סיפור: בתולי הברזל

יום למחרת עברנו, כל המשתתפים, בדיקה כללית אצל רופא הבית. מיטת הרופא שלו הייתה הדבר הכי קרוב לנוח שאיבריי הרגישו כבר מזה זמן רב, אך לזמן קצר מאוד – אפילו הכיסא שלו היה עשוי מעץ לא משויף שדקר אותי והכאיב לי. כשמדד את לחץ הדם שלי הבחנתי בתמונת ענק שנתלתה על הקיר מאחורי כיסא הרופא שלו, תמונה גרוטסקית של אדם קטוע ראש שדם השפריץ מצווארו הקטוע וצבע את כמעט כל רקע התמונה באדום. בידו אחז האדם בשערות שחוברו לראשו שלו, הקטוע, שדימם אף הוא. פניו של קטוע הראש היו נוראיות יותר משראיתי אי-פעם, מחרידות יותר משניתן לתאר במילים, אך הצייר הביע אותן בדיוק שצריך להקנות לו תהילת עולם. היה בהן משהו שהזכיר לי את הציור המפורסם של פיקאסו, זה של הבחורה הבוכה.

הסתבר שכול הגוף שלי חלש מאוד, אבל הרופא אמר שככה זה אצל כולם כאן, תוצאה ישירה של היעדר השינה והתזונה הלא-מספקת. חוץ מזה, אמר הרופא, אני בסך הכול בסדר. הוא העביר לי אוסף של מסמכים מלאי נתונים וביקש שאעיין ואחתום על טופס שקובע שנמסרו לי פרטים מלאים על מצבי הבריאותי ושאני עדיין מעוניין להמשיך להשתתף בתכנית. עיינתי בנתונים וחתמתי ללא היסוס.

הבוקר, כמו בקודמים לו, התעוררתי מתוך חלום בלהות, כמה דקות לפני ההשכמה היזומה, שגם היום הייתה לפני זריחת השמש. חלמתי שאני שוכב על מיטת הניתוחים ושהאחות פושטת חלקים מעורי בעודי חי. אסור, כמובן שאסור להרעיש, אז התעוררתי כשאני מכוסה זיעה קרה וצורח בדממה מוחלטת מלוא ריאותיי.

"טוב, עכשיו כשאתם רק שמונה", אמר לנו שרון אופיר משולחנו במהלך ארוחת הבוקר, ומובן שזו שלו ושל האח והאחות הייתה דשנה והריחה כל כך טוב עד שהפעילה את כל בלוטות הרוק, "אנחנו מתחילים לראות את הסוף והחלטנו לצ'פר אותכם בארוחת בוקר חדשה."

אם בימים הקודמים "ארוחת הבוקר" המגעילה, דמוית הדייסה חסרת הטעם, חיכתה לנו על שולחן חדר האוכל, הרי שהבוקר נאלצנו לחכות זמן רב, עד ששרון אופיר והאח והאחות סיימו את אכילתם שלהם. לאחר שפלטה קריאת עונג של "וואי, האוכל היום היה ממש טוב!", האחות קמה ממקומה ושלפה מהמקרר סיר גדול. "תחלקו את זה ביניכם", אמרה. סרגיי לקח יוזמה והרים את מכסה הסיר. בתוך הסיר היה מעט נוזל סמיך, אדמדם, עם ריח חריף. סרגיי מזג ממנו לכולנו והשתדל לתת כמות שווה לכולם.

זה היה חריף נורא וקרוב ללא-אכיל. היה זה כאילו שהחליטו לתת לנו לאכול דייסת פלפלים חריפים. "השתייה תוגש בסוף האוכל", אמר שרון אופיר, "אחרי שתחסלו הכול".

בקושי הצלחתי לאכול כמה כפות מהדבר הסיוטי הזה, אפילו שידעתי שזה, כנראה, כל מה שיוגש היום, בשלושת הארוחות, ושמזה אני אמור להחזיק. "מה, אתם לא רוצים עוד? הפסד שלכם. לא נורא – גם ככה זוהי הארוחה האחרונה להיום. אחות, תגישי להם בבקשה את השתייה."

היה זה קנקן של מים רותחים שרק מגעם בקצה הלשון הכאיב.

"יש לכם עשר דקות לשתות כמה שרק תוכלו", אמר, "בהצלחה".

כשסיימנו את השתייה, בה רק בקושי הצלחתי לתקן מעט מהחריפות המצמיאה שמלאה אותי, מסר לנו שרון אופיר שעלינו לחזור לחדרינו ולחכות שם עד להודעה חדשה. נאסר עלינו לדבר האחד עם השני.

שוב ערכתי בפניי את שולחן הסעודה האלטרנטיבי וישבתי לאכול ביחד עם הפרצופים המחייכים ועם בובתה של הפילה, לה קראתי "מיכל". האחרים, בעיקר עילי, התבוננו בי כמי שאבדה עליו דעתו, אבל התעלמתי מהם לחלוטין, טוב – חוץ מגלי השנאה הרגילים לעילי שמלאו את כל כולי למשך כמה דקות. שיתחרפנו כולם, שייתנו למחשבות לטרוף אותם, שייתנו לכל הדברים שהיו אמורים להיקבר עמוק-עמוק בפנים לצאת החוצה ולהוציא אותם לחלוטין מדעתם, כמו שכמעט, רק כמעט, קרה גם לי.

כשסיימנו לאכול, לאחר השיחה היומית שלי עם כל אגודת הפרצופים המחייכים בראשו של בנג'מין פרנקלין, זו שבה היו חברים פרנקלין שהוא עצמו כבחור ממש נחמד, מצחיק ומעודד מאוד, עגנון הבחור הרציני מאוד שיודע להקשיב בשיחות נפש עמוקות, מלכת בריטניה שהיא טיפוס נוקשה ודי סנובי, דנטה אלגיירי שהוא סוג של שילוב בין גאון, רומנטיקן ותמצית הסרקזם ברגעים המתאימים, שזר שהוא דוברו של קול ההיגיון ועוד אחרים על מטבעות ושטרות אחרים שכרגע לא אפרט את כולם, ערמתי את כל האוצר לערימה קטנה על הרצפה, רבצתי לידה כחיה המגנה על הטרף שזה עתה צדה, ושקעתי לסוג של נמנום נעים בעיניים פקוחות שנמשך כמה דקות. חששתי שאירדם בטעות בניגוד לחוקי הבית שאוסרים לישון בשעות שאינן מוקצות לכך ולכן שלפתי את המחשבון שלי – איזה כיף! אפילו הכנסתי לזיכרון שלו את שערי הדולר, האירו, הליש"ט, הכסף והזהב בתור קבועים! לימדתי את סרגיי, יאיר ויוני איך עושים את זה לפני כמה ימים והם התלהבו מאוד – וישבתי וחישבתי את גודל האוצר שלי, פעם אחר פעם אחר פעם.

לבסוף שלחה אותנו הכריזה לחכות בחצר. לאחר כמה רגעים קראה הכריזה בשמי והבנתי שאני הראשון להשתתף במשימה הגדולה החדשה. על בטן חצי-ריקה, צמא, יצאתי מהחדר, שם פגשתי באחות. האחות ציוותה עלי לעצום את עיניי בכול הכוח ולא לפתוח אותן עד שייאמר לי אחרת ואף הזהירה אותי "אחרת תודח מידית!"

היא אחזה בידי והובילה אותי למקום לא ברור – והו, כמה ענוג היה מגעה בזרועי, וכמה מפתה, וכמה מעורר, וכמה אסור. כשהגענו, כמה אנשים אחזו אותי והרימו אותי וסובבו אותי סיבובים רבים במרחב עד שאיבדתי לחלוטין כל אוריינטציה ולאחר מכן קשרו אותי לאיזה משטח בידיי, ברגליי ובמותניי. מישהו הסיר ממני אפילו את תחתוניי.

הרגשתי שלאט לאט מתחילים לסובב אותי שוב, איכשהו דרך הדברים שקשורים אליי ושנוזל כלשהו, קר, מטפטף עליי. "פקח את עינייך, עכשיו נאסר עלייך לעצום אותן עד להוראה חדשה", אמר הרמקול. אם עד עכשיו הייתה אי-הוודאות שבחושך מעיקה, ניחשתי שלא אברך על מה שאראה.

וכך היה.

היה זה חדר שכל קירותיו, שנבנו בזוויות הכי לא-הגיוניות שיש ובהן אפילו לא זווית ישרה אחת, חלק מהקירות אפילו לא היו שטוחים, כולם היו מראות. ועל המראות האלו, ועל כל גופי, זרם נוזל אדום, הייתי יכול להישבע שזהו דם, שזרם על הקירות בכל כיוון אפשרי, כך שביחד עם התאוצה בה זזתי בכיוון לא מוגדר במרחב לא הצלחתי לקבוע איפה הלמעלה ואיפה הלמטה.

דם – לא יכולתי לקבוע האם היה זה דם אמתי או שמא זיוף כה דומה – דם בכול מקום. ואיפה שאין דם רק הבטתי בפניי המבועתות, בחלק מהמקרים אף מוגדלות דרך קירות עקומים שהיו למעשה מראות מגדילות, בפניי ובכל גופי שכוסה בדם. דם הושפרץ מדי פעם במהירות ענקית דרך נקבים בקירות והכה בי ובקירות בחוזקה. לא הצלחתי להתאפק ותוך כדי סיבוב חד אחד של כל גופי, ועוד היה זה סיבוב שבו תזוזת הגפיים לא תואמה לחלוטין בקצב שלה עם תזוזת הבטן כך שהוא גם כאב מאוד, הקאתי את כל מעט האוכל שהיה בקיבתי. כמה זמן עבר מהרגע שבו פתחתי את עיניי עד שהקאתי? זה נראה כמו שעות, אפילו שבפועל כנראה היה זה הרבה פחות.

הקיא זרם על הקירות המעוותים, בגלל התאוצה והזוויות המשונות בכיווניות לא ברורה, עד שנשאב ביחד עם הדם והושפרץ בחזרה ישר לפניי.

"מעולה, מעולה!", צרח באושר הקול מתוך הרמקול, "ברוך הבא אל המשימה הגדולה החדשה! גם במשימה הזו כסף שווה זמן." מנוע פתח את אחד מקירות החדר כמו דלת, דלת שמאחוריה, על סוג של במה, הוצמדו כמה ערימות של שטרות. "זה הפרס על זה ששרדת את תחילת המשימה. ככול שתשרוד כאן יותר זמן, תרוויח יותר אוצר. נעצור בדיוק ברגע שבו תבקש. בהצלחה."

עוד מטח של דם עם מעט קיא הכה בי והרגשתי זעזוע שעבר בכול גופי. תאוצת הסיבובים מהמכשיר המוזר שסובב אותי רק גברה. שלפוחית השתן שלי התעוררה פתאום ודרך אחת המראות ראיתי את אבר המין שלי, מלוכלך כולו, שבאותה הזווית נראה מצומק ממש, מתיז סילון של שתן שבגלל התאוצה פגע חלקו בי עצמי.

"תוספת מעולה לתערובת!", קרא ברשעות הקול שבכריזה ושוב נפתחה הדלת ההיא וראיתי שכמות האוצר שלי גדלה.

אסור לעצום עיניים אבל אם אמשיך כך אשתגע. חשוב על משהו, תעסיק את עצמך במשהו אחר…

חשבתי על האוצר שלי, האוצר הקר והנוצץ, ועל החיים המאושרים שאחיה עם מיכלי. לפתע הכתה בי ההבנה שאני ומיכלי נפרדנו והרגשתי שהתחלתי, בניגוד לרצוני, לבכות. דם, וקיא, ושתן ודמעות כיסו אותי, והתאוצה גברה וכמעט נשברתי ואז הכרחתי את הדמיון שלי להתרכז במשהו אחר, במיטה שבבית חלומותיי, בה מחכה האחות, לי ורק לי, בבגדיה הלבנים המתוחים כל כך יפה על גופה המוצק. לכמה רגעים הצלחתי לשקוע בפנטזיה הזו כל כך חזק עד שכמעט ומיסכה את מה שלא רציתי לראות דרך עיניי ואתה מה שלא רציתי להרגיש בכול גופי, אך אז התחלפה התנועה ובמקום סיבובים אקראיים לכאורה, ללא אוריינטציה מרחבית מוגדרת, הורעדתי כולי בחוזקה והטלטול הנוראי שבר את כל קו המחשבה שלי. הדלת נפתחה, הפעם נראה כאילו מלמטה, וראיתי עוד אוצר מאחוריה.

הטלטול גרם לי לרצות להקיא, אם רק היה את מה. הראש שלי התפוצץ. כל גופי כאב, לא רק מעוצמת הסיבובים אלא גם מהטלטלה הנוראית שעברתי. תחזיק עוד קצת! בשביל האוצר, בשביל בית החלומות, בשביל האושר שיביא אתו אחר כך, כי הדרך אליו לא סוגה בשושנים ורק הזורעים בדמעה אותו ברינה הם קוצרים. חשוב על האוצר! חשוב! חשוב! ניסיתי להתרכז בשיר אהוב אך לאחר כמה רגעים הגיע המטח הנוראי ביותר, החזק ביותר עד כה, של תערובת הדם-קיא-שתן, שכמעט שבר אותי. כל ראשי הסתחרר והרגשתי כאילו וקירות החדר מתחילים לסגור עליי, לקרוס לכיווני כדי לקבור אותי חי. ואז הגיע טלטול שהיה נוראי אפילו מקודמו. שוב הדלת נפתחה, הפעם לכאורה מלמעלה, והציגה לי אוצר תפוח, אך גופי לא עמד יותר במשימה וצרחתי "די!".

"יפה מאוד, עמדת במשימה בגבורה ממש. עצום את עינייך, תכף נוריד אותך."

לא הצלחתי לעמוד לאחר שהורדתי. האח, ואתו עוד גבר חסון, החזיקו אותי כמה דקות במסדרון שליד החדר. הרופא היה שם ואמר "תנו לו עוד כמה דקות להתאושש".

גם לאחר כמה דקות לא הצלחתי לעמוד. גבר שלישי הביא מחדר הרופא את המיטה על הגלגלים והם השכיבו אותי עלייה ובאותה הזדמנות הלבישו אותי מחדש בתחתונים. ומיטת הרופא הייתה נוחה, כה נוחה… הגבר הזה, עיניו מכוסות במשקפי שמש, כמובן, דחף את המיטה לחדר הרופא, שם חיבר הרופא אינפוזיה לזרועי והכריח אותי לשתות משקה דוחה להחריד שאמור היה לעזור לי להתייצב. "עברת חוויה לא קלה", מלמל תוך כדי שבדק אותי. הבטתי בתמונה שמעל כיסאו, זו של האיש כרות הראש, והבנתי מאיפה הגיע כל הדם לחדר הנוראי ההוא. נשארתי שם זמן רב מאוד, עד שלבסוף הורדתי מהמיטה והצלחתי לעמוד על הרגליים. האח הביא לי שק עם חלק האוצר שלי ושלח אותי לחצר שם ישבו בנים ובנות, כל חברי הבית. שם גיליתי שכבר מותר לדבר, גם עם שלושת הבנות ששרדו עד עכשיו את המשחק, שכול האחרים כבר סיימו את המשימה, שאני היחיד שנזקק לטיפול רפואי כה אינטנסיבי – השאר הסתפקו בתרופה המגעילה, והכי חשוב – שכרגע אני הוא זה שהחזיק הכי הרבה זמן ושאני במקום הראשון בבית, מעל לאיילה, שהיא הבחורה הקשוחה ביותר מבין הבנות ומעל לסרגיי. ובמקום האחרון, סוף כל סוף יש קצת צדק בעולם, עילי. במקום הלפני אחרון היה יוני, ובהפרש קטן ממנו הייתה אירנה, בחורה יפה שהזכירה ביופייה קצת, אבל רק קצת, את יופייה של האחות.

