גם השבעה נערכה בצנעה. בשלושת הימים הראשונים ביקרו את אחייניו רק חברי קהילת ממרא מבית הכנסת של שאול. ברביעי הגיעו גיסיו של עוז. שאול השלים את תפילת הערבית בבית הכנסת, קנה מעט כיבוד ויצא אל בית האבלים כדי לכבד בנוכחותו את הגיסים. “הבאתי קצת עוגיות כדי – "
"זה באמת נורא מאוד!", שמע את קולו של צדוק ולרגע הרגיש כאילו וצרה גדולה ואיומה תקפה אותו. “ספרו לי על הנפטר”, אמר המנחם הלא צפוי.
שאול נכנס אל הסלון בדממה, מבלי להפריע לסיפורו של עוז, וסימן לצדוק לשלום בראשו. צדוק התעלם.
עוז החל לספר, והרחיק אל ילדותו, ואל מות הוריהם, ועל איך שגידל ממש את אחיותיו הקטנות ביחד עמו, ועל כמה שהתרגש מהטקס הצפוי, המתרחש פעם בעשרים שנה, ועל גילוי מותו הנורא והאוננות הקשה כאן בממרא. “כשרבי שאול סיפר לנו על הפתרון ההלכתי שמצא ושקיבל את אישורך התמלאנו הקלה גדולה. ידענו שגדולים כמוכם בהלכה ימצאו פתרון לקשיים שלנו.”
"במיוחד אנו מעריכים מאוד את הרגישות והגמישות", אמרה כבודה.
"כן, תודה רבה", הוסיפה בינה.
"דמא", פנה לפתע צדוק, “בקרוב תהיה המנהיג הרוחני של הגרעין שמתכנן להצטרף למושבה האנושית בכוכב הלכת החיצוני ביותר של מערכת השמש שבה אני גר. האם חשבת כבר על שם עברי מתאים עבורו?”
מה זומם צדוק?
"חשבתי שהשם ‘ענר’ הוא שם מתאים.”
"מצוין. בתור מנהיג קהילת ענר, מה אתה חושב על הפתרון שהציע אביך?”
עתה הבין שאול: הוא מנסה להבין האם גם דמא היה שותף לקנוניה.
"אני מודה שהופתעתי מכך שהתקבל, אבל התורה תמיד מכילה את הדרכים לקיים כל מצווה, גם מצוות קשות.”
"הופתעת בצדק, דמא. כי אביך היושב מבויש בפינת החדר, כילד המנסה לרחוק מאביו לאחר שסרח, אכן סרח: הוריתי לו שהפתרון לא מקובל עליי והופך לחוכא ואיטלולא את כל התשתית עליה מבוססת פסיקת החיצוניים וכן מעציב את המת שנדרש לטוס בין כוכבי לכת בלי שנתן לכך רצונו מראש, הלנת המת לכל דבר ועניין. שאול, מה פסקתי שיהיה העונש על הפרת הפסיקה שלי?”
"חרם", השיב, “לי וכל שותפיי, אך כפי שוודאי הבנת, פעלתי יחידי. לא בני ולא האבלים היו שותפים למעשה. ועם זאת, אני גאה בו: ההלכה שפסקת הייתה גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה, וזו לא דרכה של תורה. סבך, רבי צדוק הגדול, לא היה נוהג כך, הוא היה מבין ומוצא פתרון, ואם לא הפתרון שהצעתי אני, אז פתרון אחר.”
"הייתי קורא לך להתבייש על שביזית כך את זכר סבי", השיב צדוק, “אך ממך כבר איני מצפה לדבר. דעו כולכם: שאול אגסי חשוב בעייני כמוחרם מרגע שקיעת החמה.”
הס נורא, כאבלות נוספת על זו שבה היה שרוי הבית, פעפע ברחביו כארסו של נחש.
"סייעו לו ככל שנדרש כדי לארוז את חפציו ולעזוב במהרה, אך על איש לא לשוחח אתו מעבר לכך, או לסייע לו מעבר לכך, לא היום ולא עד יום מותו. מי שביזה את התורה ואת זכר סבי הקדוש לא ייקרא עוד ‘רב’ בקרב קהל היראים לדבר השם.”
תחושת הנוראיות בחדר רק התעצמה.
"אם כך אז ראו גם בי מוחרמת", אמרה כבודה, “הרב אגסי היה אנושי כלפי המשפחה שלי והכאב שלנו, ויישאר הרב שלי עד יום מותי. עוז, בינה, תצטרפו אליי?”
כבודה קמה ממקומה והתיישבה ליד שאול. במהלך כל הזמן הזה עוז ובינה היססו ולא אמרו דבר.
"הודיעו קבל עם ועדה: האם אתם נמנים על מי שעושים דין לעצמם או יראים לדבר השם?”, שאל צדוק בקול צולף.
"אני ירא לדברך, רבי צדוק", השיב לבסוף עוז בחוסר נוחות.
"גם אני", השיבה בינה.
"ואתה, דמא? האם אהבת אביך הסורר והמורה מתעלה אצלך על יראת השם?”, שאל צדוק.
"איך אתה מעז לקרוא לעצמך ‘רב’?”, החלה כבודה לשאול. “מתנהג באיומים ובאלימות, בלי דרך ארץ, בלי – ", אך שאול אחז בידה ובכך סימן לה לעצור ולתת לדמא את ההזדמנות לבחור את הצד שלו.
"צר לי, אבי, אבל…”, דמא החל לבכות בכי תמרורים, כזה שלא נראה שהשפיע יתר על המידה על הרב צדוק. “טוב עשית", אמר, “בינתיים אני ממנה אותך לרבה של ממרא. עד שתעזוב לענר אמצא מחליף קבוע. היש כאן בבית הזה נוספים הרוצים לעשות דין לעצמם?”, שאל.
גיסיו של עוז דממו.
במהלך כל אותו הערב לא הפסיק דמא לבכות, אך לא דיבר עוד מילה עם אביו.
למחרת עלו שאול, צדקיה אשתו וכבודה אל הטיסה הראשונה אל כוכב לכת נידח, נטול קהילה יהודית, שבדמיון לשמו הבלתי ניתן להגיה בשפת המקומיים בחר שאול לקרוא לו "שומרון".
"לא היית צריכה להתעמת כך עם רבי צדוק בעבורי", אמר לה שאול כשכבר היו על החללית. “היית יכולה להישאר עם המשפחה שלך, מה את צריכה את כאב הראש הזה?”
"הפרת את צוו של צדוק בגללי ועבורי, כדי שלא אצטרף אל הארציים ואוחרם", השיבה בינה. “זה הדבר הנכון לעשות.”
במשך כל הטיסה אל שומרון היו שקועים במחשבותיהם וכמעט ולא החליפו מילה.
"עשית את הדבר הנכון, אבל לא החכם", אמר שאול כשהחלה הקרקע של שומרון להתגלות מבעד לחלונות החללית.
"נכון", השיבה, “אבל גם מצדך, עימות עם רבי צדוק לא היה דבר חכם. הכי קל היה להסכים אותו. אחרי הכול, לא אתה היית צריך להיות אונן במשך שלוש שנים ואבל במשך עשרים שנה.”
שאול נאנח. זמן רב שתק, ואז מבלי לשים לב לעצמו אמר בקול רם את שחשב "הייתי חייב. הוא מת בגללי. אם לא הייתי מגיע בשביל טקס העזיבה לממרא, כל זה לא היה קורה.”
כבודה הביטה בו ארוכות בזעזוע מוחלט.
"אתה לא אשם במוות שלו", אמרה לבסוף, “אתה לא צריך להרגיש אשם.”
"דווקא כן. זה העונש שלי", אמר. “והוא אפילו מוצדק.”
"הוא לא מוצדק", השיבה כבודה. “רבי צדוק נוהג בבריונות ומטיל גזרות שאין הציבור יכול לעמוד בהן. יש עוד כוכבי לכת ארוכי-יממה, והוא מסרב למצוא פתרון לחייהם של תושביהם. בסוף הציבור יימאס בו.”
"אולי".
כשנחתה החללית אמרה כבודה "אני עוד עלולה לחשוב שהתנצחת אתו בכוונה, שעמוק בלבך ממש חיפשת דרך בה יוכל להעניש אותך על המוות של אחי עליו השלום.”
דמעה נקוותה בקצה עינו של שאול, אך הוא מחה אותה ולא השיב דבר. ברגליים כבדות ובגרון חנוק, כשהוא אך כפסע מהתפרקות מוחלטת, נשא את חפציו אל היציאה מהחללית. ברגע בו הניח את כף רגלו על אדמת שומרון, ברגע בו קרן שמש ראשונה של הכוכב האדמדם צרבה את פניו, לא יכל עוד לשאת את הכאב ופרץ בנהר של דמעות שנספגו באדמת שומרון האפרורית. “סליחה", ביקש מיריב, “סליחה".
שמעון נעים-גור: סיפורים לתקופת קורונה 
תגובה אחת על “סיפור: פארן”