זעקות השבר על מותו של יריב הדהדו עד קצווי המושבה האנושית של ממרא: בינה התייפחה במשך שעות ארוכות, השתקעה בקינתה ולא שעתה אל יתר העולם הסובב. עוז היה כסהרורי למשך כל אותו היום, כמו וסירב לקבל את הבשורה על מות אחיו במחשבה שאם לא יכיר בה, לא תתקיים. שאול התאבן ושתק, ממש כאשת לוט, בעוד בראשו הגיעה לשיאה אותה תחושת אשם ממנה לא הצליח להרפות, אשם על שהרג את אחיינו שלו, אשם על שהפר את ההבטחה שהעניק ללבנה אחותו על ערש דווי, לשמור על ילדיה כמו והיו ילדיו שלו. אשם אותו לא חלק עם איש, כי ידע היטב את שישיבו.
כבודה הייתה הראשונה לאסוף כוחות ולטלטל את שאול מעולם המחשבה אל עולם המעשה.
"אילו מנהגי אבלות עלינו לנהוג?”, שאלה, “ואיך נבצע את הקבורה?”
דקות ארוכות לקחו לשאול עד שהצליח להבין את ששאלה.
זו הפעם הראשונה בה נזקק לענות על שאלה כזו. יהודים מעטים מאוד גרים בכוכבי לכת שהלכתית נחשבים ארוכי יממה, ועד כה כל הזקנים והחולים שבהם טסו קרוב למותם אל כוכבי לכת קצרי יממה, כך שלא נאלצו קרוביהם לקיים דיני אבלות במשך שבוע לפי אורך היממה הארוך בהם, אלא לפי אורך היממה בכוכבי הלכת בהם נפטרו. כבר לפני שנים רבות תיקן רבי צדוק הזקן זצ”ל, סבו של רבי צדוק הגדול שליט"א, שמנהגי אבלות הולכים אחר אורך היום והשנה במיקום הפטירה.
אך עתה…
"לפי ההלכה לא קוברים גופה בשבת", השיב שאול בקול מכאני. “עלינו לחכות עד לצאת השבת בפארן, אז נטוס לשם ונקבור אותו. המצב הזה, בין פטירה לקבורה, נקרא אנינות ואתם, אחי הנפטר, נחשבים אוננים. אני גוזר גם על עצמי איסור שמחה, כי יריב היה כמו כמו בן לי. בתור אוננים עליכם – ”
כבודה קטעה אותו. “שלוש שנים עלינו להמתין לקבורה?”, שאלה.
"זו דעת ההלכה", אמר, כמעט מבלי לחשוב. "ולגבי השבעה, ברור שעשרים שנה הוא זמן ארוך, ההלכה מותירה לאדם שלא יוכל לכלכל עצמו אחרת לעבוד בשבעה תחת הגבלות, ולפי דעות מסוימות רק יומה הראשון של השבעה הוא הכרח מדין תורה – "
"על השבעה נחשוב לאחר שנקבור אותו. לא ייתכן שנאלץ להמתין שלוש שנים! האם כבוד המת לא נפגע כשאנו ממתינים זמן רב כל כך?”
"זו ההלכה ואין לנו יכולת לשנות אותה: כבוד שבת דוחה את כבוד המת.”
תחושה משונה עלתה בו כשהביט על כבודה. לראשונה הצליח להבחין מבעד לערפילי הצער שטשטשו את ראייתו ושם לב לנחישות משונה, לאבל תקיף שניכר בפניה. “גם לי קשה", ניסה לפייסה, “את יודעת שאני אוהב אתכם כמו את בני שלי וכואב אני ממש כאב שאבל על בנו. אבל… אנחנו נבחנים מול הקב"ה בדיוק ברגעים האלו. כשקשה לקיים את המצוות, לא כשקל. ועלינו להיות חזקים. ואת, כבודה, במיוחד: צעירת האחים את, אך החזקה ברוחך מביניהם. שמשי דוגמה לאחייך!”
"איני יכולה", אמרה, “אני פשוט לא מסוגלת להבין איך יריב אמור להמתין שלוש שנים לחסד פשוט כמו קבורה… לתת כך לנשמתו להתייסר במשך שלוש שנים?”
שאול נאנח. לפתע תקפה אותו ההבנה שלא יוכל להמשיך לשקוע באומללותו ושיאלץ להניחה בצד ולו למספר שעות כדי להשלים את ההכנות המעשיות הנדרשות לצורך האוננות הממושכת. “בואי, ננסה יחדיו להרגיע את בינה ולפקס את עוז, צריך להסביר להם את המצב. וצריך לוודא שהגופה תישמר בקירור עד צאת השבת בפארן. ולהסדיר את העניינים הכספיים שלכם.”
כבודה שיתפה פעולה, אף כי ניכר היה שלא הצליח לרצותה. ואיך יוכל? צערה היה טבעי, הבין, ותפקידו לגרום לה לקיים את ההלכה למרות צערה, לרתום את הצער כדי שתתאבל על אחיה ככל אשר דורשת ההלכה ותוכל לשוב לחייה לאחר מכן.
הימים הבאים היו עמוסים להפליא. ראשית, נאלץ שאול לשכנע את מושל המושבה האנושית בפארן לאשר בצו מיוחד שלא לקבור את המת, אלא להמתין עד לצאת השבת המקומית ולהותירו בקירור עד אז. המושל, גוי שהלכת היהודים זרה לו לחלוטין, ראה בדבר שגעון מוחלט בתחילה וככל הנראה נכנע לבסוף רק כי מאס בהטפותיו של שאול.
שנית, קצת לפני מותה הורישה לבנה אחותו לארבעת ילדיה, שווה בשווה, את העסק המניב שהקימה עם בעלה המנוח בפארן, מכרה של מתכות יקרות. אותו המכרה העשיר היה הסיבה להגיע אל כוכב הלכת העוין מלכתחילה וכשם שלבנה ובעלה חיו בפארן כדי להיות בקרבתו, כך המשיכו ילדיהם את מורשתם. בפועל נוהל המכרה על ידי עוז וכבודה, אך רווחיו חולקו בשוויון בין האחים. כיוון שלא יכלו לנהלו רשמית בשעה שהם אוננים, העבירו את הבעלות עליו, לפחות רשמית, לידיו של דמא, אשר אמור, לפי החוזה שחתמו, להתייעץ עמם תכופות לגבי ניהול העסק. מחיר השכרת העסק מידיהם כפי שננקב בחוזה היה העברת כמעט כל רווחיו, בחלוקה שווה, לשלושת האבלים.
וכמובן, הגיעו מנחמים רבים לנחמם, כך שנדרש לדאוג למזון לכל האורחים ולארחם. אוננים פטורים מתלמוד תורה, אך הוא עצמו לא היה פטור מכך, והקדיש שעות רבות ללימוד תורה עם האורחים והמנחמים. כמעט כל יהודי פארן טסו לממרא לפני כניסת השבת ולכן מיהרו להגיע לנחמם. אחרים שטסו לכוכב הלכת הסמוך, חברון, הגיעו בעיכוב של מספר ימים והאריכו את תקופת הניחום אף עוד יותר.
במשך כל הימים העמוסים האלו היה שאול פעיל ללא הפוגה, ובקושי ישן, כך הצליח להסיח את דעתו מתחושת האשם העמוקה על מות אחיינו שברגעי שאננות הצליחה לחמוק מבעד לחומות שבצר סביבו.
לפחות שני דברים נחמו אותו, נחמה פעוטה ביותר: הראשון הוא הסכמתם של עוז ובינה לקיים את צוויו ההלכתיים מבלי שערערו עליהם, והשני – התגייסות המשפחה. דמא ואשתו אמנם לא פגשו פיזית את בני דודיהם כבר שנים, אך עדיין עשו ככל יכולתם לסייע, להקל ולעטוף אותם בחום. גיסיו של עוז, תושבי כוכב הלכת חברון, הגיעו בטיסה הראשונה כדי לסייעו לו, לאשתו ולאחיותו, וממש חיממו את הלב.
לאחר שבוע פסק זרם המבקרים הצפוף. גיסיו של עוז חזרו, לבקשתו, לכוכב הלכת חברון. הנה, חשב שאול, אחייניו עומדים להתחיל בשגרת אוננות מצומצמת ככל שמתירה ההלכה, שגרה שתמשך שלוש שנים. הוא כבר התחיל לחשוב על דרכים להימנע משבעה שאורכה עשרים שנה, ואולי אפילו יטיס את הנפטר אל ממרא, להיקבר לצד אמו, שהרי זה הוא ודאי רצונו, ומשעה שקיימו את רצון הנפטר, יהיו מחויבים לשבת שבעה לפי אורך היממה של ממרא. אמנם יש בכך קשיים הלכתיים רבים, אך בבוא העת ישוחח עם רבי צדוק הגדול וימצאו את הדרך להתירם.
לאחר מספר ימים התכנסו האחיינים, שאול ודמא כדי להתעדכן בנושאים המשפטיים והכלכליים. שאול הציג לנוכחים את דמי השמירה בקירור שגובה בית החולים האנושי של פארן, סכום מכובד לכל הדעות שמטרתו, בשגרה, לעודד קבורה מהירה ככל הניתן של המת כדי שלא להעמיס בגוויות את בית החולים הקטנטן של המושבה האנושית. דמא הסביר את ההשלכות המשפטיות של היעדר הקבורה, בפרט – את העובדה שלפי חוקי פארן, צו הירושה ניתן אמנם מיד עם הצגת תעודת פטירה, אך על כל יום שחולף ללא קבורה גובה המושבה מס באחוזים מתוך עזבון המנוח, כך שלאחר שלוש שנות המתנה לא יישאר מעיזבונו, עלות דירה ומעט חסכונות, כמעט דבר.
דמא עדכן את אחייניו לגבי חברת הכרייה וקיבל מהם הנחיות – רשמית, המלצות – להמשך הטיפול בה. ועתה, כשעמדו להתפזר, ביקשה כבודה את רשות הדיבור.
"איני יכולה לשאת זאת עוד", אמרה, “את המחשבה שנשמת אחי תתייסר במשך שלוש שנים ללא קבורה. מאז ומעולם לימדו אותי שזה הוא הבסיס למצווה על איסור הלנת המת, כי עד לקבורה לא יכולה נשמת המת להגיע אל העולם הבא ולכן סובלת בייסורי תופת נוראיים. אני בוכה בכל יום לפני השינה ומבקשת סליחה מיריב. שאול, אני מבקשת ממך פעם נוספת – חייבת להיות דרך להביאו לקבורה! אולי נבקש מגוי שיביאו לקבורה כאן בממרא?”
שאול נאנח. “הרהרתי בכך בעצמי. אבל יש איסור הלכתי מפורש לקבור את המת בשבת וביום הכיפורים, גם על ידי גוי. כל עוד יום השבת הוא בפארן, אסור לבקש מגוי לטלטל את המת לצורך קבורה, גם אם מחוץ לפארן היא.”
כבודה נראתה כמעכלת את אשר שמעה. למשך מספר רגעים שתקו כל הנוכחים וכאשר החל דמא לזוז בכיסאו, כמבקש לומר שהנה הגיע הזמן לסיים את פגישתם, דיברה כבודה שוב.
"איני מקבלת זאת. לא יכול להיות שההלכה לא מוצאת פתרון למקרה כזה, של עינוי נשמת הנפטר על כוכב לכת ארוך-יממה. לא ייתכן! אם אין בידך פתרון לעינוי המת שעובר אחי, אקח את הטיסה שיוצאת לפארן בעוד שבוע ואטפל בקבורתו בעצמי.”
"אינך יכולה!”, הזדעק עוז, “לא שמעת מה רבי שאול אמר?”
"שמעתי היטב, עוז. אבל זו גזרה שאיני יכולה לעמוד בה, וחמור מכך – נשמתו של אחינו עליו השלום לא יכולה לעמוד בה.”
"האם הצער העביר אותך על דעתך?”, שאל בכעס.
"לא. הרהרתי ארוכות בדברים בימים האחרונים. לא יכול להיות שהקב"ה דורש שנלין את המת לפרק זמן כה ארוך.”
"בינה, את מסכימה לשיגעון הזה?”, שאל עוז.
לבינה לקח זמן מה להשיב. “ייסורי המוות של אחינו עליו השלום, הממתין ארוכות לקבורתו, מצערים אותי מאוד, וגם אני בוכה בכל לילה לפני השינה. אך לא, כבודה, נשים אנחנו, לא פוסקות הלכה. עלינו לציית לרבנים, למלומדים הגדולים בתורה, גם כאשר קיום המצוות כואב לנו. בתפילתי לפני השינה, כל לילה, אני מבקשת מאחינו עליו השלום את סליחתו ומתפללת אל הקב"ה שיקל עליו את סבלו.”
"לא אנסה לשכנע אותך שכבוד המת קודם לדברי הרב", השיבה כבודה, ולפני שהספיקה לסיים את דבריה התפרץ דמא ואמר "ואולי, יותר מאשר כבוד המת, בוער בקרבך להפסיק לשלם את דמי שמירת הגופה בקירור ולקבל את חלקך בדירת הנפטר לפני שתאכל על ידי המס?”
"אחי הגדול נפטר במפתיע ובנוסף לכל הצער הגדול על פטירתו אני נאלצת לכאוב גם את העוול שנעשה לו בשם התורה. במקום לנסות ולמצוא פתרון לכאבי, דמא, רבי דמא, אתה מאשים אותי בבצע כסף? אין לך כל בושה?”
דמא הביט בה בתערובת של זעם וגועל ורגע לפני שהשיב לה אחז שאול בידו וסימן לו שלא להגיב.
בבת אחת הוצף שאול באותם רגשי האשם שדחק אל מוחו בכל הימים האחרונים, עד שבקושי רב הצליח להשיב. "כבודה, אני מכיר אותך מיום לידתך ועד היום ולעולם לא הייתי חושד בך שאת פועלת מתוך בצע כסף. אני מבין את כאבך ומזדהה אתו, ומבקש את סליחתו של יריב עליו השלום בכל לילה לפני השינה, אך לא אוכל לתת ידי לכך. לא את ולא אני יודעים רצונו של הקב"ה, לכן נתן לו את תורתו ובה הנחיות ומצוות, גם אם חלקן סותרות את הבנתנו, גם אם היינו בוחרים לנהוג אחרת לו היו הדברים תלויים רק בנו. אך אינם הם. צר לי מאוד, אך את יכולה להיות בטוחה שחשבתי ארוכות ולא מצאתי מוצא הלכתי לכך, ואף התייעצתי עם רבי צדוק הגדול, הראשון לפוסקים, ודעתו כדעתי. כל רב אחר שתשאלי ישיב כמותי.”
כבודה הביטה בו ממושכות במבט חודר ולבסוף אמרה בקול שהעביר צמרמורת בנוכחים כולם "לא הארציים, אקבל עליי את פסיקתם".
"אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם", קבעה התורה. מאז שהחל העידן של אכלוס כוכבי לכת זרים נחלקו קשות הפוסקים סביב פסוק זה ונפרדו לשתי עדות: הארציים, שסברו כי "במועדם" מתייחס למועדים הקבועים שניתנו לבני ישראל לפי הלוח העברי בארץ ישראל והחיצוניים שסברו כי "במועדם" אוצרת בתוכה מצווה נוספת: מצוות קביעת לוח השנה, ממש כשם שנהגו אבותינו לקדש את החודש לפי הראיה בתקופת המשנה.
איבה עזה שררה בין העדות. הוריה, אחיה, רבי שאול ובנו דמא, כולם היו שייכים לעדת החיצוניים. עצם אזכור הארציים היה כמעט טאבו וכשאמרה כבודה שתנהג כמנהגם זעזעה קשות את כל הנוכחים.
"הורינו עליהם השלום היו מזדעזעים מדבריך", אמר עוז, “הם ודאי מתהפכים עכשיו בקברם! ולחשוב שאת נקראת על שם מצוות כיבוד הורים!”
"לו היו כאן היו רוצים להביא את בנם למנוחה מבלי להלין את המת שלוש שנים", השיבה כבודה.
"רבי צדוק הזקן קבע שנדרש להחרים את מי שנוהג פי הלכת הארציים", אמרה בינה, “כבודה – קחי את דברייך בחזרה, שלא תביאי עלינו עוד צער נוסף לזה של פטירת אחינו והצורך להמתין זמן כה רב לקבורתו.”
"בינה, אני מעריכה את דאגתך, אבל לא אוכל להסכים. החיים ישרדו את הצער, אך המת לא יסלח לנו.”
"איך את מעזה – ", החל דמא לקטוע אותה אך שאול עצר אותו בשנית.
"אל לנו להלבין פנים או להעציב את הורייך עליהם השלום שכאילו ולא די בעובדה שבנם מת בדמי ימיו, עליהם לראות את ילדיהם מתנצחים זה עם זה. אני דורש מכולכם להתפזר עכשיו, נשוב ונדון בדברים ביום אחר.”
"אבא, איך – ", אמר דמא אך שאול קטעו ואמר "די, דמא. זו לא העת.”
"נאמרו פה דברים חמורים, אי אפשר – "
"די!”, קרא שאול והטיל דממה על החדר כולו, שהרי שנים רבות לא הרים את קולו. “די! לכו איש לביתו, נדבר ביום אחר!”
שאול קם ממקומו בזעם והלך לביתו. כל אותו הערב והלילה הוצף תחושת אשם. לא ישן, לא אכל, וסרב להוציא מילה מפיו.
המשך בעמוד הבא.
שמעון נעים-גור: סיפורים לתקופת קורונה 
תגובה אחת על “סיפור: פארן”