במשך חמישה ימים ביקר שאול את כבודה מדי בוקר, במשך חמישה ימים התבצרה בדעתה, ומיום ליום רק התעצמה תחושת התסכול שלו ואתה תחושת האשם שלו. ביום השישי כבר לא הצליח למצוא אותה. הוא בירר במהרה והבין שהטיסה לפארן יוצאת משדה תעופה חללי בצדו השני של כוכב הלכת, כך שכבודה ודאי כבר יצאה בדרכה לשם.
הו, לא!
אלמלא היה מגיע לבקר בפארן, היה היום יריב בין החיים. הוא לא יכול להרשות לעמו גם פילוג בין האחיינים ובוודאי שלא הטלת חרם על כבודה וקריעתה מהקהילה. לא יכול! קריעתה תהיה עול נוסף הנישא המצפון שלו, שכבר נושא עול כבד דיו עם מותו של יריב. מיידית יצא אל עבר שדה התעופה בטיסה המהירה ביותר האפשרית. ללא מנוחה. ללא עצירת ביניים. ללא…
כל הדרך אכל אותו מצפונו. בדמיונותיו ראה את עוז ובינה מפנים את גבם לכבודה, ראה אותה בודדה וחסרת כול, ראה אותה פושטת יד ונדרשת לעזרת זרים, ראה…
לא היה יכול עוד לדמיין מרוב כאבו.
כשהגיע לשדה התעופה גילה שהטיסה כבר יצאה, וממש התאמץ שלא לפצוח בבכי נוראי באותו הרגע ממש. מתי תגיע לפארן?
הוא התרוצץ הלוך ושוב ברחבי הטרמינל ואומללותו גאתה.
אולי עוד יש לו כמה שעות בהן יוכל לחפש עזרה בפארן, לבקש ממישהו שימנע ממנה –
אולי ראש צוות העובדים שאותו הכיר שטחית מתקופת האבלות של לבנה אחותו –
רגע!
פתאום התנפצה על הכרתו הידיעה שטיסתה של כבודה כוללת קונקשן ארוך בתחנת הטיסה המרכזית שבכוכב הלכת אשכול. כתחנה מרכזית עברו בה קווים רבים והתנועה עמה הייתה תכופה יחסית לשאר כוכבי הלכת במערכת השמש.
כמו וחייו תלויים בכך רץ שאול אל משרד המכירות של שדה התעופה ושאל מתי הטיסה הבאה יוצאת לאשכול. אמנם כרטיס בשדה התעופה נרכש במחיר מופקע, ואמנם רק בעוד ארבע שעות, אבל חישוב מהיר הראה שיש לו חלון של כשעה בו יוכל לתפוס את כבודה. הוא לא היסס ולו לרגע.
הייתה זו טיסת פלצות, נוראית אפילו יותר מזו שבה עזב את פארן כשיריב עוד פרפר בין החיים למוות. נוראית כי אם ייכשל עכשיו, יפסיד לא רק אחיין אחד, אלא שניים.
בניגוד לכל צו נימוס נדחף ועקף כל תור עד שהגיע אל אולם הטיסות המרכזי. הוא התרוצץ בין הממתינים לטיסות עד שבפינה צדדית מצא עלמה שפניה קבורות בתוך ספר תהלים.
"כבודה", קרא תוך שהוא מתנשף בכבדות.
כבודה הרימה ראשה בפליאה ושאלה "דוד שאול, מה אתה עושה כאן?”
כמו ולא ידעה. כמו וסירבה להבין כמה נוראית הייתה בעיניו המחשבה על קריעתה מקהילתו.
"בבקשה כבודה, אני לא אוכל לשאת את זה אם אחרי שאיבדתי את יריב אני אאבד גם אותך. את יודעת מה זה אומר ‘חרם’? כולנו נאלץ לשבת עליך שבעה ולהתייחס אליך כאל מתה. באמת שלא אוכל לעמוד בזה! לא אוכל!”
ועוד לפני שהשיבה פרץ בבכי איום ונורא, כזה שלא יכל לשלוט בו, כזה שאילו לא הייתה כבודה נענית לקריאתו היה מציף את כל כוכב הלכת אשכול.
"דוד שאול, לא התכוונתי שככה תסבול בגללי, אבל…”
בניגוד לדמא, שבחר לראות בה כופרת יהירה ועקשנית ותו לא, שאול אפילו הצליח להבין לליבה, למרות שלא הסכים עמה: למרות שעלינו לקיים את צו התורה בין אם תואם את רצוננו ובין אם לאו, אכן כאב נורא הוא לאחות להמתין לקבורת אחיה במשך שלוש שנים תמימות, תקופה ארוכה מהאבל של שנה על מות הורה. לא ייתכן, חשב, שדווקא לארציים, הכופרים היהירים הבטוחים שאין חכמה זולת חכמת ארץ ואין קדושה בזמן זולת זמן הארץ, שדווקא להם יש פתרון שיקל על הצער האנושי, הבסיסי והפשוט שלה בגלקסיה כה רחוקה מהארץ, אבל להם, החיצוניים, בשר מבשרה, אין מענה עבורה.
"יש לי פתרון", שיקר לה, “בבקשה חזרי לפארן, תני לי רק כמה ימים: עליי לאשר אותו בפני רבי צדוק הגדול". רבי צדוק הוא הראשון לפוסקים בדורנו והחכם באנשים שפגש שאול מימיו, ודאי ימצאו יחדיו פתרון. כבודה נענתה להפצרתו ובשעה שהיא החליפה את כרטיסה באחר החוזר לממרא, את כרטיסו הבא קנה כבר לכוכב הלכת שלם, מקום מושבו של רבי צדוק הגדול. בדרך, אולי דווקא בשל דחקו הרב שאילץ אותו להיות יצירתי וחדשני, הגה פתרון הלכתי. עקום אמנם, אך עדיף ודאי על קריעתה של כבודה מן הקהילה.
שלם הוא כוכב לכת יפהפה. עם זאת הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות בהן ביקר בו, לא היה שאול פנוי כלל וכלל להביט בנופיו המרחיבים את הדעת, כל כולו היה טרוד בשיחתו הקרבה ובאה עם גדול הדור, רבי צדוק.
החכם בין החיים המתין לשאול בלשכתו. כמנהגו של צדוק, דילג שאול על כל פתיחות הנימוסין ונגע הישר בנושא הגעתו: הוא סיפר לצדוק את הסיפור כולו בפירוט, מבלי לייפות את הדברים: החל בהגעתו לפארן, המשך בטיסתו העצובה לממרא, על תקופת האוננות הקשה של אחי הנפטר ועל הוויכוח הקשה שקיימו אחיה, הוא ובנו עם כבודה ועל כוונתה לנהוג כעדת הארציים.
"לבי נקרע. אבי המשפחה נרצח על ידי שודדים שניסו לגנוב עופרות יקרות ממכרהו בעוד כבודה הייתה בבטן אמה. האם, לבנה, מתה ממחלה ולא זכתה להוביל את ילדיה לחופה, כל שכן להכיר את נכדה, בנו של עוז. האחים היתומים מאב ומאם שכלו גם את אחיהם: יום הששון והשמחה לו המתנו עשרים שנה הפך ליום אבל וקינה. לא רק זאת, הם נדרשים להיות אוננים במשך שלוש שנות ממרא ארוכות ולשבת שבעה עשרים שנות ממרא, זמן שהוא כנצח. וכאילו לא די בכך, עתה מאיימת אחוות האחים הזו, ששרדה יתמות ושכול, להיפרד בקריעתה של כבודה מעליהם. איני יכול לשאת את המחשבה הזו, מורי ורבי, איני יכול! הפכתי את ארון הספרים וחיפשתי מענה לקושי של אחייני, ומצאתי פתרון הלכתי. בא אני לפניך כדי לקבל את ברכתך עבורו.”
"טוב הוא שבאת לשמוע בעצתי, שאול. ספר לי את הפתרון שהגית.”
"ההלכה נותנת תוקף למס שמטילה העיר על תושביה מטעם תקנות הציבור. מכאן שמי שמשלם מס לעיר, הרי שהוא נמנה על ציבורה, על כל החובות והזכויות הנגזרות מכך. מעזבון המנוח כבר רכשנו חלקת קבר בממרא ושילמנו מעזבונו את מסי העיר הנוגעים לקבורה, זאת כדי שנוכל להביא את גופתו של הנפטר מפארן בבוא העת. לפיכך, ראוי שנראה בנפטר כתושב ממרא ונביאו לקבורה לפי לוח השנה של ממרא. אם כך הוא, ניתן להטיס את גופת הנפטר לממרא באופן מיידי, בלי להמתין לצאת השבת לפי שעון פארן. כמובן וכמובן, נשתמש בפתרון ההלכתי הזה רק כדי להקל עם המתים, ורק בשעת דחק גדול! החיים ימשיכו לקיים את לוח השנה לפי תנועת גרמי השמיים במקום הימצאותם.”
רבי צדוק הגדול השיב בקול שקט אך נורא, חד כתער ומקפיא דם. “הצטרף כבר אל הארציים ביחד עם אחייניתך ופטור אותי מעונשך.”
שמואל לא ידע איך להשיב מרוב המבוכה, הבושה והעלבון שאחזו בו בה בעת.
"סבי, רבי צדוק הזקן, מייסד עדת החיצוניים, נאבק בדיוק על העיקרון הזה: הזמן הולך אחר המקום. בטרם החלנו ליישב כוכבי לכת זרים, כשלא יכולנו לטוס אלא בשבריר ממהירות האור, כשהיה יהודי עוזב את ארץ ישראל וטס לאמריקה, היה שומר שבת לפי שעון אמריקה. לא חידש סבי דבר, רק שמר באדיקות את תורת אבותינו אשר מקדם, כשם שנהגו מימים ימימה. סבי החזיר עטרה ליושנה, ותו לא. והנה אתה, ברצונך לחפש טעמים שלא לקיים את תורתנו כלשונה כאשר קשה הוא הדבר ולא נוח לטעמך, מנסה להפוך על פיו את כל העיקרון עליו מתבססת הלכתנו!
תקדים כזה יאפשר לכל אדם לשלם מס בכוכב הלכת החביב עליו ולבחור לקיים את המצוות לפי לוח השנה הנוח ביותר מבלי לשהות בו פיזית, כך שקיום המצוות התלויות בזמן יהיה לבדיחה. לא יקום ולא יהיה!
פרט לכך, נוחותנו היא לא סיבה מספקת כדי לטרוד את המת ולגרום לו לעינוי עם הטסת גופתו מבלי שביקש זאת מפורשות.
הסבר לאחייניתך את האמת הפשוטה: היא, וכל הנלווים אליה, לו יעזו לקבור את הנפטר בטרם תצא השבת בפארן או מחוץ לבית הקברות של המושבה בפארן, חשובים כמתים בעייני, יקרעו מעדתי ויוחרמו. עתה לך מעל פניי, שאול, לך והרבץ תורה באחייניתך.”
"מה אמר רבי צדוק הגדול?”, שאלה כבודה מיד כשראתה את שאול.
"קיבל את הפתרון שהצעתי", השיב שאול. עכשיו רק נותר לקוות שהתרמית לא תתגלה לצדוק בקרוב, אם בכלל. אם יובא הדבר לידיעתו בעוד שנתיים לשעון ממרא, או שיתגלה מעצמו בעוד שלוש כשתסתיים תקופת האוננות לשיטתו, אולי כבר יקהה כעסו, אולי יקבל את העובדה שהוצבה בפניו ויסתפק בנזיפה, אולי כבר לא יהיה בין החיים. ועם כל החשש שנלווה לכך, ואי-הבטחון של שאול שאכן בחר נכון בין כבודה לצדוק, בין אחדות המשפחה לנאמנות להנהגה הדתית ובין כניעה למאבק, לא היסס כשאמר לכבודה "שלחי לפארן את כל המסמכים הנדרשים וטפלי בכל הנדרש כדי שתוטס הגופה לכאן בחללית המטען הראשונה הפנויה.”
נראה היה שהוקל גם לעוז ולבינה כששמעו על הפתרון ההלכתי המבריק שהגה דודם החכם.
הגופה הגיעה לאחר מספר ימים. בטיעון לפיו לא רצה להכביד על החברים והמשפחה הרחוקה שכבר ביקרו את האבלים בתקופת האוננות, הטקס שניהל שאול היה מצומצם ביותר ולא הוזמנו אליו נוכחים מעבר לאחיינים, דמא בנו וכמה מוותיקי בית הכנסת של המושבה בממרא שנדרשו כדי להשלים מנין.
המשך בעמוד הבא.
שמעון נעים-גור: סיפורים לתקופת קורונה 
תגובה אחת על “סיפור: פארן”