"איך השיר הזה מחזיר אותי לחטיבה!”, קטע נתן את מחשבותיה כשהשיר השתנה ברמקולים העליזים של מכונית הכלולות.
"ואי, טחנו לנו בשכל את השיר הזה! זוכר כמה היו משמיעים אותו בהפסקות?”
"אי אפשר לשכוח. אני ממש שומע את השיר הזה ונזכר איך הכרנו בכיתה ז’. את קולטת שאנחנו מכירים כבר יותר מעשור?”
"מי היה מאמין…”, השיבה דפני. “זה במיוחד מדהים כי עם אף אחד אחר מהתקופה הזו אני לא שומרת על קשר, ובטח גם אתה לא, נכון?”
"אהא. היית החברה היחידה שלי בחטיבה. את זוכרת… חזרתי בדיוק משלוש שנים בניו-ג’רזי ישר לכיתה ז’ ותחילת החטיבה. לכולם חוץ ממני היו כבר את הקליקות שלהם מהיסודי, אבל אני נשארתי קצת בצד ואם היום אני ביישן קצת יותר מדי, אז בכיתה ז’ הייתי פי אלף יותר.”
"כן, אני זוכרת. כבר ביום הראשון ללימודים כשרינה המורה – זוכר את רינה המכשפה? – ביקשה מכל אחד לספר קצת על עצמו, ראיתי שבקושי ענית.”
"כן, התביישתי אז מהצל של עצמי.”
"ממש! ואז כשנקעת את הרגל – "
"כן, אז לא היו שולחים שיעורי בית בוואצאפ…”
"כן, אה? אז ממש היו צריכים למצוא מתנדב שיביא פיזית את שיערי הבית, ואני התנדבתי.”
"את יודעת", שאל נתן בקול מהורהר, “אף פעם לא שאלתי, אבל זה תמיד עניין אותי: למה התנדבת?”
"מה זאת אומרת ‘למה’? רינה שאלה מי מוכן לקחת על עצמו להביא לך שיעורי בית וכשאף אחד אחר לא ענה, התנדבתי.”
"סתם ככה, מטוב לב בלבד, לבזבז זמן וללכת לבקר את החננה של הכיתה שאין לו חברים?”
דפני צחקה. “גם קצת חיבבתי אותך, סוג של… כאילו… אתה יודע – אז כל הבנים הלכו עם קוצים, לכולם היו עגילים וכולם לבשו ג’ינסים. והיה ילד אחד בלי עגיל, שתמיד לבש רק דגמ"חים, עם שיער ארוך בלונדיני יפהפה. משהו בזה תפס לי את העין. ואחר כך, כשביקרתי אותך בבית, גיליתי שחוץ מפנים יפות, היה לי גם כיף אתך.”
"כן, גם לי היה כיף אתך, היית החברה האמתית הראשונה שהייתה לי פה אחרי שחזרנו לארץ", השיב נתן ושקע בדממה מהורהרת.
הגל הטביע את סירתם של דפני ונתן. דפני הייתה בטוחה שזהו, סופה הגיע. ובעודה נאבקת במים כדי לא לטבוע, חלף תחתיה צל שחור שנשא אותה אל פני המים. לאחר מספר רגעי בלבול הבחינה שישבה, ביחד עם נתן, על סנפירו של דג-חתול עצום ממדים ששחה ממש כאצבע מתחת לגובה פני המים.
"שלום", אמר דג-החתול. “קחו רגע לנשום ואז נדבר.”
"תודה רבה", השיבה דפני, “ממש הצלת אותנו, אני ממש מודה לך, באמת…”
"כן, אני באמת לא יודע איך להודות לך", הוסיף נתן.
"אני מוכן להמשיך לשמור אתכם בחיים ולקחת אתכם עד לחוף, לא החוף של אי האלים, אלא החוף של האי של טירסיאס ששמעתי מקודם שאליו אתם נדרשים להגיע", אמר דג החתול.
"ואו, תודה, באמת – ", החלה דפני לומר, אך דג החתול קטע אותה. “אבל אבקש טובה בתמורה.”
"איזו טובה?”, שאל נתן.
"על האי גרה גברת שמחזיקה בידיה נתח דג קסום שהוא הדג הטעים בעולם. כל רצוני בכך שתביאו לי נתח שאורכו שתי אצבעות מהדג.”
"ואם לא נסכים?”, שאל נתן.
"אז אתן לכם לשחות עד לאי, או לטבוע אם לא תצליחו.”
"אם כך ודאי שנסכים", השיבה דפני.
דג החתול חג במעגל קטן לאות הסכמה ואז החל לשייט אל עבר החוף תוך כדי שזמזם לעצמו מנגינה נעימה ולא מוכרת. דפני החזיקה בידו של נתן כדי לא ליפול מעל גבו של הדג ואז, רק אז, נזכרה עד כמה קר לה. הגשם המשיך להכות בהם בחוזקה ו –
לא! לפתע התחדדה בראשה ההבנה שכשם שנפטרו ממדריכתם המרושעת אילורוס עם טביעת הסירה, כך טבעה גם כל הצידה שנשאו עימם. איך ישרדו את שארית המסע כשהם רטובים ורעבים?
היא ממש החלה לרעוד מקור והצטערה על כך שעל גבו של חתול הים לא היה יכול נתן לחבקה. איך שרדה את הדרך עד לחוף לא ידעה לומר, אבל כשהגיעו שמחה מכל הלב.
למסעם עם אילורוס יצאו בשעת בוקר, ועתה כבר עמדה השמש במרכז השמיים, אף כי חום הצהריים לא הורגש כי קרניים בודדות בלבד חדרו מבעד לעבים הכבדים. “רואים את הבית על הגבעה מוקפת הפרחים? שם גרה האישה שמחזיקה בדג הטעים ביותר בעולם. אם תלכו מהר גם תתחממו קצת וגם תספיקו להגיע לפני שקיעת החמה.”
"תודה רבה לך, מר דג חתול!”, קראה דפני, “עכשיו אני מבינה שהייתי גסת רוח ומרוב פחד, קור, רעב והתרגשות בכלל שכחתי לשאול לשמך.”
"שמי?”, השיב דג החתול בפליאה, “אין זה מנומס לשאול בריות לשמן. אם הייתי רוצה לגלות לכם את שמי, הייתי מספר אותו כשנפגשנו. ‘מר דג חתול’ הוא כינוי הולם בהחלט, תודה רבה!"
"אין בעד מה. ושכחתי לשאול עוד משהו: כשנשיג את הדג אני מניחה שנחזור לכאן. איך נדע לקרוא לך?”
"אין צורך שתקראו לי, אפילו אין צורך שתבואו לכאן. את כבר תביני. עכשיו כדאי שתמהרו לצאת לדרך, עם השקיעה יהיה קר אפילו יותר.”
דג החתול נעלם הרחק אל המים האפלים. בכל זמן אחר הייתה מתחבטת בניסיון לפענח את תשובתו החידתית, אך הקור והגשם העסיקו אותה יותר ברגע זה. "קר לי כל כך, אני עוד רגע הופכת לארטיק!”, רטנה.
"מר דג חתול צודק: אם נלך אז נתחמם קצת", השיב נתן ופצח בצעד נמרץ שכמעט והתקשתה להדביק.
הם הלכו בשביל בוצי שהיה סלול בין שדות מוצפים במים. במשך כל ההליכה דממו, כמו ופחדו שכל מילה תעלה להם בעוד מנת חום קטנטנה שיאבד גופם ולא תשוב עוד. בשעתיים הראשונות ללכתם לא הפסיק הגשם לרדת. דפני הרגישה ממש כמו וחיפש להספיג בטיפותיו כל חלקה של גופה ובגדיה, הגם לא יכלה להעלות כלל בדעתה כיצד יכולים אלו להיות רטובים אפילו יותר. בתומן של השעתיים החל הגשם להיחלש מעט וכעבור שעתיים נוספות פסק כליל. השמש בצבצה מבעד לעננים ואפילו השדות מצדיהם החלו להראות חיים יותר, בתחילה ירוקים ובהמשך מרבדים אדומים, צהובים וכחולים שנפרשו עד לאופק. ולמרות כל היופי, כבדו רגליה של דפני מרוב עייפות ורעב, עד שלא הצליחה כלל ליהנות מהנוף. אך נתן, דווקא נתן שמעולם לא דרכה כף רגלו בחדר הכושר, נראה נמרץ כאילו וכל תלאותיהם לא ארעו מעולם. הם המשיכו ללכת, עוד ועוד ועוד, והיא כלל לא שמה לב שהגיעו אל הגבעה שבראשה עמד הבית שהיה יעדם.
"איזה יופי, הגענו אל הגבעה!", אמר נתן בשמחה, “אבל אני מרגיש שאין לך כוח לטפס אותה.”
"אני עייפה ורעבה ועדיין רטובה", השיבה, “בחיי שאני לא יודעת איך אתה שורד ככה.”
נתן חייך אליה חיוך ממס ממש ואז ניגש אליה וחיבק אותה ברכות. “די, דפני, רק עוד קצת ללכת, רק עוד קצת!”, ניסה לעודד אותה. “בואי, תני לי יד, יהיה לך קל יותר ככה.”
משהו במגע ידו, בקרבה הפתאומית הזו מצד נתן, שימח אותה והעניק לה מעט כוח. וכך, בגרירת רגליים, החלו לטפס.
מיד כששקעה השמש נדלק אור נעים ואדמדם, כנראה של אח מבוערת, בבית על ראש הגבעה שהיה יעדם. ואתו חזר הקור.
ותחושה משונה.
דפני הרגישה כל הזמן שמישהו עוקב אחריה, אף על פי שלא ידעה לומר מדוע.
"גם אתה מרגיש שעוקבים אחרינו?”, שאלה את נתן בלחישה.
"אני יודע שעוקבים. לא שמת לב עד עכשיו? חתול שחור הולך במרחק מאתנו מאז תחילת הדרך. אני בטוח שזה מר דג חתול שרוצה לוודא שנמלא את חלקנו בעסקה.”
משום מה, הידיעה הזו לא הקלה עליה, רק העצימה את פחדה: אם הוא יכול להחליף צורות, אילו עוד כוחות יש למר דג חתול? ועם הדרך התרחבו החששות אף יותר: אם הוא יכול להחליף כך צורה, מדוע אינו מתגנב לבית בעצמו כדרך החתולים? האם בעלת הבית היא מכשפה מרושעת ממנה הוא מפחד? אולי כך השיגה דג קסום?
החששות כרסמו בה עוד ועוד ונקטעו רק כאשר הגיעו לראש הגבעה. במרכזה עמד הבית שהיה יעדם ומסביב הקיפו אותו עצי פרי עמוסים כל טוב, רבים כל כך עד שלא ידעה איך לא קרסו הענפים תחת משקלם: משמשים, אפרסקים, אשכוליות, מנדרינות, נקטרינות, ענבים ועוד ועוד ועוד. הרעש שבבטנה הציק אפילו יותר אל מול כל השפע שהציף את ראייתה כשקרבו אל הבית, אך לא העזה לקטוף מן העצים בקרבת הבית, כי אין לדעת איזו מכשפה נוראית גרה בבית ועשויה להורגם בשיטות שונות ומשונות.
זהו, הם הגיעו אל הבית, פתחו את שער החצר שנע על צירו ללא כל קול והגיעו אל דלת הבית.
"אני מפחדת לנקוש", לחשה לנתן. נתן בתגובה לא היסס והשתמש במקוש בחוזקה.
"מי מגיע לפה בשעות כאלו?”, נשמע קול גברי, נמוך להפליא, מבעד לדלת.
פתאום החל חשש נוראי להזדחל אל ליבה של דפני. קול צעדים נשמע –
וחריקת דלת –
המשך בעמוד הבא.
שמעון נעים-גור: סיפורים לתקופת קורונה 
תגובה אחת על “סיפור: דפני”