סיפור: מלאכי הזהב

במשך ארבעה חודשים לא ביקר שוב אוריה בחדר התרבות והחוגים, החדר שמכל החדרים בבית 'מלאכי הזהב', אפילו יותר מחדר הרופא, חדר הכושר והבריכה, גרם לו להרגיש זקן משניתן לתאר.

באחד מימי השישי בהם הגיע נתן לבקרו, לאחר שנחלץ ממסכת שאלותיה של מרגלית על מציאת חברה רצינית סוף כל סוף, התפנה לשוחח בארבע עיניים עם אוריה אביו. אוריה הניח את כוס התה שלו על השולחן הקטן שליד הכורסה שלו, כיבה את הטלוויזיה שהייתה דלוקה על ווליום מוגזם והציגה את חדשות הבוקר של הערוץ הראשון והתפנה לשיחת אב ובנו. הם שוחחו על העבודה של נתן, קצת על פוליטיקה, קצת על אחיותיו של נתן ולבסוף גם על בית האבות. לאוריה, אין הדבר מפתיע, היו הרבה תלונות. האוכל תפל, הסביר לאחר שטבל פרוסת תה בלחם שלו כדי שיהיה לו קל יותר לקחת את אחד הכדורים שלו, הוא לא ישן פה טוב בלילות והשכנה מהדירה ליד לא מפסיקה לרגל אחריו ואחרי מרגלית.

"ומה עם חדר התרבות?", שאל נתן, "כבר יצא לך לנצח את הבחורה ההיא שסיפרת לי עליה?"

אוריה עטה על פניו מבט קודר. "לא יצא לי מאז לשחק שם", אמר בלאקוניות.

"אז בוא עכשיו, תשחק אתי."

אוריה סרב בבליל של כמה תירוצים בו זמנית: כואבת לו הציפורן ברגל, המזגן בחדר התרבות לא עובד טוב ועוד מעט יש קונצרט של ניקולאי רימסקי-קורסקוב בטלוויזיה החינוכית. נתן, כך הבין היטב ממבטו, לא קנה את אף אחד מהתירוצים. בסופה של עבודת שכנוע ארוכה הצליח נתן לגרום לאוריה ללבוש בגד נורמאלי במקום הפיג'מה הישנה שלו ולרדת אתו לחדר התרבות.

בחדר התרבות היה שקט למדי הבוקר, ובפרט – קונסולת המשחק הייתה פנויה. נתן הפעיל את משחק היריות, הסביר לאוריה על הכפתורים והשניים התחילו לשחק. איכשהו, למרות בקשתו מנתן שלא יהיה קל מדי אתו, נראה היה לאוריה שהולך לו לא רע בכלל במשחק. לא היה לו ספק שנתן היה יכול להרוג אותו בן רגע ועשה מאמץ עילאי כדי לבנות את מצג השווא לפיו הוא מנסה בכל הכוח אך ללא הצלחה להרוג את הלוחם שהפעיל אביו במשחק. אך לא היה לו כוח כדי למחות. העיקר הוא ההנאה, העיקר היא ההזדמנות לשבת ולשחק עם הבן שתמיד יהיה הילד הקטן שלו. לבסוף אפילו ניצח. כשסיימו עזר לו נתן לשוב לדירה, קילף עבורו תפוח ולקח ממנו רשימת קניות לטובת ביקורו הבא בסופר.

במהלך השבוע לא שב ושיחק בקונסולה שבחדר התרבות, את המשחק בקונסולה שמר לימי שישי בבוקר, שהפכו להיות זמן האיכות הקבוע שלו ושל נתן. נתן לימד אותו איך לשחק במשחק שבו הולכים מכות, איך לשחק במרוץ המכוניות ואיך להרוג חייזרים. אף לא אחד מאלו הלהיב אותו יתר על המידה, אך זה לא היה חשוב במיוחד.

בשבוע החמישי שלהם בחדר התרבות, כשסיימו לפוצץ יחדיו אבטיחים ביוניים, גילה אוריה כי בזמן שהיה מרוכז כולו במשחק התיישבה לידם העלמה הצעירה ששיחקה כנגדו אי אז, לפני זמן רב, בביקורו הראשון כאן. היה משהו עצוב בעיניה, כאילו השתדלה שלא לבכות. היא חשבה, ודאי, על אביה שהיה באותו הגיל כמוהו. ועל נתן שלא היה רחוק ממנה בגילו. היא ודאי לא ידעה מי הוא ומהי מערכת היחסים שלו עם אביה, וטוב שכך.

"היית ממש טוב", אמרה העלמה לאוריה בקול סכירני. הוא ידע ששיקרה. הוא ידע שהיה גרוע, שהיא אמרה זאת כמו אמא שאמרה לבנה "ואו, זה כזה מקסים!" לאחר שהביא מהגן ציור שלה, גרוטסקי וחסר פרופורציות, עליו עבד שעות.

"כן, אין על אבא שלי", אמר נתן, שקרן פתולוגי גם הוא. אוריה חייך, חיוך של זקנים טיפשים, ולא אמר מילה.

"זה ממש מקסים לראות אתכם משחקים ככה ביחד", אמרה העלמה.

"זה ממש התענוג השבועי שלי", אמר נתן.

"אתה בא לשחק אתו כל שבוע?"

"כן, כל יום שישי בבוקר."

"ואו, זה כזה מקסים!"

ומכאן ואילך הצטרפה אליהם העלמה בכל יום שישי בבוקר. בסוף כל משחק כזה נהג ללכת לשירותים, אפילו שלא באמת היה זקוק לכך, ולהותיר לילדים קצת זמן ביחד כשנתקע שם שעות כמו איזה זקן עם עצירות.

בשבוע השישי מאז אותו מפגש ראשוני של נתן והעלמה התקשר נתן בערב חמישי ואמר שלא יגיע. כשאוריה ניסה לברר למה, אמר לו נתן שהוא קצת חולה. נתן דיבר מתוך אי-נוחות מופגנת, כזו שרמזה בבהירות שהוא משקר, אבל לא היה לאוריה דבר לעשות בתגובה, חוץ מאשר לתהות. לתהות ולדאוג, כי לבו רמז לו שאין זה סימן טוב. באותו הלילה התקשה להירדם, הן במיטתו ואפילו מול התוכניות ששודרו בערוץ הראשון בטלוויזיה, ולכן בשעה מאוחרת החל לטייל בבית, בדממה, אפוף מחשבות. כשמרגלית קמה לשירותים וראתה שהוא עוד ער, תהתה מדוע אך נענתה רק בתשובה הלאקונית "אני לא מצליח להירדם". כששאלה אותו, מתוך ידיעת התשובה מראש, האם משהו מטריד אותו, נענתה, כמובן, שלא. היא מכירה אותו. היא בטח ידעה שגם לה לא היה יותר מדי מה לעשות כנגד שתיקתו הכבדה.

בבוקר מרגלית הלכה לחוג הסריגה החדש והותירה אותו לבדו בבית. הוא עיין בעיתון בחוסר תשומת לב, הבין מילה אחת ופספס שתיים. תוך כדי קריאתו מישהו דפק בדלת. לרגע דמיין שאולי זה בכל זאת נתן שבא להפתיע אותו, אך כשפתח גילה, להפתעתו, שזוהי גולדה, כן – גולדה כלבתא גרוסמן. "מה את רוצה?", שאל מיד כשראה אותה.

"אוריה, איפה הגינונים שלך? ככה מדברים לאלמנה? לא מציעים לה להיכנס, לא כוס של תה, לא שואלים לשלומה?"

אוריה הביט בה במבוכה. "באתי לבקש ממך לרדת אתי לחדר החוגים והתרבות, אני רוצה שתלמד אותי לנהוג במכונית המרוץ שבמשחק ההוא שלכם", אמרה.

"אני מצטער, אבל כואבת לי הציפורן", שיקר.

"אוריה, בלי שקרים! אני לא מכירה אותך מאתמול. בוא עכשיו, בלי להמציא לי תירוצים."

"אני לבוש בפיג'מה", אמר.

"בסדר, אני אתיישב בסלון כשתתלבש. אל דאגה, אני מכירה את הדירה הזו מספיק טוב."

אוריה המובך התלבש והלך אתה, בדממה, לחדר החוגים והתרבות. הם שיחקו במרוץ המכוניות ולראשונה מאז שיחק במשחקים האלו, ניצח כי באמת היה טוב יותר מהיריב, במקרה הזה יריבה.

גולדה הניחה את השלט בצד, התבוננה בו הישר בעיניים ושאלה "תגיד לי, אוריה, זִקְנָה – זה משהו שעובר בגנים?"

אוריה לא הבין את השאלה. "מן הסתם, הגנטיקה משפיעה על הקצב שבו אנחנו מתחילים להראות סימנים של זקנה, למשל…"

"אל תמרח אותי, אוריה", אמרה גולדה ברשעות צולפת.

"אז אני לא מבין אותך."

"הבן שלך יצא כמה שבועות עם הבת שלי. השבוע, ביום ראשון, היא עזבה אותו. מאז הוא לא מפסיק להתקשר אליה בטלפון, להציק לה ולהתחנן שתחזור אליו. ממש כמו שאתה הצקת לי כשעזבתי אותך."

המילים שלה הכאיבו לו. גולדה כלבתא ידעה לבחור בדיוק את המילים כדי לענות אותו, גם עכשיו כשהאירועים אליהן התייחסו קרו לפני כל כך הרבה זמן.

"אתה יודע למה עזבתי אותך?", שאלה.

"כי יעקב היה יפה יותר. ועם ציונים טובים יותר. והילד הכי מקובל בשכבה, זה שכל הבנות רצו."

"לא", ענתה חד-משמעית, אמירה דוקרת כחרב, והמשיכה בהסבר שנראה כי הוכן מראש בקפידה רבה. "כי מאז ומעולם, מאז שהיית ילד, היית זקן, זקן בנפש שלך, בכל כולה. אף פעם לא הסתגלת לשינויים, נתפסת למסגרת מוכרת ולא יכולת לזוז ממנה. אפילו היום באת אתי לכאן רק כדי שתרגיש שהמסורת של משחק בשישי בבוקר נשמרת, למרות שידעת שיש בסיטואציה הזו משהו משפיל.

תמיד היית קשה במחשבה, שמרן בצורה מפחידה, לא ידעת אף פעם מה היא ספונטניות, ופחדן – תמיד היית כל כך פ-ח-ד-ן. מה, חשבת שיעקב טיפש, שלא ראה את האקדח שלך באותו היום בחורשה? הוא ראה, הוא ראה והוא לא פחד. הוא ידע טוב שבחיים לא יהיה לך את האומץ לירות בו, לא לזקן שכמותך. ידעת, תמיד ידעת שאתה זקן, לכן תמיד ניסית להראות את ההיפך הגמור, להראות חינני וצעיר בנפש כמו יעקב עליו השלום, אבל למעשה מעולם לא הצלחת. תסתכל על עצמך, אתה כולך נראה זקן! מאז שיעקב, זכרונו לברך, הלך, אתה אפילו לא טורח להסוות את הזקנה שלך.

והבן שלך…

אותו הדבר.

הוא בחיים לא יצליח להחזיק קשר רומנטי נורמאלי, הפחדן המקובע הזה. תבהיר לו, לבן שלך, שהבת הקטנה שלי היא מחוץ לתחום שלו!"

הוא שתק, פשוט כי לא ידע מה להגיד. גולדה, מה לעשות, צדקה לפחות במה שאמרה עליו. ונתן, האם צדקה לגבי נתן?

גולדה קמה ומבלי להביט בו החלה ללכת לכיוון דלת היציאה. רגע לפני שיצאה נעצרה, הסתובבה לעברו במחווה דרמטית זולה, היא בוודאי תכננה אותה מראש, הכלבתא, ואמרה לו "אולי ניצחת אותי במשחק, אבל נהגת כמו חתיכת זקן! יעקב בחיים לא היה נוהג כמו זקן. הוא כל חייו היה צעיר וגם כשמת, מת צעיר. אתה כל חייך היית זקן, היית – ותמות זקן."

היא יצאה מהחדר והותירה אותו לבדו. "יעקב גרוסמן", אמר לעצמו אוריה בעצב, "שוב, ניצחת."

– דצמבר 2013

3 תגובות בנושא “סיפור: מלאכי הזהב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: