דנה לא חשדה בדבר, או לפחות הסתירה זאת היטב. אחרי הכול, רק הליכה רומנטית של שישי אחר הצהריים על שפת הים. ממש עם השקיעה, כשהביטו אל האופק, לא שמה לב שפלג שלף מכיסו קופסה קטנה. “דנה, התנשאי לי?”, שאל וכרע ברך והיא, כמצופה, יצאה מכליה מרוב התרגשות. “ברור!”, השיבה ולאושרם לא היה גבול באותו הרגע.
הראשונים לדעת היו דווקא החברים, שיודעו בשיחות טלפון או הודעות. לאחר הטיול קבעו כבר מראש קפה אצל פיוטר, אבא של פלג. כשהגיעו לא הופתעו לגלות ששולחן הקפה היה ערוך עם קנקן תה ועוגת נפולאון.
"מה שלומכם?”, שאל פיוטר, וכהרגלו הוסיף “איך עבר השבוע?”. השאלה תמיד הייתה מצחיקה קצת כיוון שדיבר עם פלג לפחות פעם ביום והתאמנו ביחד שלוש פעמים בשבוע בחדר הכושר. אך בכל זאת, לפי כללי הטקס, סקר פלג את הנעשה בשבוע שחלף בעבודתו, ודנה בעבודתה, ועתה החל פלג את תיאור הסידורים והקניות שערכו בבוקר ואת הטיול שערכו אחר הצהריים על שפת הים ו – …
דנה, שכף ידה הוסתרה עד כה על ידי תיק הצד שלה, הציגה לראווה את הטבעת בזמן שפלג סיפר על הצעתו והסכמתה.
לרגע נראה פיוטר כהלום ולאחר מספר רגעים דמעה בודדה, כבדה, החלה להחליק במורד לחיו.
"אני כל כך שמח שאני כמעט משותק", אמר, “אני פשוט בוכה מאושר, אני…”. הוא קם בכבדות, נשק לירדן על לחייה ולאחר מכן לפלג על מצחו ואז פנה שוב אל דנה ואמר לה "זהו, מהיום את כמו בת שלי. תדעי, מי שמתחתנת עם פָּנְיַה", קיצור חיבה של שמו המקורי ברוסית, פָּנטֵליֵּמוׂן, “זה רווח נקי שלה, את זכית!”
"תודה פיוטר, תודה רבה", השיבה דנה, "בהחלט זכיתי".
פיוטר המשיך לבכות מרוב אושר עוד דקות ארוכות. לבסוף מחה את הדמעות והביא שלוש כוסיות של שמפניה כדי לחגוג את המאורע המשמח.
באורחת הערב לאחר מכן, גם הוריה של דנה השיבו בשמחה גדולה על הידיעה על חתונת בתם הבכורה וסיפרו גם הם לפלג שזכה ממש בידה של בתם המוצלחת. “כבר חשבתם מתי ואיפה אתם רוצים לחגוג?”, שאלה אמה של דנה.
“עוד לא, הכול כל כך טרי, בימים הקרובים נרגע מההתרגשות ונתחיל לחשוב על כל זה.”
ביום ראשון נפגשו פלג ואביו בפתח חדר הכושר, כמיטב המסורת של כושר בראשון, שלישי וחמישי. כהמשך לאותה המסורת נפגשו בסיום האימון ליד הכניסה למלתחות. בעודם מפטפטים ברוסית בחן פיוטר את הגוף העירום של בנו לפני שהלכו להתקלח. “עבדת יפה יפה על הכתף האחורית", אמר בקול יבש בשעה שחיפשו תאי מקלחת ריקים.
"תודה", השיב פלג, “אני באמת משקיע שם קצת יותר בזמן האחרון".
לצופה מהצד שצפה לראשונה במחזה אולי היה נראה הדבר מוזר למדי, אך כבר כשהיה פלג קטן לימד אותו אביו לשחות וביקר ביחד אתו במלתחות הברכות לפני ולאחר ששחו יחדיו. מרגע שהיה יכול פלג להתאמן בחדר הכושר, לימד אותו להתאמן כמו שצריך עם המכשירים ובסוף כל אימון נפגשו גם במלתחות חדר הכושר. דבר מוזר או מיני לא היה במבטים האלו, רק ביקורת כשל מאמן פרטי למאומן וגאווה לא מוסווית של אב בבנו, מה גם שפיוטר בעצמו הקפיד מאוד לשמור על כושר, נראה טוב למדי יחסית לגילו ולא הפגין כל בושה בגופו העירום בנוכחות בנו. גם אם היו שראו בכך דבר מוזר, פלג העריך את הדרך בה דרבן אותו אביו לשמור על גוף חטוב ושרירי, כזה שהפך אותו לקנאת שאר הבנים ומטרה למבטים רוויי תאווה מהבנות. למרות שהיה זה לחלוטין במסגרת יכולתו הכלכלית של פלג, גם כשבגר התעקש אביו להמשיך לממן להם מנוי זוגי בחדר הכושר של שכונת בגין, הידוע בעיר בתור "חדר הכושר של הרוסים". אפילו על אורך הזיפים שלו, כי הוא נראה טוב באזור מספר 6 עד 10 של המכונה אך בשום פנים ואופן לא מגולח, הקפיד אביו לפקח. ובניגוד לכל שמרנות שהיה אפשר לצפות מאב רוסי קשוח, אפילו מחה כשהציע פלג להסתפר, כי שיער ארוך, יפה וחלק כמו שלו חבל להשחית.
בזמן הכי פרטי שלהם ביחד, כשהתלבשו לאחר המקלחת, החל פיוטר לשאול על החתונה. האם כבר בחרו אולם? אם לא, אז מתי יתחילו בחיפושים? ומה עם תאריך? לפחות תקופה בשנה? על כל אלו השיב פלג שעוד לא החליטו. אחרי ששאל את כל אלו, כך הרגיש פלג, רק אז הצליח אביו להעלות את הנושא שבאמת הטריד אותו.
"אני חייב לומר לך משהו, עכשיו כשאתה פה בלי דנה. לא בכיתי רק מאושר כשאמרתם לי שאתם מתחתנים. עם כל האושר שלי צבט לי בלב לחשוב שקטיה אמא שלך לא כאן ולא תראה אותך בחתונה שלך".
קטיה…
פלג לא זכה להכיר את אמו קטיה, שמתה במהלך לידתו. ובכל זאת, היא לא הייתה זרה עבורו, דמות מיתולוגית רחוקה הנוכחת במסמכים ובסיפורים של האזכרה השנתית: תמונת ענק שלה הייתה תלויה בסלון הבית, ואביו הזכיר אותה לעתים קרובות, ומאז מותה סרב למצוא לו אישה אחרת שתתפוס את מקומה.
"את האמת, ידעתי שזו הסיבה, לא אמרתי כלום כי זה פרטי ואישי מדי", אמר פלג. “זה באמת עצוב, אבא.”
"קיוויתי שתבין", אמר. “שלא תיעלב. שדנה לא תיעלב.”
"זה בסדר אבא, אף אחד לא נעלב. אמא אולי לא פה אתנו, אבל הנשמה שלה פה אתנו, ותהיה אתנו גם בחתונה. וזה מה שהכי חשוב.”
לקח לפיוטר זמן ארוך להשיב. “אתה צודק", אמר. “דנה באמת זכתה.”
המשך בעמוד הבא.
שמעון נעים-גור: סיפורים לתקופת קורונה 
2 תגובות בנושא “סיפור: בניאס”