"הערב יודחו שניים מכם", ספר לנו שרון אופיר כמה דקות לאחר שהגעתי, "המועמדים להדחה הם שלושת הנמצאים במקומות האחרונים – עילי, יוני ואירנה. ההצבעה נפתחת עכשיו…"

"והמודח או המודחת התשיעי או התשיעית מבית בתולי הברזל, וראשון או ראשונה לערב זה הוא או היא…" עילי, עילי, זה חייב להיות עילי! ביקשתי בלבי, "יוני!". לעזאזל, יוני היה בסך הכול בסדר. בבקשה שעכשיו זה יהיה סוף-סוף עילי…

"והמודח או המודחת העשירי או העשירית מהתכנית, ושני או שנייה ואחרון או אחרונה לערב זה הוא או היא…". שרון אופיר חייך ברשעות לעברו של עילי, אחר כך לעברה של אירנה, ובחזרה אלינו, שאר המתחרים, "אירנה!"

לעזאזל! עילי מגיע לחצי-הגמר!

הדברים הראשונים שמיהרתי לחלץ מאוצרותיהם של המודחים היו צלחת כסף מעוטרת זהב, יפהפייה, וסט של קומקום תה זהוב, מעוטר באבנים טובות, עם כוסות בדולח שבסיסיהן מצופים זהב. עתה הייתה ארוחת הבוקר האלטרנטיבית שלי, לאחר דייסת הסבל היומית שהייתה חריפה אף מכל קודמותיה, לשלמה. לאחר שהפילה מיכלי לעסה כמויות של כרוב שלא ייאמנו, ליטפתי אותה, אמרתי לה "כל הכבוד, פילה טובה!", והשבתי אותה אל קופסת האוצר. הוצאתי את אגודת הפרצופים המחייכים מתיבתה, מזגתי להם תה בלתי נראה וכששתינו כולנו בהנאה לא הצליח עילי להתאפק וזרק ליאיר הערה על חשבוני. "הוא התחרפן לגמרי, אני אומר לך, מאז המשימה בחדר עם המראות, הוא מדבר עם השטרות, מדי פעם אפילו בקול רם."

הוא מקנא, רק מקנא בי כי הייתי במקום הראשון בזמן שהוא היה כחוט השערה מהדחה. שילך לכל הרוחות, בן הזונה המזדיין הזה. הוא הפריד ביני לבין מיכלי האמתית, הוא לא יפריד שוב ביני לבין מיכלי הפילה, או אגודת הפרצופים המחייכים. והפעם, הפעם אני בטוח לחלוטין, משוכנע מכל הלב, שהוא יודח.

"טוב, עכשיו כשאתם רק שישה," אמר לנו שרון אופיר לפני "ארוחת" הבוקר, "עכשיו כשצריך להדיח עוד שניים ממכם, בסוף המשימה הזו תעמדו כולכם להדחה, חוץ מאחד שיזכה בחסינות, שהוא, כמובן, זה שירוויח בה הכי הרבה. המשימה הבאה מתחילה עכשיו – מרגע זה ועד להודעה חדשה אסור לכם לאכול. תלכו לחדרים שלכם ותישארו שם בלי לצאת, חוץ מלשירותים, וגם עם זה אל תגזימו כי אם מישהו יחליט ללכת לשירותים כל חמש דקות, הוא יודח מידית. בהצלחה."

"האם מותר לנו לשתות?", שאל סרגיי ונענה "כן, אתה יכול לשתות מהברז של הכיור בשירותים."

הלכתי לחדר, אכלתי את ארוחת הבוקר האלטרנטיבית שלי עם הפילה מיכל שהייתה ממש רעבה היום ולאחר שהחזרתי אותה לתיבה ערכנו היום שיחה ארוכה באגודת הפרצופים המחייכים. דיברנו על אהבה נכזבת, ועל מיכלי. לעגנון ולדנטה היה הרבה מה להגיד, ולי היו תשובות ושאלות וכך, מבלי לשים לב, עברו להן שעות.

המשכנו לשוחח על החיים, ועל מהותה של החברות, ועל המחויבות של בני האדם האחד אל השני, ועל הרוע הטבעי שטבוע בהם, ועל הקנאה, על הקטנוניות, על תאוות הנקם, על האינטרסנטיות ועל החשיבה הלא-רציונאלית שמלווה אותם בתחומי החיים השונים.

לבסוף שתינו עוד כוס תה והחזרתי את החברים למקומותיהם. דיברתי קצת עם סרגיי ויאיר ולאחר מכן פשוט נשכבתי במיטה וזמזמתי לי שירים ודמיינתי איך אשתמש באוצר שלי אם אזכה בו, עד שלבסוף הגיעה שעת השינה. בכל הזמן הזה, בכול פעם בה הגיעה מחשבה אסורה, כזו שמקומה להישאר קבורה במעמקי המוח, הסחתי את דעתי על ידי מחשבה אחרת, בדרך כלל על בית חלומותיי בו שוכבת האחות על מיטתי בבגדיה הלבנים, המתוחים, ומחכה לי ורק לי.

לאחר כמעט שלושה ימים של רעב ושל שעמום חלקי, חלקי כי היה לי עם מי לדבר, קרא לנו הקול שבכריזה אל החצר עם תיבות האוצר הגדולות, משם הובלנו על ידי האח והאחות לחדר העינויים הרגיל, בו צויר משושה משוכלל ענק על הרצפה. בכל קודקוד של המשושה היה צלב גבוה. האח והאחות בחרו באקראי נידונים לצליבה, העלו אותם ביחד אל הצלב וקשרו את ידיהם ורגליהם אל מוטות העץ המחוספס ברצועות חזקות. אני הייתי השלישי בסדר ועילי, שהועלה על הצלב משמאלי, האחרון. מה לעזאזל הם מתכננים?

בשלב הבא קשרו חבל חזק מאוד מסביב לקרסולינו, שכבר הודקו אל הקרשים האנכיים של הצלבים, ואז אמר הקול "תלו את התיבות". שוב בסדר אקראי, הפעם כשאני הראשון, הרימו האח והאחות את תיבות האוצר הכבדות של הצלובים וקשרו אותן לרגליהם.

אוי, זה כבד! רעב וחולשה הכו בכל גופי כבר כשנקשרתי אל הצלב ואילו עתה, כשנוסף על משקלי משקלה של התיבה העמוסה, רק היה זה נורא יותר.

"כאן מתחיל השלב האחרון של המשימה הזו", אמר, "אתם תישארו על הצלבים האלו שעות ותורדו מהם רק כשתשברו. השעה עכשיו היא שש בדיוק. בכול שעה עגולה יגיעו האח והאחות ויעניקו תוספת לאוצר למי שהחזיק מעמד בשעה הזו וישחררו את מי שנשבר. הזוכה במקום הראשון יקבל חסינות מהדחה בסיבוב הזה. בהצלחה."

