סיפור: מסעו של דנטה: כתב עת לספרות

ניכר שאהבתם את "בתולי הברזל", זה שימח אותי מאוד! האם כבר המלצתם לחברים עליו ושיתפתם את דף הפייסבוק של האתר?

הסיפור של השבוע קצר למדי, אפילו נכנס בדף אחד. קריאה מהנה!

~~~

התיישבנו לבירה, אני, דביר והחברה שלו ברקת, וגם הפעם דביר הוכיח שעם כל אהבתי הרבה אליו, הוא לא התברך בהמון טאקט. "אה, כן", אמר, “רק אל תגיד לשלומי שיצאתי אתך, בסדר?”

"מה הבעיה עם שלומי? התקשרתי להזמין אותו לצאת אתנו והוא אמר שהוא בצימר בצפון עם יהלומה, לכבוד יום ההולדת שהיה לה השבוע ביום שלישי.”

"אה, הוא אמר שהוא בצימר? טוב. פשוט…”, ראיתי איך ברקת מרפקה אותו, אך דביר כמו דביר לא הבין למה והמשיך בדבריו: “פשוט… יהלומה חוגגת היום יום הולדת והברזתי לו, אמרתי שאני חולה. אתה יודע… לא היה נעים לי שתישאר לבד ביום שישי בלי אף אחד לצאת אתו.”

"דביר!” נזפה בו ברקת.

"מה?”, היתמם, “רק לא רציתי שיספר לשלומי איזה כיף לנו פה או שישלח לו תמונה שלנו ביחד.”

"שיהיה להם בכיף", אמרתי והרגשתי כאילו ואגרוף קל הכה בחזי. אני, שלומי ודביר חברים כבר כל כך הרבה שנים, מאז התיכון. למה שלומי לא הזמין אותי? היה ניכר שדביר ידע שלא הוזמנתי, כך שלא מדובר בטעות או בשכחה.

"כן, אתה יודע איך זה עם יהלומה… אני באמת לא מבין איך היא יכולה שלא לאהוב אותך. כולם תמיד מתאהבים בך מיידית!”

ברקת חייכה חיוך מאולץ.

"לא ידעתי שליהלומה יש משהו נגדי עד עכשיו. תמיד חשבתי שאנחנו בסדר. אולי אנחנו לא חברים מי יודע מה, וזה לא יפתיע אתכם שיש לי יותר נושאי שיחה נגיד… אתך, ברקת, מאשר אתה, אבל… מה, היא ביקשה משלומי שלא יזמין ספציפית אותי?”

ברקת ניסתה להציל את המצב וקטעה את דביר מיד כשהתחיל לענות, לפני שהספיק להשלים אפילו מילה ראשונה. “היא רצתה מפגש אינטימי וקטן, אז הזמינה רק חברות קרובות שלה וחברים של שלומי שהיא… יותר מסתדרת אתם. נגיד היא מסתדרת אתי, אז היא הזמינה אותי אותי ואת דביר. זה לא אישי נגדך.”

דביר לא נראה משוכנע וברקת ללא ספק בעטה בו מתחת לשולחן כדי שלא ידבר יותר ויכאיב לי יותר. “וחוץ מזה", הוסיפה, "היא קבעה עם כולם בפאב המעצבן הזה במרכז, ‘יוסיז פלייס’, ומעשנים שם בפנים ואתה תמיד מחרים אותו בגלל זה, אז בכלל… אז תגיד, מה קורה אצלך בעבודה?”

התקשיתי להירדם בלילה. כל הלילה חפרתי בזיכרוני בניסיון להבין למה יהלומה שונאת אותי. כשברקת הלכה לשירותים שאלתי את דביר ישירות אבל הוא לא ידע מדוע, רק שהיא די לא מחבבת אותי. הבנתי שלא אגלה דרכו.

אני, שלומי, דביר ולאוניד היינו החברים הכי טובים בתיכון, וגם במהלך הצבא ואפילו התואר הצלחנו לשמור על קשר מצוין. לאוניד היה הראשון להיעלם אחרי שמצא חברה שממש בלעה את כל חייו, אתה התחתן לפני עשרה חודשים. בחתונה הכיר שלומי את יהלומה, חברה של הכלה, ומאז הם זוג. ניסיתי להיזכר ברגע פגישתנו. האם השארתי רושם ראשוני גרוע? בחתונה הזוג הושיב סביב שולחן אבירים ארוך את כל החברים הצעירים וקשקשנו שם עם החברות של הכלה. הייתי לבוש ממש יפה ולא זכור לי שאמרתי משהו חסר טאקט שעלול ליצור רושם ראשוני גרוע. אם כבר לדביר היו כמה יציאות אחרי ששתה באותו הערב, ולא נראה שיהלומה מחרימה אותו מאז.

אולי בפעם הראשונה שבה שלומי צירף אותה ליציאות שישי שלנו? לא זכור לי משהו מיוחד. קשקשתי אתה קצת, סמול טוק לא מזיק, והתעניינתי בה בכנות. אפילו התלהבתי לשמוע שהיא כותבת להנאתה, כתולעת ספרים בעצמי.

אולי הגבתי לה משהו לא לעניין בפייסבוק? היא כל הזמן מעלה סטאטוסים חושפניים להפליא ומלאי רגש שמציגים לכולנו את נפש האמן המסוכסכת שלה, אבל לא נדמה לי שאי-פעם הגבתי עליהם לא לעניין. נהפוך הוא! תמיד הקפדתי להיות רגיש, ולהודות לה שככה היא חושפת עצמה בפנינו, ו…

בשעה שתיים לפנות בוקר התיישבתי מול המחשב וריגלתי באובססיביות אחרי חשבון הפייסבוק שלה, ללא מסקנות, פרט לעובדה שהיא פעילה בצורה כפייתית כמעט בקבוצות של כתיבה יוצרת.

ואולי הייתה זו השעה, ואולי כי הייתי ממש פגוע, החלטתי להתל בה. לא היה לזה הרבה סיכוי להצליח, אבל ניסיתי בכל זאת: הקמתי דף פיקטיבי ואתר נלווה בשם "מסעו של דנטה: כתב עת לספרות", המייצג כתב עת חדש וחתרני. הכנתי פוסט שעלה בפועל רק בבוקר למחרת שהיה קול קורא לשליחת יצירות לגיליון הבכורה של המגזין, אותו פרסמתי בכל הקבוצות אותן היא פוקדת בקביעות, ובו הסברתי שנושא הסיפורים שיפורסמו בגיליון בכורה זה הוא "אי-הזמנה". "האם אי פעם ערכתם אירוע ובחרתם שלא לשתף מי ממכריכם במתכוון? עבדו את האירוע לסיפור עד 1500 מילים ושלחו אלינו, שלושה סיפורים נבחרים יפורסמו בגיליון הבכורה של המגזין. בסיפור יש להעלים סימנים מזהים של הדמויות המעורבות, אתם מתבקשים לשלוח עם הסיפור גם פסקה המתארת את המאורע עליו מבוסס הסיפור, כדי שנוכל לוודא שאכן הוסרו הסימונים המזהים". זה היה כמעט שקוף, אבל לא היה באמת אכפת לי: השתעשעתי מעצם הקמת הדף והאתר שמילאו את זמני כשהשינה נדדה. במקרה הכי גרוע יהלומה תזהה את המאורע ותתבשל קצת ברגש הבושה והאשם המתחייב, בטוב ביותר תשלח וידוי חושפני לתיבת הדוא"ל שפתחתי וכך תפתור עבורי את התעלומה. כבר למחרת בצהריים עשתה לייק לפוסט והבטיחה שעד תום שלושת השבועות שהקצבתי תשלח סיפור. לא האמנתי שיהיה כל כך קל להפיל את האמנית המיוסרת הזו בפח.

דוד אחיטוב ממושב גילת שלח לי את סיפור הווידוי הראשון, ביום שלישי. הוא פירט איך לא הזמין דודה לברית של בנו אחרי שהתנהגה מגעיל לאמו בשבעה שישבו על מות סבא. לא עזרו תחינות הדודה ליישור ההדורים, סיפר, ועיבד את המאורע לסיפור מזעזע.

עוד באותו היום הציע שלומי לצאת לבירה. שלומי מציע בירה באמצע שבוע? האם התקלקל? שמא רודף אותו האשם? שאלתי למה והוא השיב שסתם בא לו להיפגש. האם יהלומה תצטרף, תהיתי בעדינות. שלומי גרם לי להבין שהדבר תלוי בי והודעתי שאשמח לראותה. אחרי הכול, פספסנו את מפגשנו השבועי בשישי.

המפגש עם השניים היה נחמד. הקפדתי להיות אדיב ליהלומה אפילו יותר מהרגיל, והתעניינתי מאוד בעבודתה ובעיסוקיה הספרותיים בימים אלו, עד שהיה אפשר לחשוב שאנחנו חברים ותיקים. שנאתי את עצמי, ותהיתי למה אני עושה לעצמי את זה, הרי יכולתי לצאת עם שלומי לדייט ברומאנס מושלם, אבל הצביעות מצדי, כמענה לצביעות מצדה, כמעט ולא השאירה לי מקום לתמרון. ואה – כן – כמובן שלא התאפקתי, וגם על כך שנאתי עצמי, ושאלתי איך היה בצימר, והיכן וכמה עלה. היה ניכר ששלומי הכין תשובות מראש, התחמן. אפילו נהניתי והחמצתי בו זמנית כשהבאתי לה מתנת יום הולדת, ספרים שוודאי תאהב, וראיתי איך הובכה קלות כשחיבקה אותי, הודתה עמוקות בנחמדות אין קץ, ואז אמרה לשלומי “צ’ולי, תראה איזה ספרים, בדיוק כאלו שאני אוהבת!” היא עיינה קלות בראשון והוסיפה בקול חלוש "אם אתה לא יודע לקנות לי ספרים…"

שלומי חייך בשעשוע והחליף נושא.

כשהיה נער, אמנון גודמן מנהריה לא הזמין ליום הולדתו ה-16 את הילדה החננה של הכיתה, זו עליה כולם נהנו לצחוק. בבגרותו דווקא הכה על חטא ובסיפור תאר נערה בוכייה השונאת עצמה בשעה שכל שאר החברים לכיתה חוגגים בווילה של הוריו. הלב שלי נקרע כשקראתי את הסיפור, אולי כי הזכיר לי קצת את עצמי כתולע ספרים לא פופולארי במיוחד בתיכון. אילו הייתי מקים באמת מגזין כזה, את הסיפור הזה הייתי ללא ספק מפרסם. כמה חבל שלא.

בשישי, בו נשלח הסיפור של מר גודמן, כאב לי הראש מהצהריים. לקחתי כדור שבעקבותיו לא יכולתי לשתות ולכן הצעתי לזוג טרמפ שיאפשר לשניהם לשתות. כמובן שהסכימו להצעתי בשמחה וכך מצאתי עצמי מפתח במהלך הדרך שיחה ערה עם יהלומה על שירתה של יונה וולך. שלומי, ששירה רחוקה ממנו שנות אור, נטש אותנו ברוחו והתעסק עם הטלפון עד שהגענו לפאב, למעט כשניסתה לחבר אותו לשיחה ושאלה “אישה חזקה לא צריכה לתת דין וחשבון לאף אחד, נכון?”. “כן”, השיב וחזר לטלפונו.

“איזה מגניב שיש לכם נושאי שיחה!” העיר כשהגענו, נימתו חיובית רק על פני השטח, כזו שאוצרת בחובה עלבון סמוי, ואני הרשיתי לעצמי להיות אידיוט נטול הבנה חברתית והשבתי "כן, לא כולם אוהבים את וולך, היא כל כך פרובוקטיבית לפעמים…”

הפעם דביר וברקת הקדימו אותנו ומיד כשהצטרפנו החל דביר בסיפור משעשע על תקרית שקרתה לבוס שלו עם לקוח גרמני, תוצאה של הבדלי התרבות. במהלך המפגש כמעט ולא העליתי נושאי שיחה משל עצמי בתירוץ שאני קצת off. בחזור יהלומה השתויה נרדמה וניצלתי את ההזדמנות כדי לקשקש קצת עם שלומי, אז לא הייתי מגעיל לחלוטין.

בשני קיבלתי סיפור מרעיה מלאכי מפתח תקווה שסיפרה על חתונתה המצומצמת במסעדה אליה לא הזמינה חברים מהעבודה, ובפרט את הבוס שלה שנעלב עד עומקי נשמתו. הסיפור הכיל הרבה רמזים לספר הקלאסי "תמונתו של דוריאן גריי" וכך יצא שיהלומה קיבלה ממני הודעה ובה קישור למאמר מרתק אודותיו. הסיפור שנשלח אליי ברביעי היה ממש גרוע אבל משהו בו הזכיר לי סצנה מתוך “מאה שנים של בדידות”, בעקבותיו פיתחתי עם יהלומה שיחת הודעות על מקורות הרומאן הדרום אמריקאי העכשווי.

בשישי הציעה יהלומה שנלך כולנו לקריוקי וזכתה לשלל תשואות בקבוצת מפגשי השישי. לא רציתי לאכזב את החברים אז סבלתי לי בשקט בשעה שפיזמו בקולות מזעזעים. “לא נראה שאתה נהנה", שמה לב ברקת, אשפית האינטליגנציה הרגשית של החבורה. “לא מת על קריוקי?”

"את האמת לא."

"אז למה לא כתבת בקבוצה?”

"אני לא רוצה להרוס לכולם.”

ברקת הביטה בי ממושכות, כמו והבינה ששיקרתי לה, ולבסוף אמרה "תבטיח לי שלא תזרום עם הצעות שלי אם אתה מתכוון לסבול, טוב?”

לא הצלחתי להבין בזמן אמת האם יהלומה התעלמה מחוסר הנוחות שלי או פשוט לא שמה לב. בכל מקרה, היא ביקשה משלומי שלקח כמה דקות הפסקה "צ’ולי, תעשה טובה ותביאו עוד בירה". לשון הרבים התייחסה גם אליי, שעמדתי לצדו. “אתם גם ככה לא שרים…”, הוסיפה.

לא הצלחתי להחליט האם עמית חננאל הוא גבר או היא אישה. הסיפור ששויך לשם זה, על נקמה מכוערת באקס, היה העשרים במספר שנשלח עד כה, יום רביעי, כשנותרו רק עוד יומיים לתחרות. סיפורה של יהלומה טרם נראה באופק.

בשישי, כשהגעתי לפאב, הופתעתי לשמוע שלאוניד ואשתו צפויים להצטרף. לכבוד מה זכינו לביקורם? “מצטער שהפרעתי לשיחה שלכם", אמר שלומי אחרי שבישר זאת, “פשוט התלהבתי כשלאוניד כתב בקבוצה.”

חזרתי לשוחח עם יהלומה על הפילוסופיה שלה על קלפי טארוט, בזמן ששלומי שוחח עם דביר וברקת. בתור אדם ראציונאלי לחלוטין, לא הבעתי התלהבות גדולה, אך האזנתי ומדי פעם הבעתי עניין. “אתה יודע, זה כמו שבני זוג בדרך כלל לא מסכימים על הכול, אבל יש משהו רוחני שעדיין מחבר ביניהם. נגיד, אני ושלומי שונים בחלק מהתפיסות שלנו, אבל אני תמיד מכבדת אותו…”

נקטענו כשלאוניד ואשתו הגיעו. בתום כל החיבוקים והנשיקות וההתלהבות מבואם ביקש ממני דביר לצאת אתו לרגע, היה לו משהו לדבר אתי עליו.

"מה הקטע שלך עם יהלומה?”, שאל כשיצאנו מהפאב.

"מה זאת אומרת?”

"מאז הסיפור לפני שלושה שבועות אתה לא מפסיק להתייחס אליה בצורה מוגזמת. מה, אתה מנסה לגרום לה לחבב אותך בכוח?”

דביר היה חד, חסר גינונים מיותרים ותכליתי כהרגלו, והציב בפניי מראה שלא אהבתי.

לא ידעתי מה להשיב. “אני… לא…”

"היא סתם חתיכת ביצ’ית. אל תאכל את עצמך כי היא לא אוהבת אותך, זו בעיה שלה ולא שלך. אתה לא צריך שהיא תחבב אותך, אתה יודע מה אתה שווה גם בלעדיה. תעזוב אותה שתציק לשלומי, לא יודע איך הוא סובל אותה, שייחנקו ביחד. אני אומר לך, אני בעצמי כבר בקושי סובל אותה, ועם איך שהתנהגה אליך… אני אומר לך, תן להם חודשיים והם נפרדים, היא תעלה גם לו על העצבים.”

המשכתי שלא להשיב. הרגשתי מחורבן ממש. דביר צדק – חוסר הידיעה של סיבת חוסר חיבתה אליי הכניס בי אובססיה סביב הרצון להבין מדוע ולזכות בחיבתה בכל מחיר. אולי כי אף פעם לא הרגשתי פופולרי במיוחד וחוסר אהבתה אליי סדק את הביטחון העצמי שלי שמעולם לא היה בשמיים בלאו הכי?

דביר הכיר אותי וראה את הסופה שהתחוללה בתוכי ובפרט את הלחלוחית שנקוותה בקצה העין.

"די, לא התכוונתי להרוס לך את הערב, אבל…” החל דביר לומר בטון מתנצל, אך קטעתי אותו.

"לא, היית צריך להגיד לי את זה. מישהו היה צריך. תודה שאמרת לי את האמת בפרצוף.”

דביר חיבק אותי חיבוק ניחומים שבמהלכו רטט הטלפון שלי ברטט המיוחד שהוקצה לאימייל בתיבה של המגזין הפיקטיבי. אחרי שחיבק אותי עשיתי מאמץ להראות רגיל ואמרתי לו "יאללה, בוא נחזור פנימה. אני אלך רגע לשירותים, אחר כך נתנהג כאילו כלום לא קרה".

"בטח", השיב וכך חזרנו אל הפאב. דביר התיישב ליד יהלומה שהייתה עסוקה בטלפון שלה. בשירותים נעמדתי מול המראה ושטפתי פנים. לא הצלחתי לעצור את עצמי ושלפתי את הטלפון כדי לראות מה הסיפור שנשלח. הייתה זו יהלומה, ששלחה אותו בשעה 23:56, ממש מספר דקות לפני פקיעת המועד. כמה אופייני לה, לנסות לזכות בעוד קצת יתרון על ידי זה שתהיה האחרונה ששלחה.

סוף כל סוף אדע למה לא הזמינה אותי!

פתחתי את הסיפור וגללתי מיד אל הסוף, אל העמוד האחרון בו הסיפור האמתי שהיווה השראה.

"כשטיילתי בתאילנד הכרתי ישראלית שטיילה אתי חלק מהזמן, בחורה חומרנית…”

לא הרקע לסיפור ולא הסיפור היו עליי. ובכלל, מעולם לא היה לתכנית המטומטמת הזו שום סיכוי לעבוד. מה חשבתי לעצמי? נאנחתי ארוכות.

אך בכל זאת, הסתקרנתי להבין את דמותה של יהלומה טוב יותר. התיישבתי על האסלה בתא השירותים וקראתי את הסיפור.

טוב, אני לא הנפגע היחיד של יהלומה! איזו בחורה מגעילה, איך נטשה את החברה שלה בצורה מכוערת כל כך בשביל סקס של לילה אחד עם זר ועוד ניסתה להצדיק זאת בפני עצמה!

לפחות מריבוי הסיפורים שנשלחו אליי במסגרת הקול הקורא למדתי שאני לא היחיד שחווה הדרה מכוערת כזו, ואולי זה הוא סוג של נחמה.

חזרתי למקומי בשולחן.

"טוב, עכשיו כשכולכם כאן אני ויהלומה רוצים לספר משהו", אמר שלומי וחיוך אדיר על פניו. הוא לקח את ידה ובתאטרליות הסיר את כפפת החורף שעטתה, תחתיה נגלה טבעת יהלום מנצנצת.

עכשיו הבנתי למה טרח לאוניד להגיע, כנראה נאמר לו שתהיה הצהרה חשובה.

מבול של קריאות נרגשות ואיחולי מזל טוב קבר את הזוג המאושר, כולל, כמובן, של דביר ושלי.

שלומי סיפר את סיפור המעשה הבנאלי על הדרך בה הציע לה אך לפני מספר שעות בחוף הים. לאוניד הפציר בדביר שהנה, הגיע גם זמנו. דביר הגיב במבוכה לא אופיינית ואילו אני, הרווק הממורמר, התנהגתי כלא קיים.

"החלטנו להתחתן בעוד שנה וחצי בערך", אמרה יהלומה והביטה על ברקת. “בעוד חצי שנה בקיץ זה מוקדם מדי. אולי עד אז דביר ייזכר…”

בשלב כלשהו, כשבדרך פלאית התחלף נושא השיחה, פנתה יהלומה אליי. כל צ’יסריי המזל טוב ששתתה, ומה שזה לא היה שעישנה שם, קצת עלו לה לראש והיא הייתה קלילה ונוטה לדיבור שטותי בהרבה מהרגיל.

"אני מאחלת לך שלחתונה שלי כבר תביא אתך בת זוג. הגיע הזמן, לא?"

"תודה", השבתי ובראשי עברו המילים "בת של אלף זונות".

"תגיד לי, איך זה שאין לך חברה?”

לא השבתי.

"אתה חמוד בסך הכול, אתה יודע… שלומי זכה.”

"תודה.”

"אני יכולה לתת לך חיבוק?”

חיבקתי אותה כמי שכפאו שד ומרוב תסכול נקוו שוב דמעות בעיניי. דבריה המגעילים ותוכחת האמת של דביר היו כבר יותר מדי ביחד.

"אתה בוכה?”, שאלה אחרי שחיבקה אותי.

"אני מתרגש עבורכם", שיקרתי.

"אתה בוכה! אני לא מאמינה!” קראה בקול רם והביכה אותי מול כל שאר החבורה, שריתקה מבטיה אלינו.

לפתע יהלומה פצחה בהתקף צחוק בלתי נשלט ואמרה "הוא הזכיר לי את הסרטון המצחיק שלאוניד הראה ביום ההולדת שלי, עם הבחור שבוכה, ובאתי לספר לו, אבל אז נזכרתי ש… הוא לא הוזמן בכלל…”

התקף הצחוק שלה התחדד, אך כל השאר קפאו.

פניו של שלומי הרצינו ברגע אחד, כשהבין שאני יודע עכשיו שלא הוזמנתי למסיבתה.

"כמו שנטשת את נורית בתאילנד בשביל להזדיין עם הגבר הראשון שראית?”, שאלתי, ועד עכשיו איני יודע מנין היה לי האומץ לומר דברים כה בוטים בפני כל הנוכחים.

יהלומה הייתה מעורפלת מכדי להבין שאני לא אמור להכיר את הסיפור הזה ובחוסר מודעות השיבה "אני לא חייבת לאף אחד שום דבר! ובכלל, מה אתה, בתול בן 30, מעז לדבר בכלל על סקס? יש סיבה שלא הזמנתי אותך ליום ההולדת שלי, מה חשבת?”

הוצפתי דמעות לחלוטין.

בעוד שלומי רודף אחריי ברחתי לכיוון היציאה מהפאב.

תגובה אחת על “סיפור: מסעו של דנטה: כתב עת לספרות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: