סיפור: בניאס

נועה יצאה בשלום יחסית, עם נקע שחלף תוך שבועיים ואוסף של חבלות יבשות. פיוטר, לעומתה, היה מגובס במשך חודשיים עד שהחלים ונדרש לפיזיותרפיה ארוכה. לפי כל חשבונותיהם קטיה נכנסה להריון כשעוד היה מגובס, קרוב לוודאי ממש ימים לאחר אותה התקרית. ללא ספק, ידע פיוטר, פאן הקשיב לו. אך הוא לא אמר לקטיה דבר, מחשש שלא תבין. אחרי הכול, גם כשהוא חושב על הסיטואציה במנותק היא נראית לו משונה ביותר, כנראה היה מגחך בעצמו על מי שהיה מספר לו על עסקה שכרת עם אל פגאני שדתו פסה מן העולם לפני יותר מאלף שנים.

לקטיה היה הסבר אחר לסמיכות המאורע המשונה והמשמח של כניסתה להריון לאחר שנות אכזבה ארוכות ולמאורע בבניאס: אלוהים מתגמל אותו על שסיכן כך את חייו כדי להציל את נועה.

עד לפני זמן מה היה מופתע עד עומקי נשמתו מציון של אלוהים בפיה של קטיה, אך לאחר המאורעות של השבוע האחרון כבר לא הופתע.

גם קטיה הייתה מורה בתיכון, דווקא בזה על שם רבין, שהיה בשכונה מבוססת, להבדיל מהתיכון על שם בגין בו לימד פיוטר שהיה בלב מה שכונה בסרקזם ‘הגטו הרוסי’.

כשהצטרפה לצוות בתחילת שנות התשעים הייתה המורה הרוסייה היחידה שם. שפה משותפת וחברות אמת רקמה דווקא עם המורה ללשון, נעמי, שהייתה חובבת בלשנות אמתית וידעה לדבר בשבע שפות, כולל רוסית. הרוסית שלה הייתה אמנם משובשת, אך כמוה גם העברית של קטיה, כך ששתיהן לקחו על עצמן את שיפור השפה האחת של השנייה.

לפיוטר סיפרה קטיה לפני מספר ימים שהחליטה להתגייר בעצתה של נעמי, שהייתה קצת דוסה ולקחה על עצמה לקרב את חברתה אל היהדות, ודאי כשהיא נשואה ליהודי לפי ההלכה. פיוטר החילוני לא התלהב במיוחד מהרעיון שאשתו תעבור שטיפת מוח דתית, אך לא מנע זאת מבעדה ואפילו הסכים למפרע לשתף פעולה כשיצוותו למשפחות דתיות כדי לראות איך מקיימים חגים כהלכתם.

הסיבה האמתית לגיור הייתה אחרת. לפני כשנה ילדה נעמי בן זכר וכמובן שקטיה הוזמנה אל טקס הברית. בפעם הראשונה בה ראתה טקס ברית ישראלי נפעמה מאוד והחליטה שגם בנה, אם תצליח ביום מן הימים להרות, ייוולד לאם יהודיה לפי ההלכה וייהפך כך, בטקס הברית, לבשר מבשרה של החברה הישראלית, מה גם שכך יוכל להתחתן ולמות פה ללא בעיות. במשך חודשים גררה רגליים מתוך דחיינות ולא פתחה בהליך גיור למפרע, מה גם שכבר כמעט התייאשה מניסיונותיה להביא ילדים בלאו הכי. בחודש השלישי להריונה, כשכבר הבינה שההיריון הזה, בניגוד לכל הקודמים, כנראה "תפס", הבינה שאין לה עוד הרבה זמן ושגרירת הרגליים הייתה בעוכריה ופתחה תיק גיור והשקיעה בלימודיה את כל המאמץ האפשרי.

פיוטר שיתף פעולה בחודשי הגיור הראשונים עד שהתברר שהעובר הוא זכר וקטיה דרשה שיעבור ברית מילה לפי ההלכה, בטקס רב אורחים באולם כמו כל הישראלים. בפעם הראשונה בה העלתה קטיה את הדרישה הייתה זו למעשה שיחת יידוע, משום שלא ראתה שום סיבה לכך שיסרב. “הודעתי לרב בקורס הגיור שהעובר הוא בן זכר והוא התרגש כל כך! אמרתי לו שברור שנערוך לו ברית כמו כל יהודי טוב למרות שהגיור שלי עוד לא הושלם, אין פה בכלל שאלה…”

כמה הופתעה מהתנגדותו!

בתחילה תירץ את התנגדותו בטעמים רפואיים או אסתטיים, אך אלו גומדו תמידית על ידי קטיה אל מול רצון האל המפורש. לבסוף נשבר והסביר את סיבתו האמתית: גם סיבותיו מטאפיזיות כשלה. הוא סיפר לה את הסיפור על שקרה באמת בבניאס וקיווה שכך ישכנע אותה, אך הסיפור רק גרם לה להתבצר אף יותר בעמדתה: הוא יהודי, והיא כבר כמעט יהודיה, הם לא יכולים להיות כמו המתיוונים מחנוכה עליהם למדה בקורס הגיור ולעבוד אלים של יוונים. הם ימולו אותו כמו יהודי אמתי, כמו ישראלי אמתי, ויהי מה.

ועתה, כשקטיה כבר בחודש התשיעי להריונה, פתחה שוב את הנושא. התווכחו והתווכחו עד שהוציאה את נשמתו ממש והיא עמדה איתנה בדעתה, כסלע. לבסוף נכנע לה כשאיימה שמרוב עצבים אתו עוד יקרה משהו לעובר, אך התנה את כניעתו בכך שהילד לפחות יקבל שם המשמר את זכר האל פאן: פנטלימון שבקיצור יוכל להיות פניה.

קטיה צרחה עליו בקולי קולות שהוא מטורלל סופית. מי קורא לילד בשם כל כך עתיק שכבר שנים לא באופנה? זה אפילו לא באמת שם רוסי, אלא יווני! היא בכלל רצתה שיהיה אריאל, גרסה עברית ובעלת רוח יהודית מפעמת לליאוניד על שם אביה ז”ל, כי אין שם יותר ישראלי ויהודי מזה. לבסוף קיבלה את פשרתו וסיכמו שבברית ייקרא אריאל ובתעודת הזהות פנטלימון כשם ראשון ואריאל כשני.

כל אותו הלילה התקשה פיוטר להירדם וביקש מפאן את סליחתו.

ביום הלידה החזיר פאן את תשובתו, קרה כמו שצריך להגיש נקמה ואכזרית כמנהגם של האלים: הילד נולד בריא, חזק ובמשקל מצוין אבל אמו, שדרשה שלא לתת לפאן את חלקו, לא שרדה את הלידה. כיוון שלא הייתה יהודייה עדיין, אפילו לא יכלה להיקבר כשם שהייתה רוצה. הלוויה הייתה עצובה ביותר. חברותיה של קטיה התכוננו נפשית לבוא לברית של הילד, לא ללווייתה בטרם עת ויותר משנחמו אותו כשציינו זאת, רק העכירו את מצב רוחו עוד יותר.

כשאסף את הילוד מבית היולדות הביט בפניו היפהפיות וכשאיש לא ראה הרשה לעצמו לחבק את התינוק ולפרוץ בבכי. "הנה, פאן, קיבלת את מה שרצית! ברית לא אעשה לילד היפה הזה ואקרא אותו על שמך, פנטלימון."

פאן לא שלח אף אות בחזרה, אך פיוטר הרגיש היטב שדבריו הובנו והאל פאן פויס. בתעודת הזהות נרשם כפנטלימון בלבד ולמרות מחאות החברות והרב שגייר את קטיה, ברית לא בוצעה. הילד נרשם כחסר דת כאמו, אבל לפיוטר לא היה אכפת. העיקר הוא שפייס את פאן, כדי שיגן על הילד הנושא את שמו ויהפוך אותו לחזק כמו זרימת הבניאס, יפה כמו המפל ובריא כמי המעיין שיוצרים אותו. הילד יקבל הגנה של אל, והאל יהיה מרוצה, וזה מה שחשוב.

המשך בעמוד הבא.

2 תגובות בנושא “סיפור: בניאס

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: