הופתעתי לטובה מכמות האהבה שהרעפתם על "בניאס", איזה כיף! כתמיד, אשמח מאוד אם תשתפו את הסיפורים עם חבריכם, בין אם בפייסבוק ובין אם בדרכים אחרות, חבל לשמור את הכיף רק לעצמכם! 😉
מתוך כלל סיפוריי הקצרים, אחד הסיפורים החביבים ביותר עליי הוא "גבעון". כל כך אהבתי אותו שהחלטתי לכתוב לו שני סיפורים שיקדימו אותו. הסיפור הנוכחי, שעומד בפני עצמו, הוא הראשון מביניהם. יום אחד אכתוב את הנוסף, שמבחינה כרונולוגית יימצא ביניהם, ואני מבטיח לחלוק אותו עמכם. קריאה מהנה!
~~~
מאז ביקר לאחרונה הרב שאול אגסי כאן, בכוכב הלכת פארן, חלפו כחמש שנות ארץ. בגלל הדמיון באורך השנה לזה של כוכב הלכת הביתי שלו, ממרא, היו אלו בקירוב גם חמש שנות ממרא. ביקורו האחרון כאן בפארן היה כדי ללוות לממרא את לבנה, אחותו הקטנה והחולה, כדי שתוכל להיקבר בארץ אבותיה.
ועשרים שנות ארץ, או שנות ממרא, חלפו מאז הפעם האחרונה בה ביקר כאן בפארן מאותה הסיבה בה הוא מבקר גם הפעם. וכמו בפעמיים הקודמות בהן זכה למעמד זה, היה מלא התרגשות. כמה השתנו הדברים מאז!
הפעם ללא לבנה, אחותו. הפעם יזכה לראשונה בנו הפעוט של אחיינו עוז להצטרף אל המעמד המרגש. ואם בפעם הקודמת נותרה קהילת ממרא ללא הנהגה רוחנית כשעזב למספר ימים, הרי שהפעם יש לו מחליף, ואחד שאין גאה ממנו להשאיר: דמא, בנו יחידו אותו אהב יותר מכול. לא סתם "דמא" אלא "הרב דמא": רק לפני שבועות הוסמך על ידי רבי שמואל, גדול אנשי ההלכה בדורנו.
מיד כשנכנס אל אולם קבלת הפנים של שדה התעופה החללי הבחין באחייניו הממתינים לבואו, עוז, בינה וכבודה צעירת הבנות, הקרויה על שם מצוות כיבוד אב ואם. ויריב, היכן יריב?
אחייניו קיבלו אותו בשמחה רבה, רוויות נשיקות, חיבוקים ושלל מילים חמות.
“היכן יריב?”, שאל הרב אגסי.
"זה מוזר", השיב עוז, “אבל קבענו להיפגש כאן כשעה לפני נחיתתך המתוכננת, לשוחח ולהמתין לך כולנו. אבל יריב לא הגיע, ולא הצלחנו לתפוס אותו גם לשיחה.”
"אבל הוא טיפוס כזה", אמרה בינה. “הוא מסוגל לשכוח שקבענו ולהירדם. ננסה שוב מאוחר יותר.”
שלושת האחיינים נסעו לביתו של עוז. הו, כמה מתוק היה בנו הפעוט, בן כחצי שנה! שאול שיחק אתו בהנאה רבה בזמן שאשתו של עוז, בינה וכבודה ערכו את השולחן לכבוד הסעודה שתיקנו למען האורח המכובד שוודאי רעב לאחר הדרך הארוכה.
אוכל אנושי אמנם גדל במושבה האנושית פארן, אך היה יקר להפליא כיוון שאקלימו הרחוק מאוד מזה של כוכב הלכת ארץ ומיעוט בני האדם בו הפכו את האוכל האנושי למצרך נדיר בפארן. על כשרות לא היה כלל מה לדבר, לכן כל האוכל הכשר היה מיובא מממרא. ולמרות שלא היו המרכיבים טריים כלל ועיקר, האוכל שהוגש היה מצוין. לאחריו קינחו במספר מעדנים שנשא עמו שאול במיוחד בתיקו.
לאחר שיריב לא הופיע גם במהלך הארוחה, התייעצו האחיינים עם שאול והחליטו שכמיטב המסורת ייסעו למצפה הכוכבים. אם יצליחו להשיג את יריב בדרכם, יפגשו אותו כבר שם. אם לא, יצטרף כבר לשיעור התורה שלאחריו. במצפה הכוכבים התבוננו בממרא, הכדור החום ואפוף העננים ממנו הגיע שאול ושאליו הם עתידים לנסוע כולם בקרוב מאוד. לאחר מכן צפו בגלקסיית שביל החלב, ספיראלה זוהרת ועתירת הוד, בה מתחבא אי שם כוכב הלכת ארץ, בו מתקיימים סיפורי התנ"ך המקודש, בו יבנה בעזרת השם ובמהרה בימינו בית המקדש השלישי. הרב אגסי נזכר בביקורו היחיד בכוכב הלכת ארץ, לפני שנים רבות כחלק מהסמכתו לרבנות, והתמלא תחושת נוסטלגיה. זמן מה הפליג בסיפורים אודות ירושלים, היפה בערים, ועל תחושת הקדושה הנובעת מהר הבית, על האוכל הכשר והטעים הזמין בשפע ועל…
הזמן חלף ויריב לא הופיע ולא נשמע ממנו דבר. כשחזרו הביתה, לשיעור התורה המסורתי, סיפרה אשתו של עוז שאכן, יריב עוד לא יצר קשר. בינה וכבודה, לה מפתח לדירתו, החליטו לנסוע יחדיו לביתו ולהעירו אם נדרש. בינתיים החלו הגברים, שאול ועוז, ללמוד יחדיו תורה. בהתאם למעמד, דנו בהלכות קביעת לוח השנה ובמצוות השבת בגולה החללית.
"הבית שלו ריק", הודיעה כבודה כשחזרו, “לא הצלחנו למצוא אותו.”
דאגה פשטה בין הנוכחים. אשתו של עוז ניסתה להתקשר עוד פעם ופעמיים ובדיוק כשחשבו לבקש את עזרת המשטרה בחיפושים, התקבלה שיחה במערכת התקשורת הביתית. “אנחנו מחפשים את קרובי המשפחה של יריב יעקבי", אמרה חייזרית לבושת מדים.
"אני אחיו, במה מדובר?”, שאל עוז בחשש.
"אני מצטערת לעדכן אותך שלפני זמן קצר נמצא יריב פצוע בקרבת שדה התעופה החללי, ככל הנראה עקב תקלה ברכבו. אחד המבקרים בשדה הבחין ברכב שנמצא בזווית משונה על הקרקע מתחת לנתיב הטיסה לשדה. הוא כרגע בדרכו אל בית החולים.”
שאול לא היה מסוגל להקשיב לה יותר. איך…
שאול הרגיש כמו והוא עשוי כולו פחד וכאב ברגע הזה. יריב, אחיינו האהוב, נפצע בדרכו לבקרו בשדה התעופה!
מיד כשהסתיימה השיחה יצאו שאול ושלושת אחייניו אל בית החולים האנושי שהיה במרחק דקות נסיעה ממש, בלבה של המושבה האנושית בפארן. במהלך כל הדרך לא הצליח שאול להתחמק מהמחשבה הנוראית והבלתי נמנעת שיש בו אשם בפציעתו של אחיינו האהוב. אילו לא היה מגיע לבקר, אילו רק…
כשהגיעו לבית החולים היה יריב בעיצומו של ניתוח. כשיצא מחדר הניתוח וראו אותו לראשונה החלה בינה להתייפח. מצבו הרפואי היה קשה והרופאים, להם לא הצליח שאול להקשיב, כבר הכינו מבין השורות לגרוע מכול.
במשך שעות ישבו בכמעט דממה בבית החולים. האחיינים הסתגרו בתוך עצמם, כמעט ולא דיברו. עוז בהה בהם במבט אטום. בינה הצטנפה. כבודה מלמלה מזמורי תהלים בקול חרישי. שאול, שניסה להתפלל אל הקב"ה ולבקש את רפואתו של יריב, התקשה עד מאוד לנטוש את מחשבות האשם שדבקו בו ולהתרכז בתפילה. השם, האם אתה מעניש אותי על דבר מה?, תהה, מה אתה מנסה לבשר לי בכך שהגעתי, כדי להדר בקיום מצוותך, מובילה לפציעתו של אחייני? גם אם מדי פעם החליפו אחייניו כמה מילים על מצבו של הפצוע, שאול לא היה אתם, רק המשיך לאבוד במחשבותיו ובשיחתו הארוכה עם בורא העולם.
"שאול?”
כבודה קרעה אותו ממחשבותיו.
"סליחה, אני לא…”, מלמל.
"אמרתי שצריך לדחות את כל הטיסות שלנו.”
"כן, את צודקת, ממש שכחתי מזה.”
"למתי לדחות?”
הו, הוא שכח לחלוטין מהעניין הזה!
הרי היו אמורים להדר במצווה ולטוס אל ממרא כשבועיים לפי לוח ממרא לפני כניסת השבת פה, בפארן, שאורך שבוע בו הוא כעשרים שנות ממרא (או ארץ) ואורכה של השבת כשלוש שנות ממרא (או ארץ).
עד לפני מספר שנים כלל לא היה צורך לדון במקרה שכזה. כוכבי לכת עם משך סיבוב כה אטי סביב עצמם היו סובלים מקור כל כך קיצוני בשיא הלילה, לאחר שלא זכו לאור שמש במשך שעות, עד שמגורים של בני אדם עליהם, בניגוד לחיזרים אותם ברא הקב"ה מותאמים לסביבתם, כלל לא היו באים בחשבון. אך הטכנולוגיה השתפרה ועתה, היו מגורים על כוכבי לכת שכאלו אפשריים, אך לא נוחים. כיוון שהשבת היא כה ארוכה בכוכב הלכת, פסק רבי צדוק, גדול הרבנים החיים היום, שכדי שלא ידרשו לחללה נדרשים תושבי כוכבי לכת עם יממה ארוכה במיוחד כפארן לעזוב את כוכב הלכת בטרם כניסת השבת ולחזור מיד לאחריה. במקום השבת שאינם שומרים בכוכב לכת הבית שלהם, ישמרו את השבת במקום מגוריהם הארעי וכך יקיימו בכל זאת את חובתם.
כיוון שהשקיעה בפארן אורכת ימים רבים, קשה להגדיר חד-משמעית את רגע כניסת השבת ולכן הקפיד, בפעמיים הקודמות, לעזוב כשבועיים לפני שקצה החמה נעלם מתחת לאופק כפי שהוא נראה במושבה האנושית בפארן. אך הפעם?
הפעם עליו להישאר ממש עד לרגע האחרון עם יריב אחיינו. ומתי הרגע האחרון?
מוחו היה מצועף מרוב דאגה וכאב. הוא לא הצליח לחשוב. לבסוף שלח הודעה ארוכה לרבי צדוק ובה תיאור מפורט של המקרה ובקשה לעזרה. רבי צדוק פסק שבתוך עשרה ימי ממרא עליהם כבר לטוס. כבודה חיפשה טיסות פנויות ומצאה שהאחרונה יוצאת בעוד שבוע, כך שיאלצו להפסיד פוטנציאלית עוד שלושה ימים בהם היו יכולים להישאר בפארן עם אחיהם. אך אין מה לעשות, הבין שאול, זו ההלכה.
רופא אנושי שוחח אתם בפירוט סוף כל סוף והסביר שיריב מורדם ומונשם, ועדיין בסכנת חיים, אך במצב יציב. הוא המליץ להם להחליף את שהותם במשמרות, כי אין טעם שישהו כולם בבית החולים למשך הזמן הרב שעוד יידרש. אולי הייתה זו תחושת אחריות הורית כשניסה למלא את מקום אחותו עליה השלום, אולי תחושת אשמה, אך שאול התעקש להישאר ראשון, למרות מחאותיהם של אחייניו על כך שרק חזר מטיסה ועליו לנוח.
כשהגיעה כבודה להחליפו שאלה האם שהות עם אחיה לא נחשבת פיקוח נפש, כך שיתאפשר להם לשהות אתו במהלך השבת, שהרי אין זה סביר שיחלים עד אז ויוכל לטוס אתם לממרא.
"למרבה צערי לא", השיב שאול. “עבור הרופאים זה הוא פיקוח נפש, אך תרומתנו לרפואתו מגיעה מתפילות ואמירת תהלים, אותה יכולים אנו לקיים גם מרחוק, וגם בשבת.”
"ומה, נשאיר אותו כך לבדו, במשך שלוש שנות ממרא, כשיהיה צריך אותנו יותר מכל?”, שאלה. “חייב להיות פתרון הלכתי לכך, דוד שאול! אתה חייב למצוא משהו!”
"צר לי…”, השיב בשפלות רוח.
"בוודאי יש פתרון", התעקשה, “לא יכול להיות…”
כשרמז על רצונו למצוא דרך לסעוד את יריב בדיווחו לרבי צדוק, שהתעניין מאוד בשלומו, השיב צדוק בטון חד-משמעי, כמעט נוזף, שהשבת כה מקודשת עד שלא יעלה על הדעת שיחללו אותה שלא לצורך פיקוח נפש מובהק.
עשרים שנה חיכה רבי שאול לרגע הזה, להזדמנות לבצע את הטקס הנדיר של עזיבת פארן לכבוד השבת ולשאת את הברכה הנדירה ביותר שתיקן רבי צדוק הגדול. לאורך השנה האחרונה בנה בדמיונו טקס גדול ומפואר, תכנן את נאומו הנמלץ ואפילו הכין כתר שבת קטן לבנו של עוז, לאור המאורע המשמח. אך מי היה יכול לשער שהעלייה אל החללית תהיה כה עצובה? הטון החגיגי של הברכה התחלף בנימת תחנון, כמעט קינה. בינה בכתה, ומיד הצטרף אליה בנו של עוז ביללות נוראיות.
הטיסה עברה כשתחושה כבדה שררה בחדר שהזמינו בחללית. עוז ושאול למדו גמרא למען רפואתו ובינה וכבודה קראו תהלים לרוב. גם קבלת הפנים בממרא, שהייתה אמורה להיחגג, אבדה מקסמה. צדקיה, אשת שאול, שכרה עבור האחיינים וילה הקרובה לבית משפחת אגסי, כזו שתשמש אותם עד שימצאו מקומות מגורים הנאים בעיניהם לשלוש השנים הקרובות. הכניסה אליה הייתה פונקציונאלית ממש, ללא טקסים וללא שמץ של שמחה. תפילת הערבית שהתפללו שאול, בנו דמא ואחיינו עוז באותו הערב הייתה מלווה בכוונה רבה לרפואת יריב, אך ללא הועיל: מיד לאחר תפילת השחרית של הבוקר העוקב הגיעה הבשורה ממנה חששו יותר מכול.
המשך בעמוד הבא.
שמעון נעים-גור: סיפורים לתקופת קורונה 
תגובה אחת על “סיפור: פארן”