אוי, לא. האם לא הספיקו לי כבר הרעב והחולשה שעכשיו צריך להוסיף עליהם גם את תחושת הנימול בידיי וברגליי ואת הכאב הנוראי הזה, כאבו של האוצר המושך אותי מטה?

כופפתי מעט את ראשי. צווארי כאב, אך הצלחתי להביט בכמה מן המטבעות והשטרות שבתיבה הרחבה אותה השאירו האח והאחות פתוחה אצל כל הצלובים.

"הלא תדע כי תאוות הבצע מושכת את האדם מטה, אל לבו של הגהנום", אמר לי דנטה ובהה בי במבטו החמור.

"די, עזוב את הילד", ענה לו בנג'מין פרנקלין, "קשה לו גם ככה. נכון ש"י?"

"הלא ביקשתיך אלף פעמים כי תקרא שמי מר עגנון? ואתה העומד שם בידיים הכפותות אל הצלב – הלא טרם יצתה שעה וכבר מתהלך אתה על שפתה של באר הייאוש?"

"נו, באמת, אתה לא מדבר ככה ביום יום, לא?", שאל אותו בנג'מין פרנקלין, "תהיה אתו דוגרי."

עגנון נעלב וסרב לענות.

זלמן שזר, במקומו, הביט בי במבט מלא משמעות ואמר "דבר טוב אינו מגיע בקלות. זכור את מילות השיר! רק הזורעים בדמעה ברינה הם קוצרים."

ודבריו העניקו לי כוח. חייכתי אליו, מסרתי לו ולפרנקלין את תודתי, גם לעגנון למרות שהוא יצא קצת פוץ, חרצתי לשון לדנטה והרמתי בחזרה את ראשי. הבטתי בעילי במבט נוקב והוא רק צחק מעט, עליי כנראה. נראה מי יחזיק מעמד, הוא המתמודד שם לבדו, או אני עם חבריי.

בסוף השעה הגיעה האחות, הוסיפה כמה שטרות לכול תיבה ונעמדה במרכז המשושה, שאז הגיע האח כשבידו מגש ענקי מלא עוגות ועוגיות.

"מי שירד עכשיו מהצלב יקבל מאלו", אמרה האחות בקול המתוק ביותר שלה ומיד פנתה אליי ושאלה "אז אתה יורד?".

לרגע תהיתי האם להסכים להצעתה אך שזר כמעט והרג אותי בכעסו.

"רק הזורעים בדמעה ברינה הם קוצרים", עניתי לה והקול מהרמקול ענה לפתע ב"פשששש…איזה תשובה הפציץ פה הבחור! אחות, הביאי לו עוד חבילת שטרות, מגיע לו – הוא הפנים את המנון הבית."

האחות יצאה מהחדר וחזרה עם חבילת שטרות שמנה במיוחד שהניחה בתיבתי.

"ואתה, עילי?"

"לא", הוא ענה. האחות התקרבה אליו וממש הצמידה את המגש אל פניו כדי שיוכל להריח את האוכל ולראות אותו מקרוב. "אתה בטוח?"

"כן."

כך המשיכה עם שאר הצלובים והלכה לאחר שאיש לא ביקש לרדת מהצלב.

בשעה שעברה התנצל דנטה על גסותו, אמר שכול הישג כרוך במעבר בגיהינום ושאל את עגנון, הקולגה שלו, האם הוא מסכים.

עגנון, שעוד כעס על בנג'מין פרנקלין, רק ענה "כן" לאקוני.

"נו, בנג'מין, תעשה טובה ותבקש סליחה ממר עגנון. לא נעים לי שאתם רבים כאן בזמן שאני סובל ככה במקום לעודד אותי."

לאחר מסכת שכנועים ארוכה, שלשמה גויסה אפילו מלכת בריטניה כמתווכת הוגנת, נרגעו הרוחות.

שוב הגיעו האח והאחות ושוב נשארנו כולנו על הצלב, אפילו שהפעם התווספו למגש סוכריות, מסטיקים וכדורי שוקולד. "תוכל לקנות אלפי כאלו עם האוצר שלך", אמר לי פרנקלין.

בסופה של עוד שעה תלו האח והאחות שרשרת של ממתקי גומי על צווארינו והניחו קופסאות גלידה פתוחות לרגלי כל צלב. בשלב הזה נשברה אחת הבנות, מורן, ומיד לאחריה, כאילו ורק חיכה לרגע הזה שבו לא יהיה הראשון שנשבר, פרש גם עילי. הא, איזה כיף שהוא פרש! עכשיו אין מצב שהוא שורד עד לגמר! הא, האהא! פרישתו, שהתקבלה בשמחה גדולה אצל אגודת המחייכים, העניקה לי כוח לשרוד ולבלוע את הרוק שלא הפסיק להצטבר בפי.

"תאכלו את הממתקים בחוץ", אמרה להם האחות והובילה אותם אל מחוץ לחדר. "הם בטח סתם משקרים ובסוף הם לא יאכלו כלום", אמר לי פרנקלין, מגובה בהסכמה של שזר ודנטה.

בסיבוב הבא פרשו סרגיי ויאיר. כמעט פרשתי גם אני, אך דנטה חיבר לכבודי שיר המהלל את הסגפנות המובילה אל השלווה הנצחית ואפילו המלכה אליזבת טרחה לשבח את עמידתי. "וגם אני בטוחה שכול זה הונאה ולא תטעם אפילו גרגר סוכר אחד!", אמרה בתקיפות. נשארנו אני ואיילה.

דקה עברה, ועוד אחת, והריח פשוט הטריף אותי, והגוף כאב כולו, והתחושה בידיי וברגליי אבדה, וצווארי שהיה מכופף זמן רב כדי להביט בתיבה כאב וחולשת הרעב כמעט איכלה אותי מבפנים. זהו. החלטתי, ואפילו שכנעתי את אגודת המחייכים, ואפילו את שזר התקיף, שאפרוש מיד עם הגעת האח והאחות. ברגע בו נכנסו, ממש שנייה לפניי, קראה איילה "תורידו אותי!".

כשהורדתי אני, כמנצח, התמלאתי שמחה ענקית, למרות שכמו איילה לא יכולתי אפילו לעמוד, גם לאחר כמה דקות בהן השקו אותי בהרבה מאוד מים. הגברים הגדולים מהמשימה הקודמת הובילו את שנינו אל חדר הרופא, שם נתן לנו אינפוזיה והשאיר אותנו כל אחד בצד השני של החדר. "אל תדברו!", אמר לנו הקול מהרמקול ולכן הסתפקתי בבהייה ממושכת בתמונת האיש כרות הראש.

לבסוף הורידו אותנו מהמיטות, האכילו אותנו בדייסה חסרת הטעם והחזירו אותנו לחדרים. וכמה מפתיע – סרגיי ויאיר סיפרו שלא טעמו אפילו גרגר סוכר אחד.

"והמודח או המודחת האחד עשרה או האחת עשרה מבית בתולי הברזל, מי שנעצר או נעצרה רגע לפני הגמר הגדול אבל לא היה מספיק טוב או טובה הוא או היא…". זה חייב להיות עילי, חייב, פשוט חייב! "יאיר!"

"והמודח או המודחת השניים עשר או השתיים-עשרה מבית בתולי הברזל, מי שבאמת היה או הייתה במרחק קשקש מהגמר הגדול בהצבעה הצמודה ביותר בתולדות התכנית הוא או היא…" ברור שזה עילי, זה חייב להיות עילי, הוא נשבר מיד אחרי מורן והיה השחקן הכי גרוע בתכנית עד היום…

"סרגיי!"

לא ייתכן! פשוט לא ייתכן! לסרגיי היה הכי מגיע בעולם להגיע לגמר, לא לעילי הבן זונה הזה! משהו פה לא בסדר, לא בסדר… פשוט לא בסדר!

זהו הערב שלפני היום הגדול. היום תהיה משימת הגמר ולאחריה תפתח ההצבעה שתמשך עד מחר בלילה, אז יוכרז המנצח הגדול שייקח את כל האוצר.

"משימת הגמר חשובה כי היא תעזור לצופים בבית להחליט למי מארבעתכם להצביע", אמר שרון אופיר, "וחוץ מזה – האוצר שתרוויחו בה יצטרף אל האוצר שכבר הרווחתם שהוא, כמו שאתם כבר יודעים, יהיה הפרס של המנצח בגמר הגדול."

שרון אופיר, ביחד עם האח והאחות, לקחו אותנו אל החדר בו העברתי את הלילה הנוראי ההוא בו התחלפו מחזורים של שינה, ערות כפויה וחושך המלווה ברעש גדול.

במקום מיטות הונחו בחדר ארבעה כסאות עם רצועות אליהן נקשרו בהידוק ידינו ורגלינו. שתי הנורות הקיצוניות ביותר בתקרת החדר דלקו. כשהיינו כולנו קשורים לכיסאות יצאה האחות וחזרה עם רופא הבית ועם ארבעה עמודי מתכת עליהן נתלו שקיות אינפוזיה. הרופא ישב בצד והתבונן כשהאח והאחות חיברו לזרועותינו את שקיות האינפוזיה. אוי, חשבתי לעצמי לאור מגע ידה הלוהט, הרך, זוהי אחת הפעמים האחרונות בהן אזכה לו, אולי אפילו האחרונה. הדקירה הייתה קטנה, עדינה, ולאור ההתרגשות שחוויתי בכול גופי ממגעה האולי-אחרון הזה, כמעט ולא הרגשתי בה.

"במשימה הזו תעונו עינוי כימי", אמר שרון אופיר בנימה המרושעת הרגילה שלו, "לא אמור להיגרם לכם נזק לטווח ארוך, בטח לא משהו בלתי הפיך, אבל בכל זאת – הרופא נמצא כאן כדי לפקח ולראות שהכול בסדר. בעוד כמה דקות החומר כבר יתחיל להשפיע וגם במשימה הזו, הכסף יזרום עד שלא תוכלו לסבול יותר ותתעלפו או עד שתיגמר אספקת החומר ותתחילו לחזור לעצמכם. בהצלחה."

זה התחיל ככאב קל בבטן והלך והתפשט ברחבי הגוף. בתחילה בקצות האצבעות, אחר כך ברגליים. הרגשתי כאילו שאני נושם אש. הראש החל להתפורר מבפנים.

ואז ראיתי אותו.

מבעד לכאב הצלחתי למקד את מבטי בדמות שהתקרבה אליי. היה זה האיש קטוע הראש. דם זרם באיטיות מן הצוואר הקטוע, הן מכיוון החזה והן מכיוון הראש, שנאחז, כמו בתמונה, על ידי קטוע הראש עצמו שאצבעותיו לפתו את שערות ראשו שלו. קטוע הראש הביט בי ומבטו הנוראי, הו כה נוראי, התחלף בצחוק פרוע, הצחוק הנוראי ביותר שקיים. האיש התקדם אליי בצעדים מדודים, אטיים, ועם כל צעד גבר הצחוק עוד ועוד עד שמילא את כל אוזניי ובהמשך את כל ישותי.

הוא נעצר. הסטתי את מבטי ממנו ולחרדתי גיליתי כפיל שלו, ועוד אחד, מימין ומשמאל, קשת של כרותי ראש שאחזו בראשיהם שלהם.

לא – מה הם רוצים ממני? מה הם הולכים לעשות לי? לכל הרוחות!

לפתע החלו כרותי הראש שבראש הקשת לזוז הצידה, לפנות מקום. כמה רגעים עברו עד שלבסוף צץ, כמו מתוך האוויר עצמו, תליין ובידו מגל.

"באתי לצרף אותך אליהם", אמר התליין שהיה לבוש כולו לבן. הוא התקרב אליי, הושיט אליי את המגל ובשלב הזה, כנראה, התעלפתי.

פקחתי את עיניי בחדר הרופא. מיד הפניתי את מבטי אל המקום מעל כיסאו בו נמצאת בדרך כלל תמונת האיש ערוף הראש, אך הקיר היה ריק. נאנחתי אנחת רווחה עמוקה. כנראה שהרופא שמע אותה, כי מיד הגיע אלי. "איך אתה מרגיש?", שאל אותי.

"כואב לי הראש."

"זה הגיוני. חוץ מזה?"

נראה שבסך הכול היה בסדר.

"השעה עכשיו היא שלוש לפנות בוקר", אמר לי הרופא, "התעלפת במהלך משימת העינוי הכימי אחרי שהתחלת להזות. זוהי תופעת לוואי די נדירה של החומר ולא מסוכנת לטווח רחוק, אבל העדפתי להרדים אותך ולתת לגוף שלך להתאושש ולחומר להתפרק בדם לפני שתתעורר. תישאר לשכב כאן עוד כמה דקות, תכף אביא לך לשתות, ואז תוכל לחזור לחדרך."

הרופא קם ממקומו ונעלם לפני שהספקתי לשאול על המשימה ותוצאותיה וחזר לאחר כמה דקות עם כוס שתייה.

"שתה את זה, אתה חייב". היה זה משקה מתוק אמנם, אך בעל טעם מחליא. "זה יעלה לך את לחץ הדם. יפה, עכשיו תנסה להתיישב. יופי. תירגע עוד כמה דקות ותחזור לחדר שלך. עילי ישן שם, תשתדל לא להפריע לו לישון."

עילי הבן זונה. רק בו צריך להתחשב, אה?

הייתי ער ונהניתי לראות את עילי סובל בפעם האחרונה כשהתעורר עם הצרחות הנוראיות האלו על מוות וייסורים שיש אנשים שמתעקשים לקרוא להן "מוזיקה".

בבוקר אסף אותנו שרון אופיר בחצר. "זהו, זה היום האחרון שלכם כאן בבית בתולי הברזל, סוף תקופה!", אמר בחגיגיות, "היום בתשע בערב תתחיל תכנית הסיום של העונה ובאחת עשרה בלילה בדיוק יהיה האוצר כולו של אחד מכם! נדבר רגע על המשימה מאתמול – שלושה ממכם עברו אותה יפה, אבל אחד מכם סבל מתופעת לוואי של הזיות חמורות. הרופא אמר שזה לא היה בשליטתו, אז החלטנו בהפקה שכולכם תקבלו את אותו הסכום על המשימה הזו."

האחות הניחה ארבע ערמות של שטרות ומטבעות על רצפת הבטון.

"שכל אחד מכם ייקח חבילה אחת ויוסיף אותה לאוצר שלו, בערב נאחד את כל האוצרות לכבוד המנצח, עד אז ניתן לכם ליהנות מהאוצרות שלכם, כי היום בערב שלושה מכם ייפרדו מהם. עכשיו, עם התוספת הזו, הסכום שבו יזכה בסוף הערב הזוכה בתכנית הוא שלושה מיליון, מאתיים שבעים ותשע אלף, חמש מאות חמישים ותשעה שקלים ושמונים ותשע אגורות.

היתר יישאר בכספת ויחכה לעונה הבאה – עוד תגלו את זה בעצמכם היום בערב, אבל כבר מותר לי לספר לכם שהעונה הזו שברה את שיא הרייטינג של המדינה בכל הזמנים. עכשיו פשוט צריך לחכות לערב. נאכל עכשיו ארוחת בוקר, אחר כך אני, האח והאחות נשב בסלון וננסה להעביר את הזמן, גם אתם תשבו שם, על הרצפה כמובן, ותמצאו גם אתם איך להעביר אותו עד לארוחת הצהריים ואז עד הערב."

האח והאחות ישבו שניהם מול שולחן הקפה. האח ושרון אופיר קראו ספרים והאחות מילאה תשבץ בעיתון. המתחרים האחרים, איילה, מורן ועילי, ישבו כולם בפינות החדר וחישבו את גודל האוצר שלהם. בהתחלה עשיתי את זה בעצמי, פעם ועוד אחת ועוד אחת, וגיליתי שחלקי באוצר מתקרב לכמעט מיליון שקלים, יותר מרבע מהסכום שבו יזכה המנצח. כנראה שבאמת הייתי הטוב מכולם! העובדה שימחה אותי ולכן בארוחת הבוקר האלטרנטיבית היומית שלי חלקתי את ההבנה הזו עם מיכלי הפילה שהגיבה בפרגון. היא לא הייתה רעבה במיוחד היום ולא אכלה הרבה. זה טבעי – גם היא מתרגשת.

אחרי ארוחת הצהריים חלמתי לי בהקיץ במשך כמה שעות של בטלנות נעימה, בעיקר על בית חלומותיי והשימוש באוצר, כי השתדלתי לדחוק הצידה את דמות השוחט וגדומי הראשים שעוד רדפו אותי ברגעי שאננות כשלא הדפתי אותם הרחק-הרחק. לאחר מכן החלטתי לערוך מסיבת תה אחרונה בבית עם אגודת הפרצופים המחייכים.

"ראיתם? הייתי כנראה הטוב מכולם! האהא, בטוח יותר מעילי הבן זונה הזה! מה אתם אומרים, אני הולך לזכות, נכון?"

"אני לא חושב", אמר לי דנטה בקול זהיר אך החלטי.

"למה?", שאלתי בפליאה.

"תהיה עדין אתו", אמר בנג'מין פרנקלין ואני נזהרתי – אמירה כזו היא לא סימן טוב.

"תראה – ", פתח דנטה, "דיברנו כאן כולנו והסכמנו, במיוחד אני ושזר, שכל הסיפור הזה מכור מראש."

"מה זאת אומרת?"

"תראה – לא נראה לך מוזר ההרכב של האנשים שהגיע לתכנית? כלומר – אתה ראוי לתכנית, בלי ספק, אבל חלשלושים כמו עילי או מיכל, כאלו שלא שורדים דקה באף משימה, מה הם עושים כאן במקום כל בוגרי הסיירות מהצבא שהגיעו למיונים ונדחו? במקום כל אותם בריונים ענקיים שהיית בטוח, בלי ספק בכלל, שיתקבלו לתכנית? עמוק בלבך מעולם לא חשבת שמיכלי תגיע לכאן, נכון? וחוץ מזה – תראה מי הגיע לגמר – אתה ואיילה ראויים, אבל עילי והבחורה החלשלושה הזו, מורן, שירדה ראשונה מהצלב? תראה, אפילו את סרגיי, שהיית בטוח שייקח מקום ראשון, העיפו מפה, אבל עילי שרד. זה לא נראה לך לא הגיוני?"

"אני לא מבין", שאלתי בדריכות, "מה אתה מנסה להגיד?"

"תראה – אני בטוח שהכול מכור ובעצם מזימה כדי שעילי יוכל לזכות בפרס. הוא הגיע לפה למרות שהוא לא מתאים, שרד עד לשלב האחרון בעזרת פרוטקציה ועכשיו ייקח את כל הקופה כמו כלום. הוא הפריד בינך לבין מיכלי כדי שיהיה לו יותר קל להתמודד אתך וכך זה ייראה אמין יותר ו – …"

"והאחות!", נפל לי האסימון.

"בדיוק", ענה לי דנטה, "האחות היא משתפת הפעולה שלו! היא בטח בכירה בהפקה ושותפה לקנוניה שלו – היא עזרה לו להחליש אותך כשפיתתה אותך כל הזמן כדי שתישבר ומיכלי תעזוב אותך. עכשיו הם בטח צוחקים עליך מאחורי גבך."

לא, לא ייתכן.

"צר לי, אבל אני מסכים", אמר שזר. עגנון והמלכה אליזבת הסכימו גם הם. ובנג'מין פרנקלין, הו כל כך קיוויתי שיהיה לו משהו להגיד שיסתור אותם, שייתן לי תקווה חדשה, אך הוא רק הביט בי במבט מאוכזב, מבויש, כמו ואמר "אני באמת מצטער, אבל הם צודקים."

לא, לא ייתכן! לא רציתי להאמין אבל דנטה היה הגיוני ומסודר וחכם וחד ונוקב עד שלא היה לי שום טיעון נגדי. הסתובבתי לעברו של עילי וכשלא ראיתי אותו נזכרתי שהלך לשירותים. זעמי גאה בי כפי שלא גאה מעולם, כל כולי התמלאתי שנאה מזוקקת שהכאיבה לכל איבריי. ואז הסתובבתי אל האחות שישבה שם בתנוחה שבה חצאיתה הקצרה לא הסתירה את תחתוניה הלבנים. הזונה הזו, הזונה הגדולה הזו שרקמה נגדי קנוניה, ועוד עם עילי. כמה תשוקה הענקתי לה, כמה הערצה סודית, וכך היא גומלת לי? הזונה הזו צריכה לחטוף. זהו, היא תחטוף. הכעס ערפל כל כך את תחושת המציאות שלי עד שהדברים הבאים שקרו היו כמעט אוטומטיים.

שלפתי מהארגז שלי את הסכין, זו שבעזרתה חתכתי בבוקר כרוב דמיוני למיכלי הפילה, רצתי לעברה, נעמדתי מאחורי הכיסא שלה והצמדתי את הסכין לצווארה.

"תקומי, תקומי מהכיסא שלך, זונה שכמוך!", צרחתי עליה מלוא הגרון, "תקומי, תקומי עכשיו!"

האחות המבוהלת קמה באטיות, הסכין עוד צמודה לצווארה, ונצמדתי אליה. כל שאר תושבי החדר נעמדו בתדהמה מפוחדת ובהו בי כלא מאמינים.

"מה קו – …"

החל שרון אופיר לשאול אבל עצרתי אותו וצרחתי "תסתום את הפה שלך, חתיכת חרא מטונף, פוץ מזדיין, או שאני משסף את הגרון שלה עכשיו!"

שרון אופיר השתתק בבת אחת והסב לי בדרך הזו רגיעה קלה.

ביד השנייה, זו שלא אחזה בסכין, אחזתי בשיערה חזק וקראתי "תורידי את משקפי השמש האלו, זונה שכמוך! השאר, אל תזוזו!"

מבוהלת, אפילו בוכייה, הורידה האחות את משקפי השמש מעל עיניה. "תזרקי אותם על הרצפה!", שאגתי ואז משכתי את ראשה לאחור וראיתי, לראשונה, את עיניה. מבעד לדמעות ולהבעת הפחד ראיתי איזה עיניים כחולות, יפהפיות, היו לה.

"איך קוראים לך?", שאלתי באיום.

"יעל", אמרה לי בקול חלש.

"יפה מאוד. עכשיו, יעלי, תורידי את החצאית שלך, מיד!"

"מה אתה – ", החל האח לשאול וניסה להתקרב אך הידקתי את הסכין על צווארה וצרחתי לעברו "תישאר במקום או שאני הורג אותה! יעלי תמות!"

האח ניטע במקומו והאחות יעלי, בידיים רועדות, התחילה להוריד את החצאית שלה ונשארה בתחתוניה הלבנים.

"אוי, כמה שאת יפה, כמה שהייתי רוצה לזיין אותך! את לא יודעת איך הטרפת אותי מהיום הראשון שאני פה. אבל עכשיו אני יודע – הכול זה חלק מהתכנית שלך ושל עילי להפריד ביני לבין מיכלי אהובתי, ואת תשלמי את החלק שלך, זונה קטנה! תורידי את התחתונים שלך!"

האחות כמעט התאבנה מפחד, כל פניה הוצפו בדמעות ואז כשכמעט התחילה להוריד את התחתונים, מול מבטיהם הנדהמים של שרון אופיר, האח ושתי הבנות, קרא לפתע קול מהרמקול "די, תפסיקו את הטירוף הזה!"

לא, לא ייתכן! אני הוזה! אני הוזה! קולה של מיכלי! של מיכלי שלי, מיכלי האמתית, לא הפילה מיכלי!

האחות עצרה.

"מיכלי?" שאלתי כלא מאמין, "מה את עושה פה?".

"קראו לכל המשפחות של מי שהגיע לגמר לבוא לפה כדי לפגוש את השחקנים כשייגמר המשחק. בבקשה, יהלי", קראה, "תעזוב אותה, תיתן לי להיכנס ולדבר אתך בהיגיון, בבקשה אל תיגרר לעשות שום דבר שתצטער עליו אחר כך!", אמרה.

"אהובתי מיכלי! מה את צריכה את כל זה על הראש שלך? גם ככה עזבת אותי. תתחילי חיים חדשים, תעזבי אותי בשקט, תני לי לחיות את חיי הסבל שאני מבקש לעצמי!"

"יהלי, בבקשה, תיתן לי להיכנס ולדבר אתך!"

לרגע התמלאתי כולי בלבול. מאיפה – מה – מה היא קשורה? מיכלי זעזעה את כל הביטחון העצמי שלי וגרמה לי לא לדעת מה לענות.

"אני באה", היא התעקשה מול חוסר המענה שלי, "יהלי, פשוט אל תעשה כלום! תחכה לי!"

כל החדר, ואני בתוכו, כאילו קפא בזמן למשך דקות ארוכות שבסופן נפתחה הדלת ובפתח עמדה מיכלי.

מיכלי, מיכלי אהובתי, כמה יפה את! מיכלי לבשה את היפה שבשמלותיה, האהובה עליי ביותר, זו שקניתי לה ליום ההולדת האחרון שלה. היא נעלה נעליים תואמות, אלגנטיות. גם האיפור שלה תאם את השמלה. והעגילים שענדה – קניתי לה אותם ליום השנה שלנו! השריטות על גופה, במקומות שלא הוסתרו על ידי השמלה, נעלמו כמעט כליל. ראשה כוסה בשיער יפהפה, כנראה פאה שנראתה ממש אמתית.

"יהלי!", קראה ופרצה בבכי, "יהלי, תראה מה קרה לך, אהובי! מה תקף אותך?"

"אין לי מה להפסיד", עניתי לה, "עכשיו כשהפסדתי אותך לנצח, עזבת אותי ולעולם לא תסכימי לחזור אליי, וכשהבנתי שאין כל סיכוי שאני אזכה באוצר, מה כבר יש לי להפסיד?"

"על מה אתה מדבר?", שאלה אותי מיכלי בהפתעה, "אני? מעולם לא עזבתי אותך, רק ישבתי בבית וחיכיתי שתסתיים התכנית ונוכל להתחתן ולחיות ביחד לעולם, עד שנמות. איך הגעת לזה?"

"אני בגדתי בך. לא, לא מיכלי, אל תביני אותי לא נכון – מעולם בכל הקשר שלנו לא הייתי עם אף אחת אחרת, פשוט בגדתי בך כאן, כשלא הגנתי עליך, כששילמו לי באוצר כדי לראות איך האח מענה אותך ואת צורחת וסובלת ואני לא עשיתי כלום, רק עמדתי בחיבוק ידיים, זו הכי בגידה שבעולם! איך תוכלי לתת בי אמון ככה? שלא לדבר על המשימה שלפני ההדחה שלך – עילי, בן הזונה המזדיין הזה יימח שמו שיירקב וימות – הוא עמד והצליף בך בשוט ובמקום ללכת ולהרוג אותו, במקום להגן עלייך ועל השם שלך והכבוד שלך והנשיות שלך מה עשיתי? עמדתי ובהיתי, כמו כולם, במסך שבו ראיתי איך הוא חילל אותך. איך תאהבי אותי אחרי כזו בגידה? איך אני, שאוהב אותך מכול הלב, שפשוט חולה עלייך, איך אני אוכל להביט לך בעיניים יותר? איך? אני בגדתי בך ואת עזבת אותי והכי טוב ומגיע לך ככה."

"יהלי, אני…", מיכלי בהתה בי כלא מאמינה ולאחר שעוד כמה דמעות זלגו מעיניה, "יהלי, אתה מדבר שטויות! אני מתה עליך ורק רוצה כבר להתחתן אתך! כל…כל הסיטואציה הזו לא נורמאלית ויש לה חוקים משלה. זה לא העולם הרגיל, זה בסך הכול משחק, וזה משחק שאנחנו הסכמנו עם החוקים שלו. יהלי, בבקשה – כל מה שאמרת פשוט לא נכון!"

"את משקרת כדי להרגיע אותי, אני יודע."

"אני נשבעת לך באלוהים שלא שיקרתי לך אפילו לרגע! וזה שתפסיד – איך לעזאזל הגעת לזה? יש לך את חלק האוצר הכי גדול מבין כל המתמודדים ואתה יודע – האנשים פשוט מתים עליך! הפכת לאייקון תרבותי! מחקים אותך בטלוויזיה, מדברים עליך בכל שיחת סלון! בגללך בשבועות האחרונים כל ילד ביקש מההורים שלו שיקנו לו בובה של פיל ואפילו היה דיון בכנסת על הגבלות על מסחר בחטים ושנהב! יהלי – בכל העיתונים כותבים שאתה הולך לקחת את המשחק הזה ובגדול! כולם משבחים אותך וכותבים שזה מדהים איך שאתה שומר על חוש הומור ומדבר עם מיכלי הפילה ועם השטרות של הכסף."

"שקר אחד גדול!", קראתי, "שקר וכזב! איך את חושבת שאת ועילי, שבלי להעליב הייתם כל כך גרועים באודישנים לתכנית, התקבלתם במקום כל אותם בוגרי סיירת סוסים שהגיעו? ואיך את חושבת שאת הודחת בהתחלה אבל עילי שרד עד לגמר הגדול? זה הכול מכור מראש, הכול קנוניה כדי שעילי ייקח את הסכום, קנוניה שלו ושל יעלי האחות שתכננו להפריד ביני לבינך כדי שזה ייראה אמין שאני נשבר ולא מצליח במשימות, והם הצליחו קצת – הוא עם ההצלפות, היא עם הפיתוי שלה, הצליחו להפריד ביני לבינך!

והומור? אין פה שום הומור! מיכלי, את מעליבה אותי! כשהייתי פה לבד, בלעדייך ובלי תומר שהיה החבר היחיד שלי פה, הפרצופים המחייכים על השטרות היו החברים האמתיים שלי, והם לא נטשו אותי לרגע, ועודדו אותי, והראו לי את האמת! זה לא יפה שאת צוחקת עליהם ככה!"

מיכלי הביטה בי כלא מאמינה.

"יהלי, אני…אני הבנתי מה קרה כאן", אמרה בקול חנוק, "יהלי, אתה עם תואר במדעי המחשב ואתה בחור חכם, אתה בטוח תבין – תראה, כל המצב הזה, כל חוסר השינה, האוכל שלא היה מספיק מזין והאירועים שעברת כאן, שהיו מאוד קשים גם פיזית וגם מנטלית, הוציאו את המוח שלך מאיזון ביוכימי. אתה בטח…כל אחד יבין שאתה לא אחראי עכשיו למעשייך, ו – …"

"אני אחראי, טוב מאוד אחראי, ואת יודעת מה? פשוט לא אכפת לי! למה, מה יעשו לי? ישלחו אותי לכלא? שיישלחו! גם ככה במדינה שלנו כלא הוא פרס לעבריינים, בטח ביחס למקום הזה – אני אקבל שם מיטה שלא שורטת את הגוף עם קוצי מתכת, ארוחות נורמאליות שלא רק מרעיבות ומצמיאות יותר, וייתנו לי להתקלח במים עם טמפרטורה נורמאלית, ולצאת לטיולים בחצר אמתית ואפילו להשלים את התואר השני! כמו שאמרתי, אין לי מה להפסיד!

ואת – מיכלי אהובתי, מאיפה פתאום כל הדיבורים היפים האלו על 'מאזן ביוכימי במוח'? אני מכיר אותך, את לא מדברת ככה. בטח שתלו לך איזה אוזניה באוזן ואת מסתירה אותה עם הפאה שלך ואיזה מישהו מההפקה, אולי איזה פסיכולוג משטרתי, מדבר אתי דרך הגרון שלך!"

אני מכיר את מיכלי. ראיתי את המבט בפנייה ומיד חשפתי את השקר שלה. גם היא מכירה אותי והבינה את זה. בהפגנתיות היא עקרה את האוזנייה מתוך אוזנה, השליכה אותה בכוח, התיישבה על הרצפה וייבבה בקול נמוך, קורע לב.

"זה הכול באשמתי", סיננה מבעד למסך של דמעות ונזלת, "זה הכול באשמתי! אם לא הייתי משכנעת אותך ללכת לאודישנים המחורבנים האלו לא היית מתחרפן ככה. תראה מה עשיתי לך!"

לא ראיתי את מיכלי בוכה ככה כבר שלוש שנים, מאז שאבא שלה נפטר. ולפתע הדהד קול באוזניי, קולם של דנטה ועגנון שקראו לי מתוך תיבת האוצר. "עזוב את האחות", אמרו לי, "לך וחבק את מיכלי". הבלבול אחז בי בכל גופי. "עברת את הגיהינום", אמר לי דנטה, "לך עכשיו אל אהובתך." מיכלי המשיכה לבכות, כאילו שמתּי. "אם תנחם אותה עכשיו יהיה זה מעשה מלכותי", אמרה המלכה אליזבת ושזר רק הוסיף בנימה בוטחת "מיכלי היא האוצר האמתי שלך". הקיטשיות הדביקה שלהם עצבנה אותי, אבל עגנון הוסיף "נו, קדימה", אבהי שהיה, ולו לרגע, תרופה כנגד כל הרשעות והסרקזם. שמעתי את מיכלי הפילה צונפת בארגזה, כאילו וזכתה בכמה טונות של כרוב טרי. המשכתי להתלבט. הכעס על האחות ועל הקנוניה שרקמה עוד פיעם בי אך בנג'מין פרנקלין צעק לי בתוך ראשי "נו, תהיה גבר, תתמודד עם הקשיים של הבחורה שלך!"

הם קיטשיים, אבל…אולי הם צודקים.

הרחקתי את הסכין מצווארה של האחות המפוחדת והשלכתי אותה על הרצפה. עזבתי את שיערה, דחפתי אותה הרחק ממני וניגשתי אל מיכלי. התיישבתי לידה, חיבקתי אותה ואמרתי לה "אני כאן, מיכלי, תירגעי".

הדלת נפתחה ושניים משומרי הבית החמושים, שבדרך כלל הופקדו על שמירת האוצר הגדול, נכנסו פנימה עם נשקים שלופים.

"תעכבו אותו עד שתגיע המשטרה", קרא הקול מהרמקול. התעלמתי מכל מה שקורה סביבי והמשכתי לחבק את מיכלי. "הכול יהיה בסדר", היא אמרה לי, "הכול יהיה בסדר".

ליטפתי אותה והרמתי את ראשי. השומרים עמדו שם, ראשיהם גדומים, ידיהם אוחזות בראשיהם, אצבעותיהם משורגות דרך תלתליהם. הם פינו מקום וביניהם הגיע התליין שלי, המגל בידו, שצרח עליי בקול הנורא ביותר שניתן להעלות על הדעת "הזורעים בדמעה, בנהר של דמעות יקצרו". ניסיתי לברוח מהם אך הרגשתי כאילו ורגליי נטעו בקרקע. והנה, נגע המגל בצווארי, להפוך אותי לאחד מהם. "אנו חיילים בצבא הכאב!", צרחתי בזמן שנפרד ראשי מצווארי, ואז התעלפתי.

התעוררתי מוקף בשוטרים בחדר המרפאה. מיכלי עמדה לידי, ומסביבי שוטרים. הרופא בדק אותי ארוכות ולבסוף אישר לקחת אותי. האח הביא לי בפנים זועפות מאוד את הבגדים שלבשתי ביום שבו הגעתי לבית, ג'ינס וחולצה.

התלבשתי ולאחר מכן הם אזקו אותי. לא נתנו לי להיפרד בצורה מסודרת ממיכלי.

בדרכי אל הניידת ראיתי מאות אנשים שעמדו מופתעים מחוץ לפתח הבית וקראו "יהלי! יהלי!". חלקם התנפלו על השיירה שלנו ונהדפו לאחור על ידי השוטרים, היו כמה שאף רדפו אחר הניידת בזמן שהתחילה לנסוע. בין המעריצים המופתעים היו גם כמה שהחזיקו שלט ענק עליו התנוסס הכיתוב "גם אני ♥ את מיכלי הפילה".

בהיתי מבעד לחלון בעיניים מזוגגות עד שהתרחקנו מבית התכנית, מהמקום הארור הזה, מהמעריצים, ממיכלי, מהאוצר. פתאום, כמתוך חלום, הדהד בראשי קולו של דנטה שאמר "עברת את הגהנום, אך הדרך לא תמה".

"אין הדרך מכאן סוגה בשושנים, רק הזורעים בדמעה ברינה הם קוצרים", הוסיף עגנון.

"אבל עכשיו מיכלי לצדך", אמר לי בנג'מין פרנקלין, "הכול יהיה בסדר, הכול יהיה בסדר".

"הכול יהיה בסדר", הדהד קולה של מיכל בראשי ובקולה היה משהו מרפא, מזכך.

חייכתי, נאנחתי ופרצתי בבכי שנמשך כל הנסיעה.

–ספטמבר 2011

***

מקור תמונת הנושא של הסיפור:

By epbechthold – de.wikipedia epbechthold, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=790235

תגובה אחת על “סיפור: בתולי הברזל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: