פניה היה בן 15 כשתפס את אביו לשיחה ואמר לו שהוא רוצה לעשות עגיל. הכי פשוט, הכי סטנדרטי, בתנוך האוזן. אחרי הכול, הסביר, לכל הבנים המגניבים יש וגם הוא רוצה.
פיוטר לא התלהב במיוחד מעגילים לבנים, אבל כבר התרגל שחלק נכבד מאוד מהתלמידים הבנים בכיתתו עונדים כאלו. לא היה מפריע לו במיוחד, אלמלא היה הדבר הפרה בוטה של ההסכם שלו עם פאן, ולכן לא היה יכול להסכים לכך.
"בשום פנים ואופן לא", השיב פיוטר בכעס, “אז מה אם לאחרים יש, אם הם יקפצו מהגג אז גם אתה תקפוץ?”
אבל פניה התעקש ודרש טיעוני נגד מנומקים. פניה צעיר מכדי לשמוע את הסיפור על העסקה שכרת אביו עם האל פאן, החליט פיוטר, ולכן נאלץ להסתפק בטעונים חלשים ומטופשים: בהתחלה טען שיש סיכון בריאותי, אך פניה שאל האם מישהו מכל תלמידיו לאורך השנים סבל מסיבוך רציני בעקבות עגיל ופיוטר נאלץ לעבור לטיעונים אחרים, כמו העובדה שזה לא נראה מכובד, שגם עליה הערים קשיים פניה כשהעיר שבטח לתלמידים רבים שלו יש עגיל, וגם ללא מעט אנשים מבוגרים יש היום, ואף אחד כבר לא מסתכל על זה מוזר בימינו. במהרה עבר פיוטר לטיעון החלש ביותר שלו, טיעון הסמכות "אני אבא שלך ואני אומר לא, אז לא!”.
פניה סירב לקבל זאת והחל לצעוק בכעס על אביו שהוא שתלטן מגעיל. פיוטר עבר לאיומים על עונשים אם ימשיך להתחצף ופלג ברח לחדרו בטריקת דלת.
הוויכוח שב וחזר על עצמו עוד שלוש פעמים בימים העוקבים והסתיים בתגובות קיצוניות יותר ובשפה חריפה יותר של פניה מפעם לפעם, עד אשר בסוף השיחה האחרונה הכריז פניה שיעשה את העגיל על אפו וחמתו של אביו, בין אם יסכים ובין אם לאו. למשמע הדברים נבהל פיוטר והחליט שאין לו ברירה: יאלץ לספר לפניה את האמת, כדי שלא יפר חס וחלילה את ההסכם שלו עם פאן ויעורר עליו את חמת האל, שכפי שלמד בדרך הקשה עשויה להיות קטלנית. הוא המתין קצת שפניה יירגע ואז תפס אותו לשיחה שהעדיף לדחות במשך עוד מספר שנים, אך לא היה יכול עוד להרשות לעצמו.
לפרטי פרטים סיפר על אותו הטיול השנתי, על האל פאן, תכונותיו ותפקידיו, על ההסכם שלו עם פאן, על מות אמו בלידה ועל הסיבה שבגינה לא מל אותו. “זו הסיבה האמתית, פניה", הסביר. “לא באמת אכפת לי שיהיה לך עגיל, באמת להרבה בנים יש היום. זה ההסכם שלי עם האל פאן, וזה עניין רציני ביותר. אי אפשר להפר את ההסכם הזה, פניה, תאמין לי…".
לנוכח הסיפור הסכים פניה לוותר על העגיל והנושא לא עלה שוב לעולם. גם כשבגר, גם כשכבר מזמן לא היה נדרש לאישור הורים כדי להתקעקע או לבצע פירסינג, המשיך לכבד את הנדר של אביו.
במלתחות חדר הכושר לא היה קשה לפספס את העובדה שהיקף שרירים מסוים מביא עמו כמעט תמיד קעקועים שיבליטו את תפיחותו, אך גם כשפניה פיתח גוף שגברים רבים קנאו בו, על בטנו הקובייתית ושריריו המקומרים, המשיך לשמור על גופו טהור ואידיאלי כשל פסל יווני, למרבה שמחתו של אבא פיוטר.
