סיפור: דפני

“ואיזו הצעת נישואין הוא ארגן לך, אה?”, שאל נתן.

היא הייתה אמורה להיות המאושרת בנשים, עכשיו כשמצאה בן זוג מושלם ממש שלא רק שלא שנא את נתן וקינא בו, אלא היה הבורמאנס המושלם שלו. אבל חוסר שקט מוזר קינן בה, אחז בכל חלקה ולא הרפה. במשך חודשים העמיק חוסר השקט עד שכמעט והוציאה מדעתה. לא היה לה עם מי להתייעץ, כי גם חברה הטוב ביותר וגם בן זוגה היו קשורים איכשהו לאותו חוסר השקט, לא הבינה איך.

האסימון נפל כששוב יצאו לדייט ברומאנס, נתן יואל ולהקת המטאל החביבה עליהם. היא הרגישה כל כך אומללה באותו הערב עד שכמעט התפוצצה וכדי שלא לצאת מדעתה לקחה עט ומחברת מעוצבת שקיבלה במתנה ליום ההולדת והחלה לשפוך את לבה בדיו על הדפים.

וכתבה וכתבה וכתבה עד שהחלו הדברים להתבהר.

נוח, היה לה כל כך נוח עם אלדד ועם בארי ועם כל הקשרים הקצרים, עם כל הגברים האלו ששנאו את נתן וקנאו בו. הו, כה נוח! ועכשיו, כשיואל מת עליו, היא יוצאת מדעתה משילוב שלי שתי סיבות: הפחותה בחשיבותה היא הקנאה. קנאה בנתן ובעיקר ביואל על תשומת הלב שמופנית אליהם במקום אליה. אחרי הכול, לנתן לא היו חברים טובים באמת אף פעם, חוץ ממנה, ופתאום היא נאלצת לחלוק את המשבצת הזו עם יואל. העובדה שהיא מקנאה בגבר שהוא גם בן זוגה רק העמיקה את האומללות אפילו יותר.

הסיבה המשמעותית יותר הייתה… היא התקשתה לתת לה שם, אבל הבינה אותה בצורה אינטואיטיבית: עם כל הגברים הקודמים ידעה שיום יבוא וקנאתם בנתן תעביר אותם על דעתם ותגרום להם להיפרד ממנה. וכשתיפרד, ותהיה שוב רווקה, תוכל לנסות שוב לכבוש את לבו של נתן.

אבל לא הפעם. היה לה כל כך טוב עם יואל, והיה לה ברור שנתן אינו מגבלה אלא דבק חזק. והטוב הזה עם יואל, בן זוג למופת שכמותו, בן זוג עליו אין לה ולו מילה רעה אחת לומר, היה כל כך טוב עד שיצאה מדעתה מהרצון שייפסק כבר ויוביל אותה אל החיזור האומלל וחסר התועלת אחרי נתן.

הבנת התסבוכת הזו, בפני עצמה, זיקוק התובנה שהיא מחפשת את האומללות של עצמה ונלחמת באושר המונח כך על מגש של כסף, אמללה אותה אפילו יותר. וכך, באותו הערב, החליטה החלטה גורלית: היא תיקח שבוע להירגע ובסופו תודיע ליואל שהיא נפרדת ממנו. היא כבר תמצא סיבה רשמית. במשך ארבעה ימים בישלה את נאום הפרידה בבטנה, ובחמישי גילתה שלמעשה נתן ויואל לא הלכו כלל להופעה: הם ארגנו את הצעת הנישואין של יואל.

"כן, זו הייתה הצעה מדהימה, ועד היום אני ממש מרגישה ברת מזל שיש לי חבר הכי טוב ובן זוג כמוכם", אמרה דפני ונתן הסמיק קלות ואמר "תודה".

והשניים אכן ארגנו את הצעת הנישואין המופלאה שרק יכלה לדמיין, הצעה מהאגדות כמו שחובבת ספרי פנטזיה כמוה אוהבת. יואל היה מחופש להוביט, ונתן לגנדלף הקוסם, וכל החברים והחברות והמשפחה מסביב קיבלו אביזרים מתאימים, ויואל המטורף הזה הציע לה נישואין עם טבעת שחיקתה את הטבעת האחת של "שר הטבעות". האם יכלה, ולא רק מתוך חוסר נעימות אלא מכל הלב, לומר לו "לא”? הוא היה בן הזוג המושלם עלי אדמות. והיא אמרה לו "כן" שמח מכל הלב ורק העמיקה את אומללותה אפילו יותר ונקרעה אפילו יותר: צד אחד שלה רצה להיות רעיה מאושרת למופת ואחר רצה לברוח מיואל הכי רחוק שרק אפשר.

