היה זה שבוע ארוך, במהלכו עברנו מסגר רפוי לסגר מהודק, שבוע בו שגרת החיים השברירית של תקופה זו התערערה אפילו יותר. מקווה שלמרות זאת הוא עבר עליכם בנעימים ושניצלתם את שעות הבית הארוכות כדי לקרוא את "פארן" ואת "בניאס" שליוו אותנו בסגר השלישי עד כה. אם כבר סגר, זו הזדמנות מצוינת להזכר בסיפור "רפאלה", שללא כל ספק היה האהוב עליכם ביותר מכל הסיפורים שפורסמו עד כה באתר. הסיפור שלפנינו, "דפני", משיק אליו בכמה נקודות. אין לי ספק: אם אהבתם את "רפאלה", תאהבו גם אותו.
קריאה מהנה!
נ.ב., אם אהבתם את הסיפור אנא זכרו לכתוב מילה טובה בדף הפייסבוק של האתר או באופן אישי דרך דף יצירת הקשר של האתר. ואם לא אהבתם? על אחת כמה וכמה, אשמח להערותיכם כדי ללמוד ולהתפתח.
~~~
"ואו, אני כל כך מתרגש בשבילך!”, אמר נתן, “את הכלה הכי יפה בעולם!”
דפני חייכה והשיבה בשמחה "תודה רבה, תודה גם שליווית אותי כל היום ועכשיו אתה גם מסיע אותי לאולם, כל כך כיף לי, באמת…”
נתן חיבק אותה מכל הלב, חיבוק ארוך והדוק, עד שעובר אורח היה עלול לחשוב בטעות שהוא החתן, במיוחד לאור העובדה שכמלווה הכלה התלבש יפה, במכנסיים כחולים מחוייטים ובחולצה לבנה.
"אני הכי שמח בשבילך בעולם!”, אמר נתן, “ואו – לא להאמין! דפני, את באמת מתחתנת!”
הוא פתח את דלת הרכב שקישט ביד אומן ממש, סייע לדפני להיכנס לרכב במחווה אבירית ויצא לדרך אל אולם האירועים, להביא לשיאו את היום המיוחד של דפני ויואל.
נתן השמיע היום את המוזיקה שדפני הכי אוהבת, שירי ניינטיז ותחילת האלפיים, ובמשך מספר דקות נסעו והאזינו למוזיקה כשביניהם דממה עמוקה, נעימה, של שני חברים ותיקים שאינם נדרשים למילים כדי להפיג מבוכה ביניהם.
"את יודעת", שבר לפתע נתן את הדממה, “זה לא ברור מאליו שלקחת אותי אתך ללוות אותך כל היום. הרבה גברים אחרים היו מתחרפנים מהרעיון הזה ומצפים שתיקחי אתך איזו חברה. אבל את בחרת בי, ויואל מיוחד וזרם אתך, זה ממש… זכית דפני, ממש זכית בו.”
"כן…”, השיבה דפני וקיוותה שהסוותה היטב את אי-הנוחות שבקולה, “יואל הוא באמת משהו מיוחד. בכלל כיף לי שאתם כאלו חברים טובים.”
שוב נפרשה דממה ביניהם. נתן נראה במצב רוח מרומם ומבטו היה מרוכז בדרך, כך שאם לא הצליחה להסוות היטב את אי-הנוחות הקלה שחשה, ודאי לא הבחין בה.
"אתה יודע", שברה הפעם היא את הדממה, “חלמתי הלילה חלום על שנינו, שאנחנו בימי הביניים או משהו כזה.”
"נו, ולמה את מחכה? ספרי!”
"את האמת אני לא זוכרת כל כך פרטים, רק את זה. לא קורה לך עם חלומות גם?”
"כל הזמן", השיב נתן.
למרות שלא שיקרה לו ואכן עומעם זכר החלום בראשה, לפתע שב וקרם גידים מול עיניה, ואולי חלמה חלום חדש, בהקיץ, תוך כדי נסיעה. כך או אחרת היו הדברים ברורים וחדים, כצפייה בסרט. דפני התמסרה לחלום ותוך רגעים מצאה עצמה שקועה בתוכו.
גשם. גשם כבד ירד והציף את האי הקטן. בכיכר המרכזית של האי עמדו שניהם, דפני ונתן, לידם ראש הכפר ומולם, על כן מעוצב להפליא, עמד לפיד האש הקדושה של האלים שבער חלושות ונראה כמאיים להיכבות בכל רגע. סביבם עמדו מעט האצילים של הכפר ומעבר להם כל האיכרים ומשפחותיהם, נשים וטף. כולם האזינו לדברו של ראש הכפר.
"התכנסנו כאן כולנו כדי לאחל בהצלחה לשני גיבורים אלו, נתן ודפני, לפני שיצאו למסעם כדי להציל את כפרנו. כזכור לכולנו, לפני 127 שנים עברו אבותינו על האיסור החמור ביותר והותירו לאש המקודשת שהפקידו בידינו האלים להיכבות. האלים סייעו בידינו ושלחו את טירסיאס, הנביא הזקן והעיוור שלעולם אינו מת מזקנה, להדליק מחדש את הלפיד שהפקידו. נענשנו בכך שלמשך 128 השנים הבאות נאסר על כל ילידי האי ועל צאצאיהם העתידיים לעזוב את האי. האלים הזהירו אותנו שלו יכבה שנית, יטביעו את האי כולו ויאבידו את כולנו, גברים נשים וטף. והנה, מזה ימים רבים נראה הלפיד הקדוש כעומד להיכבות, וזקנינו וחכמינו מלמדים אותנו שיש רק דרך אחת להצילו: להביא לפיד של אש הבראשית עליה שומר טירסיאס הזקן, אך עקב עונשם של האלים איננו יכולים להפליג אל האי בו הוא חי. אך האלים לא היו מעמידים בפנינו ציווי שלא ניתן לקיימו וכדי שנוכל לעמוד בדרישתם שלחו אלינו את שני גיבורים אלו שהתנדבו לשוט אל איו של טירסיאס ולהביא לנו את האש המקודשת שתוכל להציל את הלפיד ואתו את הכפר כולו. נתן, דפני, אנו אסירי תודה!”
ראש הכפר כרע ברך, לאחריו כל האצילים, גם החשובים שבהם, וקל וחומר האיכרים. נתן נראה המום לחלוטין, כמוהו גם דפני שלאחר מספר רגעים הצליחה להתעשת והודתה לקהל שמיד קם על רגליו.
"כמובן שכשישובו עם האש בידיהם נעניק לגיבורים האדירים מכל טוב, אדמה ואחוזה וכל שיבקשו. לעת עתה, נסתפק במתנות שישמשו אותם במסעם.
אציל העניק לנתן חרב מרשימה עם נדן תואם ולדפני סכין יפהפיה, חדה יותר מכל סכין שראתה מימיה. כשקיבלו בגדי מסע חזקים ומגפיים ראויים שמה לב שהיו לבושים שניהם בג’ינס וטי-שרט שעקב הגשם הכבד היו ספוגי מים לחלוטין. לבסוף קיבלו צידה רבה לדרך: נאדות עם מים ויין, פרות וירקות טריים ואוכל משומר רב.
"וכדי שימצאו במהרה את דרכם אל ביתו של טרסיאס הזקן", המשיך ראש הכפר, “נשלח עמם את הטוב שבמדריכינו. אילורוס, בואי.”
הקהל פינה דרך ומתוכו הגיעה חתולה ההולכת על שתיים, גובהה כגובה אדם נמוך, לבנה כשלג ויפה יותר מכל חתול או חתולה שראתה דפני בחייה. תכשיטיה המרשימים ושמלתה הלבנה אף היא רק הוסיפו לה חן. אילורוס קדה באלגנטיות מופלאה ואמרה "אני לשירותכם".
"שאו ברכה!”, קרא ראש הכפר ולאחריו הצטרפו בשלל איחולים תושבי הכפר כולו.
הנערים והנערות ממש התחרו על הזכות להלביש את הגיבורים בבגדי המסע המיוחדים. דפני ונתן קיבלו כל אחד חדר נפרד בטירה של ראש הכפר, שם התייבשו היטב והולבשו. במבואה שבו ונפגשו עם אילורוס. ראש הכפר מסר את ברכתו האחרונה והשלישייה יצאה לדרך. ההולכים על שתיים וגם החמור אשר נשא את מזונם הלכו באטיות אל המזח, בקצב שהוכתב על ידי החמור שנאבק באדמה הבוצית. דממה מביכה עמדה ביניהם לבין אילורוס, עד ששברה אותה דפני כששאלה "אם את יכולה לצאת בעצמך אל הבית של טריסיאס, למה את לא מביאה את הלפיד בעצמך?”
"אסור", השיבה אילורוס בפשטות. לכמה רגעים המשיכה הדממה להעמיק עד ששאלה שוב דפני "מה אסור? ולמה?”
אילורוס נאנחה, כמו והייתה זו שאלה מטופשת שציפתה שדפני ונתן ידעו את התשובה אליה מעצמם. “האלים אוסרים על כל בעלי החיים לשאת את האש הקדושה, כולם פרט לאנשים ודרקונים.”
"למה?”, שאלה שוב דפני.
"האלים יודעים", השיבה אילורוס וכמו כדי לשנות נושא שיחה שלא נוח לה שאלה "כמה זמן אתם נשואים?”
"אנחנו לא נשואים", מיהר להשיב נתן.
"אנחנו ידידים", הוסיפה דפני.
"ידידים?”, שאלה אילורוס בקול מופתע.
"כן, נתן הוא החבר הכי טוב שלי".
אילורוס שתקה והאיצה את קצב הליכתה.
כשהגיעו לסירה הטעין נתן את הצידה, אילורוס שלחה את החמור לשוב לביתו של ראש הכפר והחלה לחתור במהירות ובקצב על-אנושיים.
הגשם הכבד הכריח את נתן ודפני להיות עסוקים תמידית בריקון הסירה עם דליים כדי שלא תשקע. כאילו לא די בכך, המים חדרו גם את הבגדים החורפיים שנתנו אנשי הכפר וקור הזדחל אל עצמותיהם. כך, לא שמו לב כשבמרחק החלו להראות שני איים. כשכבר קרבו אל הימני מביניהם, המוקף חומה גבוהה, ניצת זיק קל של תקווה בקרבה של דפני: הנה, הם מתקרבים אל החוף!
במרחק החלה להיראות סירה נוספת, עליה דמות תמירה שבפרטיה היה קשה להבחין בגשם הכבד, דמות שנעה לעברם במהירות גבוהה להפליא.
"מי זה?”, שאלה דפני.
"אל הים", השיבה אילורוס בקול זדוני.
ועוד לפני שהספיקה לשאול את אילורוס מה רצונו, רעם קולו של אל הים מעל הגלים. “מה עושים בני תמותה בדרכם אל אי האלים?”, שאל בכעס.
"התבקשתי לקחת את שני אלו אל טריסיאס כדי שיביאו מן האש הקדושה", השיבה אילורוס בקול עמוק, “אך התברר לי שאינם צנועים, אלא זוג נואפים הם! למרות שאינם נשואים, נעים הם יחדיו בדרכים וישנים תחת קורת גג אחת! לא יכולתי להרשות לחוסר כבוד שכזה כלפי האש הקדושה להתקיים, אז הבאתי אותם למשפטכם באי האלים.”
דפני התמלאה חמה על המדריכה הבוגדנית והחלה להמטיר קללות על ראשה. נתן, מבלי לבזבז זמן, ניסה להדוף אותה מחרטום הסירה ולקחת פיקוד על המשוטים, אך לשווא. בזמן שנאבקו התקרב אליהם אל הים והגיע קרוב דיו בכדי שיוכלו להבחין בדמותו בעלת גפי האדם וגוף וראש של דג. בידו אחז צלצל עצום בגודל.
"שוטים שלושתכם! אתם, בני אדם, על שחשפתם את ניאופכם בפני חתולה, הצנועה שבחיות, ואת, אילורוס, על שחשבת שעל בגידתך במי ששם בך את מבטחו תקבלי פרס. שמא לא די במתת הדיבור וההליכה על שתיים שנתנו בידייך האלים, רצית לקבל גמול נוסף בדרך הבגד וההלשנה? אטביע אתכם ואפטור את העולם מעונשכם!”
אל הים הכה בצלצלו וגל עצום בגודלו החלק להתקרב לעברם. דפני צרחה מלוא ריאותיה ככל שהתקדם הגל והנה, פגע בסירתם –
המשך בעמוד הבא.
שמעון נעים-גור: סיפורים לתקופת קורונה 
תגובה אחת על “סיפור: דפני”