***
"אבא", הודיע פלג, “החלטתי להתגייר.”
"למה?”, שאל פיוטר בקול קשה כסלע.
פלג הגיע ישר אל העניין: “ההורים של דנה אמרו שינתקו אתה כל קשר אם תתחתן עם לא יהודי".
פיוטר לא השיב לכמה רגעים, כמו וניסה לעכל את ששמע.
"לא היה לי קל", המשיך פלג, "אבל אני אוהב אותה והחלטתי שאני מוכן להתגמש בעניין הזה בשבילה.”
"אתה יודע שגיור מגיע עם ברית מילה, נכון?”
"אני יודע אבא, אני מוכן להקריב את הקרבן הזה.”
"פניה, אתה יודע טוב מאוד למה לא עשית ברית בתור תינוק. קטיה הקריבה את החיים שלה על העניין הזה. עד היום אני אוכל את עצמי על זה שנכנעתי לה והסכמתי שתערוך לך ברית מילה, וראית איך זה הסתיים.”
"אבא, עם כל כמה שזה עצוב נשים מתות בלידה, אמא לא הייתה הראשונה ולא האחרונה."
"צריך להיות אידיוט כדי לא לראות את הקשר! אני מבקש ממך: פניה, אל תעשה את אותה הטעות. תסרב. תבהיר לדנה שאם היא אוהבת אותך, היא צריכה לקבל אותך כמו שאתה.”
"תגיד לי אבא, איך אתה בתור פיזיקאי רציונאלי מוכן להאמין שאיזה אל ממיתולוגיה שנעלמה לפני יותר מאלף שנה אחראי על המוות של אמא?”
"אתה, שמתכוון ללכת מרצון לשמוע רבנים שוטפים לך את המוח, מטיף לי! בכלל לא אירוני!”, קרא פיוטר בכעס. “יודע מה? אני לא מבקש ממך להבין את ההסכם שלי עם פאן, אבל לפחות תכבד את אבא שלך לפני שאתה מכבד את ההורים של דנה שמבקשים ממך לעשות טקס ברברי ולחתוך לעצמך את אבר המין כדי להתחתן עם הבת שלהם!”
"אבא, הם אמרו שלא ידברו אתה אם תתחתן עם לא יהודי. אתה רוצה שאני אאבד אותה?”
"כשאמא שלך רצתה להפר את ההסכם שלי עם פאן הוא הרג אותה. אני מוכן לוותר על כלה ולא לאבד בן!", השיב פיוטר בזעם ופלג הבין שאין עם מי לדבר: הפער ביניהם רחב כל כך, שהוא לא בר-גישור.
"ושיהיה לך ברור, פנטלימון: אם אתה עורך ברית מילה, אתה כבר לא הבן שלי יותר. נדרתי לפני פאן: ‘אף סכין או מחט לא ייגעו בגופו של הבן שלי’. אם תחליט בכל זאת לחתוך את אבר המין שלך בטקס הברברי שהרג את אמא שלך, הדרך היחידה שיש לי לקיים את ההבטחה היא שלא תהיה יותר הבן שלי.”
לנוכח האיום, לנוכח העובדה שאביו העמיד אותו בסיטואציה בלתי אפשרית בה הוא נאלץ לבחור בינו לבין הארוסה שלו, פלג עזב את המקום בזעם.
לראשונה בחייו הלך היום פלג לחדר הכושר לבדו. האימון הרגיש פתאום משעמם כל כך ומונוטוני להחריד. את תרגילי הכוח סיים אך בקושי וכמות הברכות ששחה היום הייתה לכל הדעות מגוחכת. היה זה כל כך מוזר להתפשט ללא מבטיו הבוחנים של אביו, ללא ההצעות לשינוי הדגשים בתרגיליו או אפילו המחמאות על מראה גופו. “איפה אבא שלך?”, שאל אותו מתאמן קבוע, מבוגר, שהיה מקשקש מדי פעם עם אביו בסאונה.
"לא הסתדר לו לבוא היום", השיב. זה לא היה 100% שקר.
בתא המקלחת בחן את אברו ותהה איך ייראה נימול. הדי הוויכוח עם אביו שבו וצפו בראשו וכאב נורא הציף אותו. למה הוא חייב להימצא בין הפטיש לסדן?
כשחזר הביתה הבחינה דנה במצב רוחו הירוד. בתחילה סרב להסביר מדוע, אך לבסוף החליט שאולי כדאי שתדע לאיזה מצב הכניסה אותו. מבלי לספר על הנדר של אביו כלפי פאן, סיפר שאביו לא מוכן שיתגייר ושאם ייעשה כן, לא ייראה בו יותר את בנו. תירץ זאת בכך שאביו לא יוכל לשאת את המחשבה שאמו מתה מבלי שהשלימה את גיורם והוא יתגייר לבדו.
"מאיפה הוא יידע?”, שאלה. “תתגייר בלי לספר לו.”
"ברית מילה היא לא דבר שמפספסים כשמתקלחים ביחד אחרי אימון", השיב. “ואולי במקום אנחנו נרמה את ההורים שלך? נביא שחקן שיתחזה לרב ונבקש שיערוך לנו טקס אורתודוקסי רגיל, אף אחד לא צריך לדעת.”
פלג כבר העלה את הרעיון בעבר וזכה לאינסוף הסתייגויות מפי דנה, שעתה עטתה מבט מכוער ואמרה "די, זה לא אותו הדבר.”
"אז לא. אז אני צריך לבחור בינך לבין אבא שלי?”
"אתה תשכנע אותו, אני בטוחה. בסוף אתה תמיד משיג את כל מה שאתה רוצה.”
"את לא מכירה מספיק את אבא שלי. כשהוא מחליט שמשהו זה עניין עקרוני, הוא כמו סלע ענק. אי אפשר להזיז אותו.”
"אני סומכת עליך.”
"ואולי תשכנעי את ההורים שלך?”
"ניסיתי, ואני ממשיכה לנסות. אין עם מי לדבר.”
לראשונה סיפר לאלעד ולנהוראי על הנדר של אביו כלפי פאן בתקווה שיעזרו לו למצוא פתרון לפלונטר שבו הוא נמצא. בהתחלה הציעו שישוחח עם הוריה של דנה, אך פלג הסביר שכבר הציע לה זאת והיא סירבה בתוקף מתוך חשש ששיחה כזו תסתיים בקרע שלא ניתן לאחותו בינו לבין הוריה. אלעד ונהוראי נאלצו להודות שהם מבינים אותה: בסופו של דבר, אם ייפלו הוריה בלשונם ויאמרו משהו גזעני או אם ייפול הוא בלשונו ויאשים אותם בגזענות, תחמיר השיחה את המצב יותר מאשר תקל עליו. ומאידך, מה תוכל שיחה כזו להשיג? הסיכוי שיצליח לשכנע אותם לוותר על קיום מצווה דתית הוא אפסי.
לבסוף החברים הסכימו שמדובר בפלונטר של ממש והגיעו למסקנה שאין לו פתרון: עליו לבחור את הצד שיתאכזב. נהוראי המליץ לאכזב את אביו ולא את דנה דווקא, כיוון שלאביו אין אישה או ילדים אחרים והוא קשור אליו בקשר נדיר בעצמתו בין אב לבן. “אתה היחיד שיש לו בעולם, הוא לא יוכל להרשות לעצמו לאבד אותך.”
"אני מכיר אותו", השיב פלג, “הוא לא ידבר אתי כל עוד האיום הזה עומד באוויר. וגיור יכול לארוך משהו כמו שנה. אני לא רוצה להשאיר אותו ככה לבד במשך שנה. גם לי יהיה קשה – אני לא אשקר, אני קשור אליו מאוד. לא לדבר אתו במשך שנה? זה מטורף ממש.”
"אז תעשה את זה קיצוני", הציע אלעד. "בדרך כלל עושים ברית מילה בסוף הגיור, לפי מה שאמרת. אני אומר – תלך מחר לבית חולים ותגמור עם זה כמה שיותר מהר. אחרי שתציב לו עובדה שהפרת את הנדר שלו כבר לא יהיה לו מנוף לחץ עליך, כי המעשה כבר נעשה. בסוף הוא יתגמש ויחזור לדבר אתך.”
במשך שבועות ניסה פלג להגמיש את דנה או את אביו ללא הצלחה, עד שלבסוף נאלץ לקבל את עמדת אלעד. הוא הודיע לדנה על החלטתו ועם ברכתה פתח תיק לגיור ובמקביל קבע תור מוקדם ככל הניתן אצל מוהל שהוא גם אורולוג. תחושת דחיפות אחזה בו, ממש כדבריו של אלעד שהציע "לגמור עם זה כמה שיותר מהר".
לרופא, בחור דתי, הסביר שמהרגע שהחליט להתגייר החליט שאינו יכול עוד להמתין לבוא בבריתו של אברהם אבינו. הרופא הסביר בנחת שהמילה לא תתפוס לפני שקיבל עליו עול תורה ומצוות בפני בית דין לעניין גיור, ולכן כדאי להמתין במעט עד שיתקדם תהליך הגיור שלו. פלג לא התרצה וקבע תור לרופא-מוהל נוסף שדווקא שמח שפלג מעוניין להדר במצווה, גם אם ייאלץ לדעת המחמירים לעבור הקזת דם ברית. פלג היה מוכן לשלם כדי להקדים את הביצוע וכך קבע פגישה לצורך המילה עצמה שמונה ימים לאחר מכן, בסמליות רבה.
ערב לפני היום המיועד שכבו כהכנה לתקופת ההתנזרות הארוכה הצפויה להם. גם כשדנה כבר נרדמה, הוא התקשה להצליח לכבות את המחשבות שטרדו אותו. מעבר לפחד והחשש הטבעיים מפני ניתוח, ודאי באזור אינטימי כל כך, שבו מחשבותיו כל העת אל אביו. איך יגיב כשישמע על הניתוח שעבר בנו?
האם באמת לא יכיר בו יותר?
בדמיונותיו קיבל אביו התקף לב עם קבלת הבשורה, ותלה אותו בנקמת האל פאן.
בדמיונות אחרים מחק אותו מחייו וסרב להכיר בו. בדמיון מופרע וכואב במיוחד ראה את תמונתו תלויה ליד זו של קטיה, אמו, כדי שיוכל להביט מדי יום ביומו בשני המתים שממשיכים להלך בחייו.
הדמיונות המשיכו לענות אותו. באחר הסתבך הניתוח קשות ובעודו שוכב קודח בטיפול נמרץ, תלוי בין החיים לבין המוות, הגיע אביו וסרב להיפרד ממנו, רק נזף בו ברשעות "אמרתי לך שלטובתך שלך לא כדאי, האל פאן לא שוכח".
לילה של סיוט עבר עליו בו כמעט ולא ישן, ואולי אף לא ישן כלל. והנה, היום המיועד הגיע.
גם דנה וגם פלג לקחו יום חופש מהעבודה. בבוקר התקלח וכשיצא פשוט נעמד מול המראה ובחן כה ארוכות את ערלתו עד שדנה קראה לו מבחוץ ושאלה האם הוא בסדר.
לבישת התחתונים והמכנסיים ארכה ממש נצח. שיירי דמיונות הלילה עוד הדהדו בראשו. כשהגיעו לאוטו ודנה החלה לנהוג אל עבר הקליניקה של הרופא המוהל בקושי הצליח להחזיק את עיניו פקוחות. האם היה עייף לאחר הלילה הנורא?
תחושת מחנק החלה לאפוף אותו, כמו ונגמר כל האוויר באוטו. הוא פתח חלון, אבל המחנק התחזק –
ולחץ בחזה, לחץ נוראי –
ורעד קל שהחל אוחז בגופו –
ונשימותיו נהיו מהירות, חזקות, קולניות ו –
"תעצרי…” החל למלמל.
"מה?”
"את האוטו… תעצרי… אני לא מ… לא מסוגל… תעצרי…”
דנה עצרה את הרכב בהזדמנות הראשונה שהייתה לה. היא הסתובבה אל פלג ואמרה לו "פלג, הכול בסדר? אתה נראה בהתקף פאניקה ממש!”
התקף פאניקה…
ולפתע הכתה ההבנה בראשו, חדה כסכין המנתחים.
זה פאן, זה הכול פאן.
בפעם ההיא שבה אביו אסר עליו לעשות עגיל, סיפר לו ארוכות על האל פאן ובין היתר, על כך שהוא אחראי על תופעת הפאניקה, הנגזרת משמו.
פאניקה…
כן, האל פאן עומד מאחורי ההתקף. אבא צדק, אבא צדק כל הזמן הזה, האל פאן רוצה את שלו ולא יוותר!
לא, הוא לא יעבור ברית מילה.
הוא לא מסוגל, ולא כי הוא פחדן או משהו כזה – פשוט האל פאן לא ייתן לו. לא ייתן. אם הוא יתעקש וימשיך לנסוע אל הקליניקה הניתוח ייכשל והוא ימות, ממש כמו שפאן הרג את קטיה אמו.
אבא צדק.
אבא צדק כל הזמן הזה.
אבא צדק.
אבא צדק.
"תחזרי הביתה", אמר לדנה, “אני לא מסוגל, אני לא…”
בדרכם הביתה חלה בו תמורה שלא ידע להסביר. כל הססנות, כל החששות, כל הניסיון לרצות את כולם וללכת בין הטיפות לשם כך, כולם נעלמו. הפאניקה התפוגגה והתחלפה בתחושת בטחון חדה: הוא יודע מה עליו לעשות.
הם הגיעו הביתה ובמענה לשאלה "אתה בסדר? איך אתה מרגיש?” השיב "אני בסדר גמור. בדרך הבנתי דבר פשוט: אני לא מסוגל. אני לא אעבור לא ברית מילה ולא גיור, לא יקרה, נקודה. את צריכה להחליט אם את מוכנה לקבל אותי ככה או לא, זה מה יש: תחליטי מי חשוב לך יותר, אני או הווטו של ההורים שלך. הכדור במגרש שלך.”
לאחר מספר ימים העיר פיוטר לבנו העירום "מה זה, פניה? אני רואה שממש זרקת בשבועות האחרונים כשלא הלכנו ביחד לחדר הכושר. כל הקוביות שלך בבטן טבעו בתוך שומן.”
פלג חייך. כמה התגעגע לנזיפות האלו!
"תגיד", שאל אביו בדרכם למקלחות, “אתה חושב שאם היא הייתה מוותרת על רב והייתם מתחתנים בסוף, היית ממשיך ללכת אתי לחדר כושר?”
פלג לא ידע מה להשיב. עצם הזכרת האקסית – לא להאמין שעד לפני ימים עוד הייתה ארוסתו – צבט בחוזקה בלבו. לא כל כך מהר מתאוששים מפרידה, ודאי לא מארוסה שעזבה אותך בגלל לחץ משפחתה.
הצער המשיך לאפוף אותו בזמן שהתקלחו. כשסיימו להתקלח והתלבשו אמר "אתה יודע, אבא, לקחתי חופש מהעבודה ביום שלישי כי תכננו לעשות כמה סידורים בשביל החתונה, שכבר לא יקרו. זה גם היום החופשי שלך בבית הספר, נכון? מה אתה אומר, אולי נסע רק שנינו לאתר הארכאולוגי בבניאס, נבקר בחורבות המקדש של פאן?”
אביו, כמובן, לא היה מסוגל לדחות את ההצעה. “בטח. נערוך טיול רווקים. רק בלי מסעדות טובות בדרך, כן? אתה צריך לחזור לשמור.”
~~~
תודה מיוחדת נתונה לחברי ערן סוחמן! פרט להיותו אחד מהקוראים הראשונים של כל סיפור, ערן שימש הפעם גם כיועץ מדעי לענייני רוסים.
תמונת הנושא של הסיפור לקוחה מאתר ויקישיתוף.
שמעון נעים-גור: סיפורים לתקופת קורונה 
2 תגובות בנושא “סיפור: בניאס”