סיפור: פרפרים בבטן

מבחינה טכנית לא הייתה פה יותר מדי בעיה. כלומר – בשלב התכנון ובניית שני הדגמים הראשונים של הפרפר כל הצוות אכל חצץ וקילל את אלי ואת היומרנות הטכנולוגית שלו כי למזער את הכול לנפח כל כך קטן, לשמור על צורת הפרפר האווירודינמית, לא להסיט יותר מדי את מרכז המסה ועדיין לשמור על פונקציונאליות זו משימה על סף הבלתי-אפשרית, וכשמוסיפים את הצורך לבקר את המפלצת הזו, ועוד עם האילוץ שכוח העיבוד הוא מועט ואי-אפשר לשים שם אלגוריתמים סופר-מטורפים בדרישות המחשב שלהם, ממש רוצים להתפחלץ. אבל את זה כבר עברנו: התחכום האווירודינמי של הפרפר מתקרב לזה של פרפרים אמתיים, בין החיות בעלות המעוף החינני ביותר בטבע. הפרפר מצויד במצלמה קטנה אבל רגישה מאוד שקולטת אור נראה וטיפה אינפרא-אדום קרוב, בפנס לאינפרא-אדום הקרוב כדי שתוכל לתפקד בלילה, לפחות בתוך מקומות סגורים או קרוב לקירות שמחזירים הרבה מהפנס, ובאלגוריתמים חכמים לניווט אוטונומי וללמידה ומיפוי של שטח קרוב ביום ובלילה. יש עליו מיקרופון שיכול להפוך אותו למכשיר האזנה נייד. בעזרת משדר שמותקן עליו הוא יכול לתקשר עם בקר קרוב ולהעביר ולקלוט נתונים בזמן אמת. אין לו מספיק רוחב פס כדי להעביר וידאו חי בתדר גבוה, אבל אפשר להעביר תמונות בודדות בקצב של כמה תמונות בשנייה. יש לו סוללות חזקות שיכולות להספיק לו כדי לטוס ברצף כמעט שעתיים ואם מכבים את המיקרופון ומורידים את קצב התקשורת ממנו ובחזרה ואת ביצועי המעבד למינימום הנדרש הוא יכול לשהות שעות ארוכות במצב המתנה, אפילו יום. די יהיה בהטענה בכל לילה כדי שיפעל בבית בלי בעיות.

וכשאני אומר שהוא ממש דומה לפרפר אני לא מגזים – הושקעו בכך הרבה מחשבה ומאמץ כשהרעיון היה לאפשר לנו לחקות הכי קרוב את מעוף הפרפר האמתי וגם, לא פחות, להיות גימיק שיווקי שיבדיל אותנו מכל הקבוצות האחרות שבונות רחפנים, וכאלו יש היום בכל אוניברסיטה שמכבדת את עצמה ובמיליון סטארט-אפים וחברות גדולות. מה גם, גימיק כזה יכול להיות מאוד מבטיח לצורכי ביון וכולם יודעים שגופים שמתעניינים בטכנולוגיה מהתחום הזה יכולים לשפר בהחלט את מצבה הכלכלי של הקבוצה שלנו.

גם עם האוניברסיטה לא הייתה בעיה אמתית. יש כאן אולי בעיה אתית, אבל יש לנו שמונה פרפרים כמעט זהים במעבדה ואחראי המעבדה בפועל הוא אורן, כך שאיש לא ירגיש בחסרונו של פרפר אחד. אורן תמיד יכול להמציא איזה תירוץ אם אלי ישאל, ואין לו שום סיבה בעולם לעשות את זה כי הוא סומך על אורן בעיניים עצומות, ובמקרה הכי גרוע שבו הפרפר יידרש מהיום למחר, אפשר יהיה פשוט לנסוע לבקר את דודה אהובה ולקחת את הפרפר בחזרה.

יומיים לאחר מכן באתי לבקר את דודה ואת אמא (שכמובן, לא ידעה דבר). אחרי זמן מה של ישיבה אתן הלכתי ל"שירותים", כלומר – חדר הארונות הישן של הדודים שלי שכבר אינו בשימוש, ושם הוצאתי מהתיק כבל חשמל מאריך, את המחשב הנייד הקודם שלי, את המטען החשמלי של הפרפר ואת האנטנה שתקלוט את השידורים שלו. את הפרפר עצמו השארתי בתיק. חיברתי לחשמל את המטען של הפרפר, את האנטנה ואת המחשב. למחשב חיברתי מודם סלולארי קטן שבעזרתו נתקשר אתו מרחוק ואת האנטנה שתקלוט ותשדר מידע מהפרפר ואליו. את המחשב והאנטנה הסוויתי מאחורי שמלה עתיקת יומין, צבעונית ומצועצעת, שהייתה תלויה באחד הארונות. אני בטוח שדודה שלי לא בדיוק במצב הרוח לשמלות כאלו, ובכל מקרה לא צריך למדוד כדי להיות בטוח שהיא לא תעלה על דודה שלי עוד לעולם. את המטען של הפרפר, שהוא די קטן, הנחתי מעל ארון גבוה.

שבתי לסלון ושם, כפי שסוכם מראש, אורן, ששלט מרחוק על המערך, שלח פקודה מהמחשב הנייד אל הפרפר שבתיק שלי ובדק שהיא נקלטה מספיק טוב ושתגובתו של הפרפר הצליחה להיקלט בחזרה בסלון שבמרחק כמה חדרים מחדר הארונות. אורן שלח אליי לטלפון הודעה פשוטה עם הנוסח "הכול בסדר", וכך, כמה דקות לפני עזיבתי, הלכתי שוב ל"שירותים" ושלחתי את הפרפר לעמדת הטעינה עד שתגיע השעה לשלוח אותו ליעדו – העדפנו שיעוף פעם ראשונה אל הסלון כשאני לא נמצא, כדי לא לעורר חשד, למרות שהייתי בטוח שאיש לא יעלה על דעתו לחשוד בי ולו משום שהרעיון הוא כל כך חולני עד שרק הראש השרוט לחלוטין של אורן, לא אף קרוב משפחה או שכן, יכול להגות אותו.

בהקשר הזה כדאי להעיר שחששנו שאחד מבני הבית יעקוב אחרי הפרפר ויגלה את מקום המסתור בחדר הארונות. הפתרון של הבעיה הזו היה די פשוט – בחדר הארונות יש חלון קטן שפונה החוצה. כשהגעתי פתחתי אותו מעט. לתכנה של הפרפר הוספנו קביעה לפיה המעברים בין מקום המסתור אל המקומות האחרים בבית ולהפך, אם לא תוכנת לו מסלול אחר במפורש, נעשים על ידי מעבר בחצר וכניסה ויציאה דרך החלונות. כלומר – הפרפר יוצא דרך חלון האוורור של חדר המסתור ונכנס לסלון, למשל, לאחר שטס בחצר. למראית העין הפרפר מגיע, תמיד, מעץ או שיח סמוך. אם החלון של אותו החדר סגור, הוא ייכנס דרך חלון אחר בבית. עם היציאה שלי מהבית אורן שלח את הפרפר לטיסת לימוד החצר ומיפוי החלונות החיצוניים של הבית ובאותה הזדמנות גם צילום ולימוד של פנים הסלון בכמה זוויות. אני יכול לספר כבר עכשיו שיותר לא נדרשנו להתעסק עם השטות הזו. הלוגיקה הזו תפקדה מעולה במהלך כל זמן השהייה של הפרפר בבית משפחת לנדאו.

כשעתיים לאחר שעזבתי ישבנו ביחד במעבדה באוניברסיטה, אני ואורן, ושלחנו את הפרפר לטיסה ראשונה בתוך הבית. הפנינו אותו להתיישב על מסגרת התמונה מחתונתם של דוד אהוד ודודה אהובה. הורינו לו להתריע ולשלוח תמונה אם מישהו מתקרב אליו יותר מדי ולאחר שעתיים בהן לא עורר עניין הטסנו אותו בחזרה לחדר הארונות. ממש כמה דקות לפני שבאתי לבקר אותם בפעם השנייה באותו היום, אורן שלח אותו להתיישב על תמונה קרובה יותר אל דודה שלי, זו מהטיול האחרון שלהם לאיטליה.

התכנית לערב הזה הלכה ממש כמתוכנן.

בשלב מסוים הזכרתי את חיבתו הרבה של דוד אהוד לחיות ואת הכלב שגידל באהבה רבה עד שמת בשיבה טובה, וכמה דאג לו, וכמה נהניתי לשחק אתו כשהייתי ילד, וכשהתקדם הדיון מצאתי את ההזדמנות לציין שיש פרפר על התמונה מהטיול לאיטליה.

"כן", ציינה איזה חברה טובה של דודה שלי שבאה לנחם אותה ושהתה שם כבר מהצהריים, "לפני כמה שעות הפרפר הזה היה גם על התמונה מהחתונה שלכם."

דודה שלי התמלאה התרגשות.

"זה ידוע שכמה ימים אחרי שבן אדם מת הנשמה שלו יורדת למטה בצורת פרפר כדי לשמור על הבית והמשפחה שיושבים שבעה", הסביר לה רגב, "אסור לגעת בפרפר הזה או להתקרב אליו יותר מדי כדי לא להפחיד אותו, זאת הנשמה של דוד אהוד."

המיקרופון של הפרפר, כמו שסיכמנו, היה דלוק. כמה רגעים לאחר סיום ההסבר של רגב, כשדודה שלי עוד הייתה עסוקה בעיכול מה ששמעה, שלח אורן פקודה מרחוק והפרפר טס אל תקרת החדר, הסתובב שם והתיישב בחזרה על התמונה, כמו כאישור על מה שנשמע.

"אני לא מאמינה, זו חייבת להיות הנשמה של אהוד, אהוד שומר עלינו!", קראה דודה שלי בהתעלות נפש גדולה, "אהוד, בבקשה, תשמור עלינו, תשמור עליי, תשמור על האחיינים שלך, תיתן לנו את הכוח לעבור את התקופה הזו ולשמור על כל העבודה הקשה שלך, על כל מה שבנית, אהוד!"

והפרפר קם מן התמונה בשנית, ריחף במהירות מעל ראשינו וחזר למקומו, מבלי להותיר ולו צל של ספק אצל דודתי ההמומה והנרגשת שפרצה בבכי, "אהוד שומר עלינו, הוא שומר עלינו!"

אמא שלי, רגב וכל האחרים השתכנעו, בלי ספק, שמדובר בנס.

התאפקתי שלא לחייך לאור הקלות שבה בלעו את הפיתיון. זה היה קל, כל כך קל.

אבל כבר יום למחרת הופיע הסדק הראשון בתאוריית הפרפר המשפחתית. כאשר הגיע קרוב רחוק לנחם את דודה שלי, היא פנתה אל הפרפר וביקשה שיאשר שוב שהוא שומר על הבית. אני הייתי בתרגול באוניברסיטה ואורן היה עסוק בדברים אחרים וכך המיקרופון היה כבוי ובסוף נותר הפרפר במקומו. אבל רגב, לשם שינוי, היה מועיל ופתר את הבעיה. "את יודעת, כשהמת עולה למעלה הוא צריך להתכונן למשפט לפני שיחליטו אם מגיע לו מקום בעולם הבא. גם אם הנשמה שלו שומרת עלינו, הוא לא תמיד מקשיב לנו כי הוא עסוק."

אחלה של הסבר, באמת. מי יכול להתנגד?

סדק נוסף הופיע כשהסתיימה השבעה. כשהגענו לבית הקברות ריחף באזור הקבר פרפר אמתי, קטן בהרבה מהפרפר הרובוטי, שגרם לתהיות נוספות בדבר חוסר עקביות בהתגלות נשמת המת. גם לזה מצא רגב פתרון, "את מבינה, דודה, הנשמה של המת היא דבר מופשט, בלי צורה, היא פשוט משתלטת על גוף של פרפר אמתי, כמו שבלידה היא נכנסת לגוף של בן אדם. ליד הבית שלך היא השתלטה על פרפר שהיה איפשהו בסביבה, פה היא השתלטה על פרפר אחר מהסביבה." את דודה שלי ההסבר סיפק וכך הגיע שלב א' של התכנית לסיום והוכתר כהצלחה מסחררת – הכול הכירו במיקרו-רובוט דמוי-הפרפר כנשמתו של דוד אהוד, או לפחות כנציגה במשרה חלקית.

כשהסתיימה השבעה עזבו כל המנחמים את הבית, אמא חזרה לגור עם אבא שלי והיחיד שנשאר היה רגב שלא בזבז ולו רגע – במהלך השבעה, שלפי ההלכה לא היה חייב לשבת, ישן עם האחרים על מזרנים בסלון וכבר באותו הלילה תפס בעלות על חדרו של בן דודי המנוח, הבן של אהוד. החדר כנראה לא הפחיד את רגב למרות היותו, מן הסתם, רדוף ברוחו של המת, מאור זיכרונו לברכה, בנם של אהובה ואהוד.

החוזה של רגב עם בעל הדירה שלו מציין שצריך לתת התראה של חודשיים מראש לפני ביטול חוזה, כך שרגב היה צריך לשלם כקנס חודשיים שכירות. הוא העלה את הנושא בעדינות במהלך השבעה ודודתי הציעה, ברוחב לב, לשלם את הקנס עבורו. הוא התנגד קצת, התנגדות מנומסת למראית עין, ולבסוף הסכים "רק כי את מתעקשת". כמה חביב מצדו.

כבר למחרת העביר את המחשב, את הפלייסטיישן, את הטלוויזיה, את הגיטרה, שני ארגזי בגדים וכמה ספרי מתמטיקה תיכונית לחדרו החדש וארגן, ניקה וסידר אותו לטעמו אחרי שדודה ודוד שלי לא נגעו בו מאז שמאור נפטר. אורן לא התאפק ומיד כשראה אותי באותו היום הראה לי את אחת התמונות שצילם הפרפר כשרגב יצא למשמרת יום שלישי שלו – חבילת קונדומים שהונחה על השידה.

"כולה קונדומים, מה אתה, ילד קטן? אתה כבר נשוי!", צחקתי עליו.

"מה, רק אותי מצחיקה המחשבה שבבית של מת טרי, בחדר של מת לא כזה ישן, כבר מתעסקים בלמנוע מעוד חיים להגיע לעולם?"

"אורן, כבר אמרתי לך שנדפקת קשה בשכל?"

אורן נאנח וענה לי, "איזה כיף לקבל ממך מחמאות!"

טוב, עכשיו צריך לחזור לעניינים רציניים.

אז מסתבר שאבא שלי ידע על מה הוא מדבר בקשר לצוואה – כשמאור הבן שלו מת, דוד אהוד הבין כמה שבריריים הם החיים והחליט לכתוב צוואה מסודרת לאחר שהתייעץ בין היתר עם אחותו, אמי, שסיפרה לאבי. המזכירה שלו שמרה עותק של הצוואה שהייתה די פשוטה: הוא הוריש את חלקו בבעלות על הרכוש המשותף ועל הנכסים שהיו בלעדית שלו לאשתו, דודתי.

ו…אה – כן – עוד ציווי אחרון: את הרכוש שירשה ממנו דודה שלי מתבקשת להוריש לאחר מותה לצד שלו במשפחה, כלומר – לחלק אותו בין ההורים שלי לרגב.

אז הייתה לנו שליטה בנשמתו של דוד אהוד. זה היה שווה את המאמץ, את הסיכון ואת ייסורי המצפון, שלי, כמובן – אני בספק אם זה של אורן (אם בכלל קיים) הציק לו – ולו בשביל המחקר האנתרופולוגי. השלב הבא, שלב ב' של התכנית, לא היה מגובש לפרטי פרטים, אבל ברור לנו בקווים כלליים: ראשית, צריך להיות קשובים לרגע שבו יעלה עניין הירושה של דודתי ואולי אפילו לדרבן את אמא לדבר עם דודה ואז לתרום את חלקנו באותות ומופתים מצד נשמתו של דוד אהוד שתכוון אותה לכיוון הנכון. ושנית, לגרום לרגב הנצלן והמגעיל לעזוב את דירתה של דודה אם נראה שהוא מתחיל להגזים או להפריע לחלק הראשון. ובקטע הזה לא היו חסרים רעיונות, במיוחד לא לאורן.

המשך בעמוד הבא.

2 תגובות בנושא “סיפור: פרפרים בבטן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: