סיפור: דפני

"נזכרתי פתאום", אמר נתן על רקע שיר שסיומו דעך בקצב איטי להפליא, “את זוכרת שבכיתה י’ היינו חברים לחודש? כאילו שבאמת יש לזה משמעות בגיל הזה… אבל כשאני מסתכל לאחור זה היה כל כך חמוד.”

"כן… זה היה כל כך חמוד, וכל כך פאתטי. מה חשבתי לעצמי כשהצעתי לך חברות בגיל 16?", השיבה ופרצה בצחוק ארוך ומתגלגל. צחקה, והרגישה צביטה בלב מבפנים.

כשראתה את נתן לראשונה פשוט חשבה שהוא ילד ביישן ומוזר, חנון טיפוסי ומשעמם. אבל אחרי שביקרה אותו בפעם הראשונה כשנקע את הרגל גילתה שבמוזרות האקזוטית שלו, בביישנות העדינה הזו, היה משהו שפשוט הדליק בסערה את הנפש של בת ה-13 שלה. לאחר כשנת התבשלות בכיתה ט’, כשהציעה לו חברות בכיתה י’, הוא נראה מובך עד עומקי נשמתו, אבל לבסוף הסכים. הו, כמה התרגשה!

כשבוע הייתה המאושרת באדם ולאחריו… גילתה ששום דבר לא השתנה בפועל. מדי פעם אחז בידה לכמה רגעים, וגם זאת במה שנראה לה כמאמץ אדיר מצדו, אבל… זהו. היא הייתה הכי עדינה וסבלנית אתו, ידעה שהוא ביישן, לקחה את הזמן ונתנה לו את כל הקצב לו רק נזקק, וידיעה שאם תידרש חצי שנה עד שיעז לנשק אותה, אז תמתין חצי שנה בסבלנות.

אך את שהתרחש בפועל אפילו לא חזתה בסט התרחישים אליהם נערכה נפשית. כחודש לאחר שהסכים להצעתה באה לביתו ומצאה את נתן שרוי בבכי איום ונורא. לקח לה זמן ארוך להרגיע אותו עד שלבסוף הודיע לה שהוא לא… לא מסוגל. “אני לא מסוגל… לא… את מחפשת חבר אמתי, להתנשק וכאלו ואני לא…"

"זה בסדר", אמרה לו, “קח את הזמן שלך, לא לחוץ לי שום דבר, אני אוהבת אותך ואם צריך לחכות – "

אך הוא התעקש, ועד היום לא הבינה מדוע, להיפרד באמירה שהוא פשוט לא מסוגל. מה הוא לא מסוגל לא הבהיר מעולם, אך חזר על כך עשרות פעמים באותו הערב עד שהוציאה מדעתה. על האמירה הזו, ועל אחרת שהגיעה כמעט תמיד בצמוד אליה: שהוא מבקש שתסלח לו ושלא תעזוב אותו, ושיישארו חברים, לא במובן הרומנטי, לנצח.

האם יכלה להגיד לו לא?

כמה התייסרה, כמה –

"ואו, נזכרתי פתאום באלדד", אמר נתן. “החבר הראשון שלך.”

השני מבחינתה.

"ואו, אלדד, איזה ישן זה…”, אמרה.

אלדד. החבר שלה מאמצע כיתה י’ ועד סוף י"ב.

"כן. איזה קטע – הוא הוסיף אותי לחברים שלו לפני כמה חודשים, כנראה שהוא לא ממש מסנן, כי גם ככה כל מה שהוא מפרסם זה את העסק שלו, טכנאי מחשבים.”

"אירוני שהוא הוסיף דווקא אותך, אבל לא אותי", השיבה דפני. “הוא פשוט… אחרי שעברו כל כך הרבה שנים אפשר להגיד את האמת בפרצוף: הוא לא סבל אותך. שנאת מוות. ורק מתוך קנאה, 100% של קנאה. הוא פשוט לא היה יכול לשאת את המחשבה שלחברה שלו יש עוד חבר הכי טוב שהוא גבר.”

"תמיד פחדתי, כל השנים האלו, שאני… שאני הורס לכם את הקשר", אמר נתן בגילוי לב.

"לא, פשוט… הוא היה שתלטן. גבר כזה לא בריא בלי שום קשר", השיבה.

למרות שקצת שיקרה. לעולם לא סיפרה או תספר לנתן שלבסוף נפרדה מאלדד אחרי ריב בו האשים אותה בכך שנתן מקבל יותר מדי תשומת לב, ואולי היא בכלל מאוהבת בו. לבסוף הציבה לאלדד בחירה: עליו לקבל את החברות האפלטונית עם נתן, או לוותר על הקשר.

הוא בחר לוותר.

גם שנים אחרי עדיין חשבה שצדקה. עובדה: עם נתן היא עוד שומרת על הקשר הכי קרוב שיש, אבל האם הייתה מחזיקה עם אלדד שנים? ספק רב.

כשסיימה הדלת להיפתח ראתה שבפתח עמד גבר עצום למראה, גבוה ורחב. וחייכן.

"אוי, מסכנים!”, הרעים בקולו, “אתם רטובים כל כך! בואו, היכנסו, יש לנו אח בוערת ונעימה!”

ברגע שנכנסו פנימה נדהמה דפני ממראה הבית המשונה. צלחות! המון צלחות! צלחות מלאות באוכל כיסו כמעט כל פינה: הכיסאות, השולחנות, הרהיטים והרצפה כוסו צלחות צפופות; כל פרי וירק שהכירה, ורבים שלא, ומני בשרים ודגים שונים ומשונים, כל דגן וקטנייה ועוגה ועוגייה ומאפים, מתוקים ומלוחים, וקערות מרק; כל צורה וצבע, כל מרקם, כל ריח; מאכלים מרחוק ומקרוב; מאכלי חג ומאכלי חולין, כולם מילאו את הבית עד שלא נותר כמעט מקום לדבר אחר. במרכז החדר, בסופו של שביל קטן נטול צלחות שהשתרע מהדלת, ישבה על כיסא אישה מיוחדת במינה. נמוכה להפליא הייתה, ורזה יותר מכל אישה שראתה דפני אי-פעם, רזה למעט בטן הריונית עצומה בגודל, בטן שהייתה יכולה להכיל לפחות עשרה עוברים, כך נדמה היה לדפני. האישה ישבה על הכיסא ובידה צלחת שהכילה פרי משונה שדפני לא ראתה מעודה, כדור כחול וקוצני דמוי קיפוד, אותו אכלה האישה באטיות ובדקדקנות מרשימים. לרגע עצרה מאכילתה ובירכה אותם לשלום, הניחה את צלחתה על הרצפה ולקחה צלחת אחרת ובה מאפה בעל ריח פטריות מופלא.

הגבר פילס דרך בין הצלחות אל האח המבוערת, הסיר צלחות משני כיסאות שהניח בקרבת האח, וקרא לאורחיו להתיישב.

"תרצו לאכול משהו?”, שאל. “כמו שאתם רואים, יבורכו האלים – אוכל לא חסר לנו. אסור לאישה בהריון לרצות לאכול משהו ולא לקבל, אחרת התינוק יוצא… אתם יודעים.”

כאילו ולא הספיק הרעב שחשה עוד קודם לכן, מאז שנכנסה אל הבית רק התעצם רעבה נוכח המראות והריחות המגרים. היא לא יכלה לסרב. “כן, תודה", השיבה דפני, “נשמח.”

"אני מצטער על ה… ובכן… אה… שקשה לעבור כאן. אבל אני כבר מורגל. כדי שזה יהיה קל להאכיל את הקטן שבבטן, יש פה מספר על כל צלחת, רק תגידו מה אתם רוצים ואני אסדר לכם צלחת.”

האתגר הראשון היה שלא ליפול אל מלכודת חמורו של בורידן ולהישאר רעבה כיוון שלא תצליח לבחור את האוכל החביב עליה. אך מהר מאוד קרצו לדפני מספר מטעמים, והיא נאלצה להתמודד עם האתגר השני, הגדול יותר: שלא להיות "עיניים גדולות". היא בחרה במרק מהביל, כחול וסמיך, שמספרו 27 והוסיפה למנה הראשונה את הסלט הצבעוני 229. כמנה עיקרית לקחה מתבשיל הקטניות 432, מעט מתבשיל הקדרה 658 ומהפאי החורפי 739. לעוגה 837 כמעט וכבר לא היה לה מקום, אבל לא הצליחה לעצור בעצמה. מארחם עצום הממדים פיזז בין הצלחות כלוליין רב כישרון, מבלי לשבור או להרוס דבר, וכמעט מבלי להסתכל על דרכו, כמו וידע בעל פה, בדיוק מושלם, היכן נמצאת כל צלחת וצלחת.

גם נתן לא נשאר רעב, ללא ספק, ועיניו היו גדולות משלה, כתמיד. המארח אפילו הציע לחתום את הארוחה בכוס חליטת צמחים שהוא רוקח בעצמו "ואולי תרצו עוד דבר אחרון, לסגור את הארוחה? גברתי, עוד עוגה? אדוני, אולי עוד ממאפה השורשים?”

לפתע, לא ידעה כיצד טרם הבחינה בה, צדה את עינה צלחת עליה קובייה בצבע שהתקשתה לקבוע מה הוא: לרגע נדמה ככחול, לאחר זמן קצר סגול, ולעתים כלל טורקיז או ירקרק.

"אני דווקא אשמח לטעימה של 1024.”

"האחרונה במספור!”, רעם המארח בקול חביב, “אך צר לי עלמתי, רק לאישה הרה מותר לאכול ממנה. האם אתם מחכים לילד?”

"לא – ", החל נתן להשיב, אך דפני קטעה אותו.

"עדיין לא, רק לא מזמן נישאנו", שיקרה לפני שיספיק נתן לטעון אחרת. לאור תגובתה של אילורוס פחדה שלא יראה הדבר בעין יפה אם ידעו שאינם נשואים, והספיקה לה כבר חוויית כמעט-מוות אחת.

"אז צר לי, גברתי. הנה, אני בטוח שאחרי פרוסה של 992 לא תרצי יותר כלום!”

וכן, אך בקושי רב השלימה את אכילתה. החליטה לצדה הייתה מצוינת.

"תודה רבה!”, קרא נתן כשסיים את שתייתו הוא. “באמת איני יודע איך להודות לכם על הכנסת האורחים הנפלאה הזו! היינו כה רעבים, עד ששכחנו לשאול לשמותיכם.”

הגבר הענק והאישה ההרה הביטו בהם במבט חשדני, כמו ולא היו מרוצים מהשאלה, ממש כמו מר דג חתול. “קרא לי ‘מר סלע’ ולאשתי ‘גברת נוצה’, יהיה די בכך כרגע.”

"תודה רבה מר סלע וגברת נוצה!” ברכו דפני ונתן ככמעט בו זמנית.

לראשונה דיברה גברת נוצה מתחילת הערב. "אין בעד מה. עכשיו, אחרי שאכלתם, ספרו לנו: מה מביא אתכם לכאן?”

דפני סיפרה את סיפור האי הזקוק לעזרה ועל מסעם הכושל עם אילורוס ועל דרכם לכאן, אך השמיטה את סיבת בגידתה של אילורוס ואת סיפורו של מר דג חתול.

"אה, טירסיאס, כן… הוא בוודאי יכול לעזור…”, השיבה גברת נוצה בקול מהורהר.

"אחרי שהמדריכה שלנו בגדה בנו, איננו יודעים איך להגיע אליו יותר. האם את יודעת במקרה היכן למצוא אותו?”

"ודאי", השיבה גברת נוצה, “כולם יודעים. מחר בבוקר נצא החוצה ואראה לכם את הדרך. אבל בינתיים קר מכדי לצאת, בטח לאישה בהיריון. תישארו לישון כאן ללילה?”

"נשמח!”, השיבה דפני.

"מצוין. רק לא הבנתי – אחרי שהסירה שלכם טבעה, עם המדריכה והצידה, איך הצלחתם להגיע לחוף? אי האלים רחוק, ודאי לא שחיתם כל הדרך…”

"הסירה שלנו לא טבעה", מיהר להשיב נתן, “אחרי שהצלחתי לצוף ראיתי אותה הפוכה על האגם. הרוסה וסדוקה, אבל יותר טובה מכלום. הפכתי אותה בחזרה, משכתי את דפני – ", גברת נוצה נראתה נרעשת למדי מהעובדה שחשף כך את שם אשתו, “בחזרה אל הסירה ושטנו רוב הדרך עד לכאן. בקרבת החוף היא הגיע גל גדול ושבר אותה כליל, אבל זה כבר היה מרחק שיכולנו לשחות לבד.”

"נשמע מעייף מאוד!”, העיר מר סלע. “לכן אתם כל כך עייפים והייתם כל כך רטובים. טוב מאוד שבאתם לכאן! כל הכבוד לכם, שכך אתם מתגייסים למען אי הגשם. נראה לי שאני וגברת נוצה כבר עייפים, אז בואו אתי ואראה לכם את חדר האורחים.”

ביתם של מר סלע וגברת נוצה התברר כבית מידות מכובד להפליא. בחדר שהקצו להם הייתה מיטה זוגית שנראתה מזמינה להפליא. מר סלע נפרד מהם בברכת ליל מנוחה והודיע להם שעליהם לישון היטב כדי לאגור די כוח למסע הארוך הצפוי למחרת אל ביתו של טירסיאס.

"מה עם החובה שלנו כלפי מר דג חתול?”, שאל נתן בלחש עם לכתו של המארח.

"ואו, שכחתי מזה לחלוטין!”, אמרה דפני.

"זו ללא ספק מנה 1024”, אמר נתן. “היא נראית כמו דג ונראית קסומה.”

"אבל מר סלע אמר שרק לאישה הרה – "

"אלו רק אמונות טפלות", אמר נתן. “בואי, ניכנס למיטה ונעשה את עצמנו ישנים. אחרי שמר אבן וגברת נוצה יירדמו ניקח חתיכה קטנה למר דג חתול והכול יהיה בסדר.”

"אתה בטוח?”

"אף פעם אי אפשר להיות בטוח. יש לך הצעה טובה יותר?”

לא הייתה לה. אך מנגד, הרעיון להעביר לילה בחברתו, גם אם ליל שינה משותפת בלבד, הקסים אותה. הם נכנסו יחדיו מתחת לשמיכה בבגדים אתם העבירו את היום (כי אחרים לא היו בידיהם) ונשכבו חבוקים כזוג ותיק. רוגע ושלווה פעפעו בה לנוכח מגעו וחום גופו החל לסלק בעדינות את הקור שעוד נותר חלקית בגופה גם לאחר כל האוכל החם והשהיה מול האח המבוערת. מבחינתה יכולה הייתה להישאר כך כך לנצח. “תישארי ערה", לחש לה נתן, “צריך עוד להמתין שמר סלע וגברת נוצה ילכו לישון".

הזמן חלף בקצב משונה כל עוד חיבק אותה, אך אי שם במהלך הלילה לחש לה "קדימה" וקם ממיטתם בתנועות איטיות כדי שלא לעורר רעש. לא הייתה לה ברירה אלא לחבור אליו. בשקט מופתי הלכו אל חדר המבואה הגדול של הבית. הם סרקו את החד ושוב בעיניהם, אך צלחת מספר 1024 לא נראתה בשום מקום.

"אתם די חסרי תועלת, אתם יודעים?”, שמעו לפתע קול. לרגע נבהלו שניהם, אך לאחר רגע גילתה שהיה זה מר דג חתול, בצורתו החתולית הארצית, שהתיישב על אדן החלון הסגור ונזף בהם. “הם מחביאים את הדג הקסום בחדר השינה, חדלי אישים שכמותכם! חשבתם שישאירו אותו כאן במבואה?”

נתן התגנב אל עבר חדר השינה, בדממה מופתית הצליח לפתוח כדי חריץ דק את הדלת וחזר לדווח. “הצלחת מונחת ממש ליד מיטתה של גברת נוצה. בחיים לא אצליח לקחת אותה מבלי שירגישו.”

"אתה לא", השיב מר דג חתול, “אבל אשתך כן. חכו לאשמורת הבאה של הלילה ומר סלע יתחיל לנחור. כשהוא נוחר כל הארץ שומעת אותו, צעדיה הקלים של אשתך לא יישמעו. הביאי את פיסת הדג, פתחי את דלת הבית קלות ואני אקח אותו ואסתלק.”

הם חזרו לחדרם בחשש, נכנסו אל המיטה הנעימה, התכרבלו והמתינו. דפני כמעט נרדמה חבוקה בזרועותיו של נתן כש –

לפתע החלה מיטתם לרעוד. לרגע חשבה כי זו היא רעידת אדמה, אולי רעם אדיר, אך לאחר כמה רגעים, לאחר שקלטה שהרעש הוא מחזורי, הבינה שאלו נחירות.

נתן סימן לה עם ראשו לקום, כי גם אם היה לוחש לא הייתה שומעת. היא התאמצה לפתוח את דלת חדר השינה של מארחיהם בזהירות אך גם אם חרקה, לא היה ניתן לשמוע זאת על רקע הנחירות הנוראיות. היא מדדה את אורך הקובייה וגילתה שהוא בדיוק שתי אצבעות, אז לקחה את כולה. איזה ריח מזעזע היה לה, נורא מכל שהריחה אי פעם!

היא מיהרה אל המבואה, פתחה את הדלת כדי חריץ, ומיד חטף מר דג חתול את האוכל מידה ובלע אותו בבת אחת.

"תודה, בת אנוש! היה תענוג לעשות אתך עסקים! לא תתחרטי!”, אמר ורץ מיידית אל כיוון הים.

דפני חזרה אל מיטתה והתכרבלה בזרועותיו של נתן.

אך לא הצליחה להירדם. תחושה נוראית קיננה בה, תחושה שעשתה דבר איום ונורא.

היא ירקה בפניהם של מארחיה.

היא הפרה את האיסור שלהם.

היא ניצלה את אמונם והכנסת האורחים המעולה והנדיבה כיד המלך ונכנסה אל חדרם כגנבת בלילה.

"זה רק דג", אמרה לעצמה, אך ללא הועיל.

"זה רק דג", שנתה וחזרה, “זה רק דג", עד שהגיע אור הבוקר ואתו צרחה נוראית מששמעה אי פעם.

המשך בעמוד הבא.