ריח של אבק עתיק הכה בנחיריהם. מדרגה אחר מדרגה, עם ההבנה שהם מתקרבים אל מוסדות הארץ ממש, אל עריסת העולם, התעצמה תחושת היראה שאחזה בדפני. התינוק בכה ופלט עננות עשן אומללות, והיא ניסתה להרגיע אותו, לתת לו בטחון בהלמות ליבה. נתן ספר את המדרגות והודיע כל 32 מדרגות על התקדמותם. 512 מדרגות כבר היו מאחוריהם. האוויר הפך להיות כבד להפליא, כה כבד עד שאפילו התינוק הפסיק כבר לבכות. הדממה הייתה כה סמיכה במעבה האדמה עד שקול צעדיהם נשמע כרעמים ודופקם כהלמות הפרסות של מאה סוסים.

960 מדרגות. אפילו הלפיד שלהם נראה כבר כמו וכובד המעמד עומד להכריעו והבהב בכבדות. עוד מדרגה, ועוד אחת… 992 מדרגות. האוויר הפך כה כבד, כה טעון בתחושת קדמוניות, עד שכל אחד מהצעדים הנוספים הרגיש כמו ונדרש לפלס את הדרך בכוח רב כנגד התנגדות עלומה הטעונה באוויר עצמו. עוד מדרגה ועוד…

והגיעו.

דפני נשקה לתינוק על ראשו הדרקוני החמוד ואמרה לנתן "עשינו את זה". נתן הנהן.

לעולם לא הייתה יכולה לדמיין אפילו את היופי הגלום במזרקת האש הקדמוניות ואת התחושה עתירת המסתורין והכוח הבראשיתיים שבתיבת הקסמים של האלים. לזמן מה, לא ידעה אפילו להעריך כמה, פשוט בהו ביופי הנורא שמולם. את תחושת הנפעמות קטעה לפתע יבבה מלווה בהפרחת עננת עשן קלה של התינוק.

"קדימה, נתן, בוא נעשה את מה שבשבילו באנו", אמרה דפני.

"כן", השיב נתן כאחוז קסם, “קדימה".

בהתאם להוראותיו של טירסיאס נתן פתח את תיבת הקסמים. הייתה זו תיבת מתכת מרשימה למראה, מכסהּ נראה כבד להפליא, ונתן פתח אותה באטיות, מילימטר אחר מילימטר, עד שנפתחה כדי שתי אצבעות. אור משונה בהק מתוכה, אור בראשיתי ומופלא, כה מורכב ויפהפה עד שלעולם לא תוכל לומר מה היה צבעו. דפני נשקה שוב לתינוק על ראשו, לאחר מכן אחזה אותו בכוח במרכז גופו, במקום בו הדרקון והאדם משתלבים, והרימה אותו כך שרגליו נכנסו אל הקופסה.

אחת, שתיים, זהו! היא מיהרה להוציאו והניחה אותו על הרצפה. כל כולו זהר בצורה משונה. היא הרימה אותו שנית ולקחה אותו אל המזרקה. כמהופנטת התכופפה כשהוא בידיה וקרבה אותו כדי שיוכל לשתות והוא, באופן אינסטינקטיבי, כתינוק המגשש אחר פטמת אמו, קרב את שפתיו אל המזרקה והחל לשתות.

די היה בלגימה אחת. האש התפשטה בכל גופו. חלקיו האנושיים החלו להאדים, לאחר מכן לזהור באור ירקרק משונה ואז פלט גופו פרץ של אור שהכריח את דפני לעצום את עיניה. לאחר מספר רגעים, עוד לפני שהספיקה לפקוח את עיניה, שמעה קול לא מוכר, עמוק ועוצמתי אך רך ונעים שאמר "אינך יולדתי מבטן או אמי המאמצת, דפני, אך היום נולדתי מחדש ולכן תהיי לי לאם נוספת. תודה, אמא דפני!”

היא פקחה את עיניה וגילתה שכל חלקי הגוף האנושיים של התינוק התחלפו בגוף דרקוני, מלא קשקשת ירוקה, מרשים ויפהפה. הוא גם גדל, בבת אחת, ולא נראה עוד כתינוק בן יומו, בגובהו היה כילד בן שש.

התרגשות מילאה אותה. “לכבוד הוא לי", השיבה ובעודה ממשיכה לבהות בדרקון כמהופנטת אמרה "וכן, עליך להודות גם לנתן. נתן, ראה כמה יפה ומרשים הדרקון שעד לפני דקות היה תינוק קטן!”

אך נתן לא השיב.

"נתן?”

בן רגע אבד הקסם של מטמורפוזת הדרקון. בחשש הפנתה את מבטה הצידה כדי למצוא את נתן ונחרדה למראה שנגלה לעיניה. נתן עמד כפוף מול תיבת הקסמים, ידיו החזיקו את המכסה מעל ראשו ופניו בהו בתוכנה האסור. כל גופו זהר, זוהר מסוכן, וכל כולו החל להימרח ולהינזל, ממש כמו השעונים בציור המפורסם של דאלי. “נתן!”, צרחה באימה, “מה עשית?!”

אך נתן לא האזין לה, ספק אם בכלל שמע, רק המשיך לבהות, לזהור ולהינזל.

"אל תגעי בו ישירות, אמא", אמר הדרקון, “זה מסוכן.”

למשך זמן מה בהתה בו חסרת אונים לחלוטין, וגם לדרקון לא הייתה הצעה חכמה לפתרון, עד שהבזיק הרעיון במוחה. היא הרימה את הלפיד שנשא נתן מהרצפה, כיבתה אותו על ידי דחיפת חלקו הבוער לקרקע ואז הכתה בנתן בכול הכוח. נתן נפל על גבו, זרועותיו שמוטות, ותיבת הקסמים נטרקה ברעש רב.

"חייבים למהר, אמא", אמר הדרקון, “אולי עוד נספיק להציל אותו".

דפני הרימה אותו בשתי זרועותיה ולפתע הרגיש קל להפליא. הדרקון עופף לפניה, פה ושם ירק סילון אש קטנטן כדי להאיר את הדרך, וכך טיפסו להם חזרה אל הקרקע.

32 מדרגות, 64 מדרגות…

הדרך נראתה כלא נגמרת. באמצעה נאלצה דפני להניח את נתן הנוזלי קמעא, שמגעה בו הותיר לכלוך צמיגי ונוזלי על גופה ובגדיה, ולהסדיר נשימה. רק עוד 512 מדרגות…

הן נראו כמו נצח.

כששבו והופיעו בביתו של טירסיאס, שהיה ריק, כבר היה נתן מרוח, גמיש וצמיגי כל כך עד שידעה שימות במהרה אם לא תנקוט בצעד דרסטי. לפתע הופיעה אצלה ההבנה שיש רק פתרון אחד שימנע את מותו: למרות האיסור, עליה להניחו על מיטתו של טרסיאס, המיטה האלוהית שמעניקה אלמוות לשוכבים עליה. היא הניחה אותו בזהירות ומיד נשכבה על מצע הקש שלמרגלות המיטה. “תהיה חזק נתן", אמרה, “תהיה חזק בשבילי.”

טרסיאס חזר לביתו לאחר מספר דקות. הוא הבין שדבר מה אינו כשורה ועם מקל הליכתו דקר את המיטה. כשהרגיש בנתן הצמיגי שעליה התמלא בבת אחת חמה נוראית. “טיפשים ארורים!”, צרח. “דפני, מה כבר עשיתם שם? אל תגידי לי שהשוטה הזה הציץ אל תוכן התיבה!”

דפני הנואשת סיפרה לטרסיאס את הדברים כהווייתם והדרקון הצטרף ואישר שאכן כך הם פני הדברים.

"אמרת לי את האמת", השיב טרסיאס, “דפני, אמנם נאסר עלייך לגעת במיטתי, כל שכן להניח עליה בן תמותה ובוודאי אדם שביזה את רצון האלים, אך איני יכול לטעון כנגדך שכוונותייך היו רעות, ניסית להציל את חברך. לנתן, עם זאת, אין מחילה: לאף בן מוות אסור לבהות בתיבת הקסמים של האלים או לשכב על מיטתי. תני לו להחלים, אני אוועץ עם האלים שייקבעו את עונשו.”

באותו הלילה ישן עמה טרסיאס על מצע הקש ולמחרת עם הנץ החמה העיר אותה והסביר שהוא יוצא אל אי האלים כדי להיוועץ עמם. היום עבר לאט באופן מורט עצבים ובמהלכו נותר נתן הלום ונוזלי מעט. דפני לא משה ולו לרגע מהישיבה ליד מיטתו, עד שנרדמה בשלב כלשהו בלילה.

בבוקר למחרת התעוררה כשקולו של נתן קרא בשמה וגילתה שגופו של נתן חזר אל מוצקותו הרגילה, הגם שלא הצליח להניע את גפיו שעוד נותרו מימיות בפנימיותן, כלשונו. דפני הייתה כה מאושרת! היא ניגשה מיד אל מיטתו וחיבקה אותו עד שכמעט מחצה אותו. “כמה דאגתי לך! כמעט הרגת את עצמך, חתיכת אידיוט!”

"מה קרה בדיוק? אני רק זוכר חבטה בזמן שבהיתי בתוכן התיבה, משם כלום.”

דפני סיפרה בפירוט. הדרקון, שגדל ללא הרף ביומיים האחרונים ועתה היה בגובה נער בן 15, נכנס אל הצריף לאחר שאכל הבוקר (פירות בלבד, כך הונחה על ידי טרסיאס, נאסר עליו לצוד כרגע כדי שלהבתו תישאר טהורה ותוכל להציל את הלפיד באי הגשם) ונתן ממש יצא מכליו מרוב התרגשות כשראה אותו. השועל והדוב נכנסו גן הם והביאו לנתן אוכל ושתייה. בזמן שאכל נקראה דפני החוצה, לשוחח עם טרסיאס בשקט.

"האלים אמרו את דברם", אמר. “נתן הפר איסור חמור ביותר כשבהה בתיבת הקסם של האלים וכמו כדי להוסיף, שכב במיטתי האסורה לכל בן מוות. את חטאת כשהשכבת אותו שם, בניגוד לאיסור הידוע לך היטב. האלים הציעו שתי אפשרויות העומדות לפתחך: האחת, כדי שלא יספר לאף בן אנוש על תוכן התיבה, בוודאי כשלאחר השינה במיטתי יחייה חיים ארוכים להפליא, יישאר כאן בבקתתי עד מותו, ואת עמו כעונש על שהשכבת אותו במיטתי, ואסיריי תהיו עד יום מותכם. השנייה, כדי למנוע ממנו לספר את שראה וכדי שתוכלי את לכפר על מעשך, תאלצי להוציאו להורג. התחננתי בפני האלים שיימצאו פתרון אחר כדי שתוכלו להציל את אי הגשם, אך הם עמדו בסירובם. הבחירה בידייך. אך עלייך למהר להחליט: אם לא תסייעו בידי תושבי אי הגשם, ייכבה הלפיד מעצמו בעוד שמונה ימים והאי כולו יושמד על ידי האלים.”

דפני חשבה ארוכות. חייב להיות מוצא מהפלונטר הזה, חייב… אה! ברור! "אם כך אשאר כאן ואשלח את הדרקון בשמי כדי שיציל את תושבי אי הגשם.”

טרסיאס הפנה אליה את עיניו הסומות ואמר "מר סלע וגברת נוצה הם ילידי האי, הם עזבו אותו זמן קצר לפני שהאלים הטילו עליו את העונש לפיו אין יוצא ואין בא, אך האיסור תקף גם לגביהם וגם לגבי הדרקון בנם, שנולד כאדם. אם תבחרי להרוג את נתן, תאלצי להגיע עם הדרקון בסמיכות לאי, להצית לפיד מלהבתו ולהיכנס אל האי בעצמך, בכל מקרה לא יוכל הדרקון להיות שליחך. אין לך איך להתחמק, דפני ילדתי, עליך לבחור: מה הוא המקום של נתן בחייך?”

המשך בעמוד הבא.