסה האישה שגזזה את שיערי ביום הראשון.

"תבוא אחריי", אמרה, "ותיקח אתך את התיבה שלך."

היא הובילה אותי ברחבי הבית אל חדר צדדי אליו מעולם לא נכנסתי. בחדר לא היו חלונות. מהתקרה נתלו שש מנורות, מתוכן דלקה אחת, נורת ליבון רגילה. בחדר היו חמש מיטות ובצד הרחוק שלו אסלה קטנה. שני רמקולי ענק ניצבו מימין ומשמאל לאסלה, בצמוד לפינות החדר. על ארבעת קירות החדר נתלו שלטים ארוכים מאוד, באורך הקיר, בהם נכתבו על בדי קנבס משפטים מתוך המנון הבית. "תשכב על המיטה השמאלית ביותר ותחכה להוראות", אמרה ולאחר שנשכבתי יצאה מהחדר. המיטה הייתה עשויה מקרש שגם אם לא ננעצו בו חתיכות מתכת מהסוג שמילא את כל עורי חתכים, היה כל כך מחוספס ודוקרני עד שרק השכיבה עליו הכאיבה לי. "חכה עד שיגיעו השאר", אמר הקול מהרמקול.

כמה דקות לאחריי הגיע רון, נשכב והתחיל לבכות. מה הם מתכננים לנו? לאחריו הגיע שלומי ואז…ואז הגיע עילי. יש. מגיע לו! הלוואי שיודח, הלוואי שסוף כל סוף יודח! הוא נשכב על מיטתו, בהה בי לרגע ברשעות ואז הסתובב ובהה בקיר.

אחרונה הגיעה עוד בחורה – סיוון שמה.

"לכל אחד מכם יש משפט אחד להגיד לצופים בבית כדי לשכנע מדוע עליו להישאר."

לרגע הזה חיכיתי ואפילו הכנתי בראשי משפט. הייתי הראשון ובקול בוטח אמרתי "עד היום לא עמדתי להדחה. לפי כמות האוצר מתחילת התכנית אני במקום השני מבין כל הבנים, אז אני בסך הכול שחקן טוב. לא…לא מגיע לי לעוף כהה בגלל שטות קטנה."

"יפה" אמר הקול, "עכשיו אתה, רון". כך המשיכו האחרים לדבר, במיוחד עילי שהחל לחרטט על תרומתו לתחרות בבית עד שנקטע על ידי הקול שביקש לעבור לתורה של סיוון.

"עכשיו, כולכם – נא להתיישב!", קרא הקול. כשסיימנו כולנו להתיישב הבחורה שגזזה את שיערי, שהגיעה עם סיוון ונשארה עד עכשיו, הסירה את ארבעת השלטים מהקירות ויצאה מהחדר. מיד כבתה נורת הליבון ולאחר כמה רגעים נדלקו החמש האחרות, אחת מעל כל מיטה, ונוספות נדלקו מתוך הקירות, שם הוסתרו קודם לכן על ידי השלטים. היו אלו נורות תאורה גבוהה שכמעט קרעו את עינינו. הרגשתי שהרשתית שלי עומדת לעלות באש.

"ברוכים הבאים לחדר המועמדים להדחה", אמר הרמקול, "כאן תישארו עד להודעה חדשה. נאסר עליכם לישון במהלך הזמן הזה, אנחנו מקווים שהאורות האלו יעזרו לכם לעמוד ביעד הזה. נאסר עליכם לדבר זה עם זה. נאסר עליכם לקום מהמיטה שלא לצורך. לכו לשירותים במקרה של הכרח, אבל אם מישהו מכם יגזים ויקום כל חמש דקות הוא יודח מידית. בהצלחה."

אוי, זה מטורף. אם אני לא אמצא משהו להעסיק בו את עצמי אני אתחרפן לחלוטין. פשוט אתחרפן! חייב למצוא, חייב למצוא…הדממה הזו נוראית.

התחלתי להריץ מוזיקה בתוך הראש שלי. שרתי שיר אהוב, השפתיים נעו ללא קול, והתחלתי עוד אחד אבל קול התעטשות של שלומי קטע את המחשבה שלי וגרם לי לשכוח איפה הייתי בשיר. ניסיתי להיזכר, אבל…לא, זה לא ילך, המוח שלי הוא לא נגן.

חשוב על מיכלי. חשוב על הבית. חשוב על האוצר ועל מה שייתן לך. חשוב, חשוב! הם מסוגלים להשאיר אותי כאן גם עד לרגע ההדחה עצמה, אני לא יכול לתת לדבר הזה לנצח אותי. צריך להסתכל על זה כמו על סוג של מדיטציה, כמו על הזדמנות להירגע מכל הטירוף הזה שהולך סביבי. אבל על מה אני אחשוב כל כך הרבה שעות? כבר עכשיו אני עייף ורעב וקשה מאוד להתרכז וצריך לקחת בחשבון שבהמשך העייפות והרעב רק יגברו ויגברו. לעזאזל!

האחרים נראו כאילו לא ידעו מה לעשות עם עצמם וזה ניחם אותי, אבל רק חצי נחמה. חשוב על מיכלי! חשוב!

חשבתי על הצעת הנישואין שהצעתי לה, כשהבאתי אותה לרכוב על פיל. פילים! נזכרתי בפעם הראשונה שבה באתי אליה הביתה, לחדר שלה בבית הוריה, שם גרה בזמן הלימודים. זה היה חדר נשי קלאסי, מעוצב בטוב טעם, שדבר אחד היה בו שונה ומיוחד: פילים. בובה קטנה של פיל כמשקולת נייר, תצלום אומנותי יפהפה של פיל על הקיר, פסלון קטן של פיל על המדף וכשיצאתי שמתי לב שהיה לה ציור של פיל אפילו על השלט של הדלת. "מה הקטע שלך עם פילים?", שאלתי אותה והיא ענתה שזו חיה גדולה, מרשימה ומאיימת למראה עם החדק הארוך והחתים הכול כך חדים אבל, למעשה, חיה צמחונית וחברתית שלא פוגעת באף חיה אחרת. וחוץ מזה, אמרה, לפילים יש זיכרון מדהים וכנראה אפילו סוג של תודעה עצמית. מה יותר מגניב מזה?

אז כן – לרגל הצעת הנישואין שלנו הגשמתי לה חלום ובזמן שטיילנו על גבו של פיל הענקתי לה טבעת. בזמן שעיניי בהו בפינת החדר, שם הייתה התאורה חלשה יחסית, עלתה בעיניי רוחי תמונתה, איך הייתה כה מאושרת ברגע הזה, ויפה, הו כה יפה עם שיערה הגולש, בשמלתה הפרחונית, איך חיבקה ונישקה אותי כשירדנו מגבו של הפיל, איך ליטפה אותו לאחר מכן וראתה, או טענה שראתה, חיוך על פניו הכבירות.

נזכרתי איך ראינו את הפרומואים של "בתולי הברזל" בטלוויזיה ואיך שכנעה אותי, לאחר שלא הסכמתי בהתחלה, להירשם למבחנים של התכנית. "אין סיכוי שייקחו אותנו", אמרתי לה אבל היא המשיכה להציק לי עם זה עד שנשברתי. "זה יסדר אותנו בחיים", היא אמרה, "אפילו מיליון, לא עשרה, זה התחלה מעולה לזוג צעיר כמונו, מכסה את כל העלויות של החתונה. ויותר מזה – רק תחשוב איזה פתיחה זו תהיה לחיים המשותפים שלנו!"

והמבחנים…אני עדיין לא מאמין שעברנו אותם. היו שם בריונים גדולים שנראו כאילו והם יכולים לעמוד בכל סבל שהוא, והיו שם לוחמים גדולים שבצבא אכלו רק חול ובכל זאת, הם אמרו שיש בנו משהו מיוחד, במיוחד כשהחלטנו להגיע בתור זוג, וכך השתחלנו פנימה.

נזכרתי איך חגגנו יום לפני שהתחילה התכנית בידיעה שהתכנית תכפה עלינו סוג של הפרדה כפויה. הלכו לאכול במסעדה טובה, ראינו ביחד סרט בבית ושכבנו והיה…איך נהנינו ביחד!

ואז חשבתי על היום הראשון כאן, שנראה בעיניי כאילו ועברו עידן ועידנים מאז קרה ותמונתה התחלפה באחת לזו חסרת השיער, הלבושה אך ורק בתחתונים וחזייה לעיני כל, חברי הבית וקהל הצופים, בגופה המלא שריטות וחבלות.

ואז חשבתי על הימים הראשונים של התכנית, איך ראיתי אותה סובלת ואני, אהובה, שאשבע לה בקרוב אמונים, לדאוג לה לכול מחסורה, אני לא הגנתי עליה, רק ראיתי את אושרה ויופייה האוזלים לי בין הידיים. חשבתי על הפעמים בהם הייתי ביחד עם האחות בסלון וצפיתי בה מתפתלת מכאבים, צורחת כמו מטורפת, ולא עשיתי דבר, דבר!, רק הייתי שם כמו פסל ולא עשיתי כלום.

ואז…ואז הרגע הנורא מכול. עילי, הבן זונה המזדיין הזה, הוא עמד שם עם שוט בידו והוציא עלייה את כל רשעותו ושנאתו לי, והיא ספגה את השנאה בינינו הישר על גבה החשוף, קרבן לריב שבו היא בכלל לא צד, ואני לא עשיתי דבר, דבר!, כדי למנוע את זה.

בבואתה המרחפת תמידית בעיניי, מעבר למסך הצהבהב של האור המסנוור, נאנקה וייבבה כשצלף בה השוט, פעם, ועוד אחת, ועוד אחת…

"היא לעולם לא תשוב להיות מה שהייתה, עכשיו כשהיא מחוללת", חשבתי והתרכזתי בסימן שלעולם, לעולם, אף פעם לא יימחק מגבה, סימן השוט בו הכה אותה עילי.

בעיני רוחי חזרתי הביתה בסוף התחרות, האוצר בתיבתי, והיא רק הביטה בי במבט עקום ושאלה "איך נתת לו לעשות לי את זה?", הורידה את החולצה והסתובבה והסימן עוד על גבה, אדום, עמוק, צורב. "איך נתת?", שבה ושאלה וצרחה עליי "איך? איך? תגיד לי איך! תגיד לי, אני רוצה לשמוע!" והיא צורחת וצורחת שהיא לא רוצה את האוצר שלי, לא רוצה כלום, רוצה רק שאמות, אני שלא הגנתי עליה, רוצה שלא לראות אותי לעולם, "לך תהיה עם האחות המזדיינת שלך!", היא צורחת בשיא הטירוף האפשרי, "היא שעומד לך ממנה רק מזה שהיא נוגעת לך קצת בתחת, לך תביא לה את האוצר הזה, לך תחייה אתה בבית החלומות שתמיד רצינו, ותביא לה שני ילדים ותגדל אתה כלב ותיתן לה את כל מה שתמיד רצית, רצית בעבר, לתת רק לי!"

נענעתי בראשי, כמו מי שזה עתה יצא מהמקלחת ומבקש להעיף את טיפות המים משיערו, ושאלתי את עצמי "מה עובר עליך? מאיפה נכנסו השטויות האלה לראש שלך? כשאגיע הביתה עם האוצר היא תחבק אותי ותנשק אותי ותגיד לי שאני אהיה הבעל הכי טוב בעולם, שעם האוצר הזה אנחנו הולכים לארגן את טקס החתונה הכי יפה שנראה אי פעם וש…"

עילי הפר את הדממה כשקם להשתין. קול רשרוש המים באסלה התערבב במוחי עם הקול החד של השוט המצליף בבשרה החשוף של מיכלי. לא – אתה יודע שהיא לא תסלח לך על זה לעולם, על ההפקרה הזו.

מה זה? מאיפה הגיעה המחשבה הזו? אתה רעב ועייף והעיניים כואבות והמוח שלך מתחיל להמציא כל מיני שטויות.

שטויות? שטויות?! מה היית אתה עושה במקומה? לעולם לא הייתי סולח, לעולם.

עצמתי לרגע את עייני וכל שדה הראייה התמלא בעיגולים צהובים. פתחתי אותן במהרה כדי שלא איחשד בשינה וסקרתי את האחרים. מבעד לזוהר הצהוב הבטתי בעילי, בבן הזונה הזה שהפריד ביני לבין מיכלי, הוא שאת מה שעשה לא ניתן יהיה לתקן יותר לעולם, הוא שבהצלפות השוט שלו הצליף במערכת היחסים הנפלאה שלי ושל מיכלי.

קמתי להשתין וכשחזרתי ניסיתי להעריך כמה זמן עבר מאז שהתחילה ה… אפשר בכלל לקרוא לזה משימה? זה הרגיש כמו נצח אבל התקשיתי להעריך את סדר הגודל. עשרות דקות? שעות?

לפתע נפתחה הדלת והאחות נכנסה פנימה, ניגשה אל אחד הפנסים השקועים בקירות וכיוונה בעדינות את הזווית שלו. היא הסתובבה והחלה לסקור את חמשת תושבי הבית ולרגע אף נעצר מבט-משקפי-השמש שלה עליי. היה בו משהו…כאילו וידעה על הקרע שנקרע ביני לבין מיכלי ושמחה לאידי. היא סיימה לסקור את החדר ויצאה.

למרות שכבר לא הייתה כאן, התרכזתי במבט המטריף ששלחה אליי האחות מבעד למשקפי השמש שלה. ואז הבנתי – הבנתי את גודל אחריותה. היא, שמהרגע הראשון כישפה אותי במגעה החם וביופייה הקוצני, גם היא, כמו עילי, לקחה ממני את מיכלי. מיכלי צדקה – היא מחרמנת אותי, מטריפה אותי, כל נגיעה שלה בי מייצרת בי את הריגוש שפעם היה שמור למיכלי ולה בלבד. האחות… אוי, האחות, האחות, האחות… מה עשית לי, מכשפה לבנה ויפהפייה שכמוך? לקחת ממני את מיכלי, מיכלי שלי, אהובתי הגדולה, מי שהייתה יכולה להיות אשתי לעתיד…

הפניתי את מבטי אל האוצר וחייכתי אל בנג'מין פרנקלין, שחייך אלי בחזרה מתוך השטר הירוק. עיניו הממזריות בחנו אותי וכמעט יכולתי לשמוע אותו אומר לי "לכל דבר יש מחיר, גם לאוצר ולאושר שהוא מביא אתו. חכה, עוד קצת, עוד טיפה המשימה הזו תגמר, ואתה תרגיש שזה היה שווה את כל זה."

"ומיכלי, מה עם מיכלי?", שאלתי אותו ואז עלה מתוך גופי צחוק שרק בקושי רב מאוד הצלחתי למנוע מלצאת החוצה בקול רם. "הוא רק ציור על שטר", הזכרתי לעצמי, "אבל כיף לדמיין שיש עם מי לדבר". שלפתי את חבילת השטרות מתוך תיבת האוצר והבטתי בו ממושכות, אחר כך גם בפניהם של כמה חברים על מטבעות ושטרות אחרים, והבטחתי להם שאשוב לדבר אתם בהמשך. "כשמשעמם לילדים הם ממציאים חברים דמיוניים", הזכרתי לעצמי, "עכשיו כשמיכלי כבר לא שלי וכשהאחות לא-מושגת באופן תמידי הם יעזרו לי לעבור את הזמן שנשאר לי כאן."

הרעב כרסם בבטני ולכן הנחתי אותם, את חבריי, על השטרות והמטבעות, בחזרה בתיבה ושלפתי ממנה את סט הסכו"ם וגביע השתייה עשויי הזהב והאבנים היקרות שלי וערכתי אותם לפניי כמו כלים לארוחה. האחרים התבוננו בי כאילו שאני משוגע אך רק חייכתי אליהם את הנוראי שבחיוכיי וחזרתי אל המשחק הזה, המשחק הילדותי הזה שישמור עליי שפוי בזמן שהם יתפוררו לאט-לאט אל תוך הריק המחשבתי הנוראי והמטריף הזה. לעסתי את האוויר הריק כשכל הנעה של הלסת שלי לוותה במחשבה הכואבת על הסעודה האחרונה שלי ושל מיכלי, יום לפני תחילת התכנית.

סיימתי לאכול והשתדלתי בכל כוחי שלא לתת שום ביטוי לרעב האמתי שאיכל את הבטן שלי. החזרתי את חבריי מהשטרות והמטבעות ושוחחתי אתם. האור המסנוור בעיניים שהטביע את העולם כולו בהילה צהובה אפשר לי להעלות את כל אותם הסודות הבלתי-נראים ממעמקי התודעה, אלו שבימים כתיקונם טוב להם שיישארו שם לא מושגים, תחת מעטה של התעלמות אלגנטית – את כל אלו שמעו חבריי על השטרות והמטבעות והגיבו בדממה הכבדה הרגילה שלהם, חוץ אולי מבנג'מין פרנקלין שהמשיך בחיוכו הזדוני.

איני יודע כמה זמן המשכנו בשיחה הזו, הנוראית, שחשפה את שהיה קבור זמן כל כך רב, שגרמה לי להתוודות וידויים נוראיים, שבה כמעט והזלתי דמעות אך נמנעתי רק בגלל נוכחותם של האחרים. אני משער ששעות. היא הסתיימה פתאום, בן רגע, כשכובו כל האורות והרמקול אמר "לילה טוב". בעזרת גישוש החזרתי את חבריי על המטבעות והשטרות אל התיבה וניסיתי ללכת לישון. זמן רב בהיתי באפלה הסמיכה ומחשבות נוראיות התרוצצו במוחי בלי הפסקה. בשלב כלשהו נרדמתי.

התעוררנו ברעש מחריש אוזניים אפילו ביחס לרעש שמעיר אותנו בדרך כלל. החושך נמשך אך הרעש היה כה עצמתי עד שלא אפשר להתרכז בדבר. וכך הרעש הזה המשיך והמשיך והמשיך, שוב איני יודע להעריך כמה זמן. לאחריו הגיע עוד פרק של שינה, ועוד פרק של רעש, ועוד פרק של ערות כפויה עם אורות נוראיים ושוב שינה ושוב ערות ושוב רעש עד שלבסוף פסק הרעש, נורת הליבון נדלקה ואז באו האח והאחות ופתחו את הדלת. "בואו אתנו, תביאו אתכם את התיבות", אמר האח והשניים לקחו אותנו אל חדר ההדחה.

האחרים כבר הסתדרו בהיקפו של המעגל. הדים של רעש וסנוור עוד ערפלו את חושיי כששרון אופיר סיפר לאחרים ולצופים בבית על התענוגות שעברנו חמשתנו.

"והמודח או המודחת השישי או השישית מבית בתולי הברזל, וראשון או ראשונה לערב זה הוא או היא…" קרא שרון אופיר וכול כולי רעדתי מפחד, ולבי הלם מהתרגשות, "רון!".

היה זה רגע של הקלה חלקית, אך חלקית בלבד. רון התפרץ בבכי שכמוהו טרם ראיתי אצל המודחים והאחות רק אחזה בזרועו ברשעות וגררה אותו בכוח אל מחוץ לאולם לאחר ששפכה את תוכן תיבתו על הרצפה.

"והמודח או המודחת השביעי או השביעית מבית בתולי הברזל, ושני או שנייה לערב זה הוא או היא…שלומי!" הרגשתי את החבל מתהדק סביב צווארי. נותרנו אני, סיוון ועילי. הלוואי וזה יהיה עילי. הלוואי, הלוואי, הלוואי!

"והמודח או המודחת השמיני או השמינית מבית בתולי הברזל, והאחרון או האחרונה לערב זה הוא או היא…" נו, תזרקו כבר את הבן זונה הזה מהבית! אחרי כל מה שעשה לי ולמיכלי… "סיוון!"

הקלה ענקית – שרדתי את ההדחה הזו. יש! יש! רק חבל שעילי עוד נשאר…לא נורא, זו תהיה הזדמנות ענקית לנקמה. הוא עוד יקבל את מה שמגיע לו, ואפילו יותר!

שרון אופיר הורה לנו, לי ולעילי, לתפוס מקומות בהיקף המעגל. לאחר עוד כמה דקות של זיבולי שכל על זה שנותרנו שמונה, חצי מהכמות המקורית, ושנותרו רק עוד שתי הדחות עד לגמר הגדול, החלה ההסתערות הגדולה על השלל של שלושת המודחים, מלחמת הכול בכול. יותר מכול שמחתי על בובה שבה זכתה במקור סיוון ושהפכה עכשיו להיות שלי, בובת מתכת מוזהבת בצורת פיל שעיניה, אוכפה וכפות רגליה היו עשויות אבנים טובות.

הלילה, לאחר שירת ההמנון, נכנסתי אל המיטה כשאתי חלקה את המיטה בובת הפיל שלי, לא לפני שנפרדתי מכל חבריי המחייכים, בראשם בנג'מין פרנקלין, על השטרות והמטבעות.

המשך בעמוד הבא.

תגובה אחת על “סיפור: בתולי הברזל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: