סיפור: דפני

הפרידה מבארי הייתה קשה ולו משום שעם כל מגרעותיו היה בן זוג טוב ואדם טוב. אבל במידה מסוימת שמחה וקיוותה שאולי עכשיו, אחרי שבגרו ועברו שנים רבות מאז אותה הצעת חברות מטופשת של גיל 16, אולי עכשיו כשהוא כבר לא נער מחוצ’קן שמפחד מהצל של עצמו, אולי עתה נתן יעשה את הצעד המתבקש ויהפוך אותה מהחברה הכי טובה לבת זוג. היא טיילה כמה חודשים ולאחר שגם נתן השתחרר, התחילו ללמוד ביחד, כמובן שבאותה האוניברסיטה כדי שלא להיאלץ להיפרד.

ופה ושם היו לה איזה סטוץ או מערכת יחסים קצרה עם סטודנטים אחרים, ביניהם רמזה לו שהיא מעוניינת בו. בעדינות בהתחלה, לאחר מכן עם פחות עדינות, ולבסוף באגרסיביות מוחלטת, אך לא נראה שנתן היה כלל בכיוון.

אולי הוא הומו, תהתה?

לא. אם כן כבר היה יוצא מהארון בפניה. וגם אם התבייש מדי בכדי לעשות זאת אפילו בפניה, לאור השעות הרבות שבילו ביחד, ודאי הייתה שמה לב לניואנס כלשהו, למבט עורג בנוכחות גבר חתיך, לסומק בפניו, לדופק עולה, משהו!

אבל כלום.

באחד ממפגשיהם כשדיברו על פוליטיקה הביעה את דעותיה הנחרצות על צורך בשוויון זכויות לקהילת הלהט"ב. הוא הסכים לחלוטין, והסביר שלדעתו אין שום פסול כלשהו בלהיות הומו, לסבית, בי או טרנס ושהיה שמח לחיות בחברה שבה אף אחד לא עושה מזה עניין גדול. לא, החליטה, הוא מדבר על העניין ברחוק אינטלקטואלי כזה שמצביע על חוסר מוחלט במעורבות רגשית.

על מין ומיניות לא דיבר בעולם, בניגוד מוחלט להרגלם של גברים צעירים, וכששאלה אותו מפורשות האם הוא מחפש זוגיות כלשהי, עם אישה או עם גבר, השיב בפשטות שלא. “למה את שואלת?”

"סתם", השיבה, “חשבתי להכיר לך מישהי…”

רק כשהתרחקו צעדים רבים מביתם של מר סלע וגברת נוצה נחלש דיו רעש צרחותיהם ולראשונה יכלו לשמוע את בכי התינוק וזה את זה. בין עצי הפרי הרבים שהקיפו את הבית התיישבו לרגע ונתן חשף בפני דפני את הצידה שהבריח מביתם של מר סלע וגברת נוצה: נאד מים ומאכלים שאסף בשק בשעה שמר סלע צפה בלידה. התינוק צרח ללא הפוגה, כנראה שהיה רעב, ומדי פעם פלט עננת עשן מפיו. מעוות ומכוער ככל שהיה, חצי אנוש וחצי דרקון, גילתה דפני שחיבבה אותו ומצאה בו חמידות תינוקית. היא השקתה אותו במעט מים מהנאד שהבריח נתן ולראשונה שוחחו על הפרשיה.

"הייתה לי הרגשה רעה כשנתנו את האוכל למר דג חתול", אמרה דפני.

"אבל איזו ברירה הייתה לנו? הוא הציל את חיינו", השיב נתן. “היינו צריכים להיות כפויי טובה למישהו, וקשה מאוד לבחור: לו שהציל את חיינו או למר סלע וגברת נוצה שאירחו אותנו כל כך יפה? נראה לי שהצלת החיים קודמת. ובכלל – איך יכולנו לדעת שזה מה שיקרה?”

לא הייתה לדפני תשובה. “אולי אתה צודק…”

"תישארי כאן רגע, אקטוף עוד כמה פרות לדרך ונצא.”

התינוק לא הפסיק לבכות, אולי מרעב, במשך כל הדרך. כשירדו מהגבעה פנו על השביל אל המדבר, שם נמצאת מערת הדרקונה, ודפני החלה להרגיש שלמרות משקלו הקטן, קשה היה לה לשאת התינוק למשך זמן כה רב. היא ניסתה לתת אותו לנתן, אך לשווא – ברגע שעזב את ידיה השתולל, בכה בהיסטריה וירק לשונות אש קטנטנות.

הדרך הייתה ארוכה, חמה ומייאשת. נתן כמעט ולא דיבר והתינוק בכה ללא הרף ופלט מדי פעם עננות עשן. השביל הסתיים בשלט המעודד "אסור לעבור: סכנת מוות! מערת דרקון בהמשך!”, ולאחריו לא רק שהיה חם ומפחיד יותר, גם נאלצו ללכת על האדמה הקשה בדרך לא סלולה מבלי שאין ולו טיפת צל לרפואה.

עם השמש הצולה אותה ממעל וטיפות של אש ועשן מהתינוק בו אחזה, לא ידעה איך לא מתה ממכת חום עד הגיעה למערת הדרקונה. כשהתקרבו זוהו ללא ספק: האדמה רעשה, עשן סמיך יצא מפתח המערה ומיד לאחריו נראתה הדרקונה. עצומה הייתה, נוראית ומלאת הוד שנבע ממראה מעורר היראה, מטפריה החזקים, מוטת כנפיה האדירה, קשקשיה המבהיקים ועיניה האדומות כדם. היא יצאה מהמערה, נפנפה בכנפיה ומיד חגה מעליהם באוויר תוך שירקה אש שיצרה טבעת שכתרה אותם.

"הו!”, קראה בשמחה מרושעת, “ברוכים תהיו, ארוחת צהריים!”

הדרקונה חגה במהירות סביבם, לשונה משורבבת ברשעות מחוץ לפיה, והתינוק נבהל כל כך עד שהחל לפלוט לשונות אש קטנות שחרכו את גבותיה של דפני.

"אה? מה יש לכם ביד?”, שאלה לפתע הדרקונה בנימה אחרת, אמהית כמעט.

"הבאנו לך תינוק", קרא נתן.

"תינוק?”, שאלה ברוך. היא נופפה בכנפיה וכיבתה כך את טבעת האש, לאחר מכך נחתה בדיוק מולם והחלה ללכת בעדינות. דפני מיהרה להסתיר את חצי הגוף האנושי, כך שנראה היה כאילו והיא אוחזת בגור דרקונים רגיל לחלוטין. הדרקונה הגיעה, קרבה את פניה האדירות אל דפני, רק ראשה היה גדול כגוף אדם, וברגע שהבחינה בתינוק בקע מגרונה הקול החמוד ביותר האפשרי, “איזה מתוק!!! הבאתם אותו לי?”

"כן", השיבה דפני, “אנו מחפשים לו אמא מאמצת.”

"זה כל כך מקסים מצדכם! בואו למערה שלי, נדבר שם בצל. כל כך חם פה, אתם בטח כבר עוד רגע חוטפים מכת שמש.”

הם הלכו אחרי הדרקונה, בחשש, ונכנסו אל מערתה. בקצה המערה, על אוצר קטן של תכשיטים ומטבעות רבצה הדרקונה בנחת ושאלה "תרצו משהו לאכול? יש לי פה עוד שאריות של פר שאכלתי הבוקר, אם בא לכם. לא? טוב. תרגישו חופשי. ואו, הוא כזה חמוד! לאכול אותו ממש! לא פיזית, כמובן. ככה אנשים מדברים.”

דפני חייכה.

"בואו נדבר לעניין. בכמה אתם מוכרים אותו?”

"מוכרים?”, שאלה דפני בתמיהה, “לא, מה פתאום! מוסרים אותו לאימוץ.”

"הטריק הזה לא יעבוד עליי, שתנסו להיראות נדיבים כדי לגרום לי להרגיש לא נעים ולתת מחיר גבוה. דברו כבר לעניין ונגמור עם זה.”

"הוא שלך", אמר נתן, “רק נרצה שתסבירי לנו איך להגיע אל טרסיאס הזקן.”

הדרקונה הביטה בו לרגע בחשש ואז אמרה "אסור לשקר לדרקונים. הוא חצי אנוש, נכון?”

"כן", השיבה דפני בחשש ומיד הניחה אותו על הקרקע של המערה, במלוא מעוותותו וכיעורו, לא יפה כאנוש ולא כדרקון, תועבה בעייני המינים כולם.

"ספרו לי מה אתם מחפשים אצל טרסיאס הזקן", דרשה הדרקונה בקול תקיף ודפני נענתה מיד וסיפרה את כל הסיפור, מבלי להחסיר דבר, למעט העובדה ששיקרה והציגה אותה ואת נתן כבעל ואישה והחסירה את האשמתם, על ידי מר סלע או אילורוס, בניאוף.

"אני לא מאמינה שאני אומרת את זה", אמרה הדרקונה, “אבל למרות שהוא יצור מעוות וחציו טינופת אנושית שנוצרה בחטא, אני אהיה מוכנה לאמץ אותו, אבל יש לי תנאי אחד.”

"מה?”, שאל נתן.

"לטרסיאס הזקן אותו אתם מחפשים יש יכולת להפוך אותו לדרקון שלם. אני אספר לכם היכן הוא נמצא ובתמורה תיקחו את החמוד הזה אליו.”

"מסכימים", השיבה דפני מיידית.

הדרקונה נאנחה. “למה אני עושה את זה?”, שאלה כמו את עצמה ואז הוסיפה "הוא בטח מת מרעב כמעט, המסכן. אדוני, צא החוצה. גבירתי, עזרי לי להניק אותו, אחרי שיקבל קצת חלב דרקונות תוכלו לקחת אותו אל טרסיאס הזקן.”

נתן יצא והודיע לדפני שימתין לה בחוץ. הדרקונה חילצה קשקש עצום תחתיו הסתתרה פטמה שיחסית לגודל הדרקונה הייתה קטנטנה וביקשה מדפני שתחזיק את חצי-הדרקון בעודו יונק. התינוק קרב את פיו, ינק במשך שניות בודדות ומיד נראה מלא חיות וכוח. הדרקונה כיסתה את הפטמה ויצאה עם דפני, האוחזת בתינוק, אל פתח המערה.

"חזרו אל השביל ממנו באתם. אם תמשיכו בכיוון ממנו באתם תחזרו אל הגבעה המוריקה, בכיוון ההפוך תגיעו ליער. רואים?”

דפני הסתכלה היטב ואכן ראתה גוש אפרפר באופק. “קוראים לו ‘יער הסתיו התמידי’. שם גר טרסיאס, הוא יהפוך את התינוק לדרקון מלא וגם יסייע בידכם לעזור לאי הגשם. הגיעו אל השביל והמשיכו עליו, לבסוף תגיעו לצריף שלו, בדיוק באמצע היער. כשהתינוק יהפוך לדרקון מלא, הוא כבר ידע לטוס בחזרה אליי, לאמא שלו, אז כנראה שלא ניפגש עוד שנית. היו שלום, היה נעים להכיר! דרך צלחה!”

המשך בעמוד הבא.

תגובה אחת על “סיפור: דפני

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: