“הגענו", אמר נתן והחנה את המכונית המקושטת במקום החנייה השמור לרכב החתן והכלה. הוא הפנה את מבטו לעבר דפני, חייך ואמר לה "את לא יודעת כמה אני מתרגש, כאילו שזה אני שמתחתן".
"תודה", אמרה דפני, “אתה חבר טוב, באמת".
נתן הסמיק.
היא חיבקה אותו, חיבוק ארוך ביותר, ולאחר מכן – לראשונה בחייה! – נשק לה על מצחה ואמר "אולי יותר נכון להגיד שאני מתרגש כמו אחי הכלה, כי את כמו אחות בשבילי. כבר אמרתי את זה, אבל זה עדיין נכון: את הכלה הכי יפה בעולם. יאללה, הערב הזה הוא שלך ושל יואל, תכנסי פנימה, תברכי את האורחים, תיהני ממנו.”
היא ויואל החליטו להפתיע זו את זה ולהיפגש לראשונה במהלך היום ברגע החופה עצמה. אפילו לא ידעה איך נראית חליפתו והוא לא ראה את שמלת הכלה שלה מעולם (היחיד שראה את שניהם, ועזר לשניהם לבחור, הוא כמובן נתן). בעזרת הודעות בטלפון וידאו שהם לא נמצאים באותם האזורים באולם בו-זמנית. מיד עם כניסתה לאולם פגשה באמה ולאחר שלל מחמאות על מראה הלכה לפקח על הבופה, שוחחה עם הצלם והתקליטן ואפילו ניגשה לאחייניתה בת החמש שהייתה שרויה בהתקף בכי כיוון שאחיה בן השש כינה אותה בשמות. דפני הזכירה לה את כובד המעמד עקב אחריותה להביא במהלך החופה את הטבעת שתיתן בהמשך ליואל, וכך קצת הרגיעה אותה. חברים מהצבא שלא ראתה מזמן עטו עליה, ובן דוד שהגיע מחו"ל, ואורחים שלא ידעה מי הם אך אביה התעקש להזמין הציגו את עצמם ברוב חשיבות.
הזמן חלף בין שלל עיסוקיה ולפתע הסתיימה קבלת הפנים והגיע שלב החופה.
יואל היה הראשון לעבור מבעד להמון האורחים, בשעה שהיא הייתה צפונה בחדר צדי. ועתה קרא הרב בשמה. מלווה באביה ובאמה חצתה את המון האורחים. ואז ראתה לראשונה היום, על מדרגות הבמה עליה ניצבה החופה, את יואל.
ואו, הוא היה כזה חתיך! ספר קיצר את שיערו הפרוע תמידית וגילח את זקנו הפרוע ולראשונה ראתה אותו לבוש בחליפה, שינוי מרענן שאינו טי-שירט וג’ינס ישן ובלוי. יואל כיסה את פניה בהינומה והובילה אל הבמה. הטקס הדתי החל.
“אתה נראה נורא", אמרה לנתן. למרות שנתן היה האדם האחרון שהייתה משייכת לסטייל או לאופנה, ולמרות שבימים כתיקונם לבש רק טי-שירט ודגמ"ח, אולי ג’ינס ישן, על גילוח ותספורת הקפיד עד מאוד. שיער מיותר עצבן אותו וזיפי הזקן גרדו לו. והנה, אחרי שמונה ימים במיטתו של טרסיאס, צמח שיער פניו פרא. “הידיים שלך עוד חלשות, אז טרסיאס הביא לי גיגית וכלי גילוח כדי לעזור לך".
נתן נראה מאושר ממש לנוכח הבשורה. “ואו, תודה רבה, באמת! את יודעת כמה שאני שונא להיות לא מגולח".
נתן התיישב על קצה המיטה. היא מרחה את פניו במשחת הצמחים שהביא לה טרסיאס, נטלה את הסכין העצומה שהביא בידה והחלה להסיר עמה את השער מלחייו, עברה בעדינות ככל שרק יכלה על סנטרו, הגיעה אל צווארו, בלעה את רוקה, ביקשה את סליחתו ועוד לפני שהספיק לשאול על מה ערפה את ראשו באבחת סכין אחת והתיישבה על הרצפה ליד מיטתו, שם בכתה את הבכי הנורא של חייה.
"עשית את הדבר הנכון", אמר לה טרסיאס. “אך אין בידייך פנאי להתאבל, ולו כי דחית את ההכרעה עד לרגע האחרון. תושבי אי הגשם זקוקים לך.”
במאמץ איתנים קמה מהרצפה וכמו והיא פועלת מכורח כישוף, כבובה מכאנית שמתחו את קפיצה, נטלה לפיד כבוי מידיו של טרסיאס הזקן ויצאה החוצה, שם המתין לה הדרקון שכבר גדל לחצי מגודל אמו. היא טיפסה על גבו ובמשק כנפיים אדיר אחד התרוממו מעל פני הקרקע. הדרקון חצה את השמיים במהירות בזק והגיע עד מרחק של דקת טיסה מאי הגשם. מעל גבו ראתה שהאי מוקף בסירות של צופים שבאו לראות מה יעלה בגורלו, ביניהם האלים עצמם שבאו לבחון את הצורך להטביעו וגם סירה בה צפו מר סלע וגברת נוצה. על סירה אחרת המתינה אילורוס ולה מבט חמוץ. הדרקון הנחית את דפני על אותה הסירה ממש. “בהצלחה, אמא!”, אמר לה ונשף על הלפיד אותו החזיקה גבוה מעל ראשה. הלפיד נדלק באחת. “מזל שאמא יש יותר מאחת", אמר הדרקון, ונותר במקומו בריחוף כדי להבחין גם הוא בנעשה.
לא היה צריך להסביר לאילורוס מה עליה לעשות. היא חתרה אל החוף ובזמן שקשרו את הסירה לחשה לדפני "אולי אם מלכתחילה לא היית יוצאת למסע עם גבר שאינו בעלך, המוות הזה היה נמנע". אך דפני, שעדיין הייתה שרויה בצער כבד ופעלה מתוך ניתוק רגשי עמוק, התעלמה. תושבי האי המתינו על החוף וליוו אותה בצהלות עד שהגיעה אל הלפיד הקדוש. הגשם כבר כמעט כיבה אותו וכל שנותר מלהבתו היו רמצים אחרונים, כך שללא ספק לו הייתה ממתינה אפילו יום נוסף, הייתה האש נכבית כתוצאה מהממטרים הכבדים. אך הלפיד שנשאה בידה, בניגוד מוחלט, היה חזק ולא נראה שהושפע כלל מהגשם. “נתן, זה בשבילך", אמרה בקול חלוש והצמידה את להבת הלפיד שלה ללפיד הדועך של האי. להבה אדירה בקעה מהלפיד של האי וקול צהלות נשמע מכל עבר.
“הרי את", אמר יואל בקול בוטח ולפתע מצאה עצמה שוב בחופתה, “מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל.”
קול צהלות נשמע מכל עבר. במרחק ראתה את נתן כשחיוך עצום בגודלו כיסה את פניו. וברגע הזה, בו בדיוק, הצטרפו בקרבה כל פיסות הפאזל המנטלי שלה וההכרה שבחרה נכון לחיות עם יואל כבן זוג ועם נתן כחבר הכי טוב שלהם הייתה חדה, ברורה ונטולת ספקות. תערובת משונה של שלווה פנימית עמוקה והתרגשות שטחית פשטה בה מכף רגל ועד ראש. מי שלא ראה את דמעות השמחה שנשרו מעיניה של דפני ברגע זה, לא ראה דמעות של שמחה מימיו.
שמעון נעים-גור: סיפורים לתקופת קורונה 
תגובה אחת על “סיפור: דפני”