“בארי היה טיפוס אחר", אמר נתן, “הרבה יותר רגוע מאלדד.”
"כן…", השיבה דפני, “קצין כל כך קציני בצה"ל, הכי מרובע וצהוב שיש.”
"זה תיאור ממש מדויק שלו", השיב נתן בשעשוע.
"כן, אני עד היום מופתעת שהצליח למצוא את האומץ לצאת עם חיילת בזמן השירות שלו ולהפר איזו פקודה שתיים של שילוב ראוי.”
"ממש! אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותו, כשבאתי לבניין שלך בקריה. זוכרת?”
רצה הגורל וגם היא וגם נתן שירתו בקריה, הוא במודיעין והיא בחיל הים. וכך, אחרי שלא נפרדו לרגע מאז כיתה ז’, לא בחטיבה ולא בתיכון, המשיכו שלא להיפרד גם בצבא. אותו הגורל גם הפגיש את בארי עם נתן בשלב מוקדם מאוד בהיכרותם, עוד לפני שבכלל יצאו אפילו פעם אחת. באותו המפגש, סיפר בארי לימים, היה בטוח שנתן הוא בן הזוג שלה. כשהגיעה לאוזניו הרכילות לפיה דפני פנויה, מצא עצמו בדיסוננס קוגניטיבי עמוק, עד שלבסוף עשה את הדבר הקציני ביותר וקרא אותה לשיחת בירור או, במילותיו, “החלטתי לתחקר בעצמי את האירוע".
"בטח שאני זוכרת! באותו הערב היה מפגש של קצינים בכירים יחסית והייתי צריכה להישאר עד שיסתיים למקרה שיצטרכו משהו. הוא בא לתת להם עדכון וכמוני, ישב מחוץ לחד"ן והמתין שייקראו לו.” דפני חיקתה את קולו הסמכותי להפליא כששאלה, כמוהו באותו הערב, "מה עושה פה חייל ממודיעין?“
שניהם צחקקו צחוק ארוך להפליא. ולפתע, כשהרהרה באותו המפגש שבו כבשה את לבו, הבינה שגם הוא, כמו אלדד, לא חיבב את נתן מהרגע הראשון.
רק שבארי היה אחר מאלדד. בארי היה אדם מאופק, שמר את רגשותיו בבטן ולא מיהר להחצין את כאביו. אבל אחרי שהיכרה אותו כטוראית פשוטה ונשארה בת זוגו למשך כל שירותה הצבאי, למדה את בארי היטב וידעה לקרוא את רגשותיו בצורה מדויקת גם בדרכים אחרות. לנוכחותו של נתן השיב בנימוס אצילי ומעולם לא אמר לה או לו דבר כנגדו. אם הייתה מנסה לדובב אותו בנושא היה אומר שנתן "בחור טוב". אבל תמיד כשנתן היה בקרבתו או כשהייתה דפני מזכירה את שמו לא הצליח בארי לציית לרצונו באי-הסגרה מוחלטת וחטא במבט כווץ אישונים, בתנועת גוף נוקשה או בקול שהיה קצת אטום מדי, והיא הבינה.
היא תמיד חשדה שהייתה לבארי יד בהחלטת מפקד היחידה להתקין קורא תגים בכניסה לבניין, משיקולי בטחון שדה כמובן, קורא שהקשה על ביקוריו של נתן. בארי הקפיד לקחת אותה לטיולים בקצווי ארץ נידחים, כמו וחשש שאם סתם ילכו לסרט או ישבו באיזה פאב תל-אביבי יגיח נתן מיד מאיזו פינה נסתרת ויהרוס להם את הערב.
כשהשתחרר בארי, ממש מספר שבועות לפני שחרורה שלה, החליט ללכת ללמוד בירושלים ובתירוץ של קושי שמקורו במרחק נפרד ממנה. ודאי ידע בעצמו כמה קלוש התירוץ בהינתן שהיה שחרורה שלה כה קרוב והיא טרם החליטה מה ברצונה לעשות לאחריו, כך שבהחלט יכלו לגור יחדיו בירושלים עם שחרורה. את הסיבה האמתית ידעה היטב: הוא לא הצליח לעמוד יותר בנוכחותו של נתן שהעיקה עליו הרבה יותר משהיה מוכן לספר.
“הדג שלי, הדג שלי נעלם!”, צרחה גברת נוצה בקול איום ונורא.
"כל כך רציתי את הדג! חלמתי עליו כל הלילה! הדג שלי הדגגגגגגגגג!”
"רגע, אני אחפש, אני בטוח אמצא, אני…”, הרעים מר סלע בקולו. “לא ייתכן, הוא נגנב! הוא – "
"לא, אני – אהההה!”, צרחה גברת נוצה. “דפניייייי! דפניייייי! בואי תעזרי לי, אני יולדת!”
דפני אפילו לא הספיקה לחשוב על כך שאין לה שמץ של מושג איך מיילדים אישה ורצה לחדר השינה, שם שכבה גברת נוצה עם רגליים פשוקות וצרחה בקולי קולות "הוא יוצא! הוא יוצא!”
כשהתקרבה אל בין רגליה ראתה רגל קטנטנה מבצבצת. דפני החזיקה בידה של גברת נוצה ועודדה אותה לדחוף ולתת לתינוק לצאת. מר סלע נעמד לידה וצפה בלידה. נתן המתין מחוץ לדלת כדי לא להביט באזוריה המוצנעים של גברת נוצה.
ועוד רגל. וישבן!
דפני החלה לאחוז בגופו של הרך הנולד בדרכו החוצה, בבטן הלבנבנה, בחזה הקטנטן וב –
לא, לא יכול להיות! דפני לא הצליחה לעצור את עצמה וצרחה בזעזוע מוחלט. מכתפיו של הילוד בצבצו שתי כנפיים קשקשיות, ירוקות, וראשו היה, ללא שמץ של ספק, ראש של דרקון.
"לא!”, צרח מר סלע, “לא!”
הוא רץ אל המבואה ובזעם בלי נשלט החל לאחוז בצלחות האוכל ולהטיח אותן לכל עבר. "כבר תשעה חודשים שאני דואג שלעולם לא תרצה לאכול דבר מה שיחסר לה, תשעה חודשים שהבית היה מלא בכל טוב, ואז באתם אתם – שני בני בליעל – ותראו מה קרה! כך אתם גומלים לי על הכנסת האורחים?!”
גברת נוצה, כשראתה את התינוק, צרחה בקולי קולות וסירבה לקבל את התינוק לחיקה. “זה לא הילד שלי!”, צווחה, “זה לא!”
"רק בגלל הספק שאתם באמת צריכים להציל את אי הגשם לא אהרוג את שניכם!”, צרח מר סלע מהמבואה והמשיך להשליך צלחות לכל עבר בטירופו.
מר סלע נכנס אל החדר וגרר את דפני אל המבואה, שם, בתוך אי של רצפה חשופה מבין אוסף שברי צלחות ושאריות אוכל, העמיד אותה, עם התינוק הצורח בזרועותיה, ליד נתן.
"ארורים תהיו!”, צרח. “גם אם אני מזריעו הוא לא בני, גם יולדתו היא לא אמו! אבותיו הם השקרנות, החמדנות וחוסר הכרת התודה ואמו היא הניאוף! האם אתם חושבים שאנו שוטים? שאיננו יודעים שזוג שאינו נשוי ניצל את הכנסת האורחים שלנו כדי להתכסות תחת שמיכה אחת?”
מר סלע לקח עוד כמה צלחות שנותרו שלמות והטיח אותן בכוח ברצפה.
"’קחו את התינוק הזה מעל פניי! אשמתכם הוא, ויישב על מצפונכם שכל מאמציי להביא ילד ולתת לאשתי את כל האוכל הטוב שבעולם נשאו פרי ביאושים! אינו בני ולא יהיה לעולם! אולי הדרקונה תסכים לגדלו. קחו אותו אליה, אם תחליט לטרוף אותו ואתכם יהיה זה עונשכם!”
הוא אחז ביד אחת בנתן ובשנייה בדפני והוביל אותם החוצה. שם, במרחק, הצביע על אזור מדברי ובו הר. “שם גרה הדרקונה. קחו אותו אליה! לכו מעל פני! לכו!”
המשך בעמוד הבא.
שמעון נעים-גור: סיפורים לתקופת קורונה 
תגובה אחת על “סיפור: דפני”