סיפור: רפאלה

איזה כיף שאהבתם כל כך את "צריך נדב בחיים"! הביקורות היו חיוביות מאוד, שימחתם אותי מאוד!

הסיפור השבועי, "רפאלה", הוא הטרי ביותר מבין סיפוריי. הוא נכתב לכבוד יום השנה שלי ושל בת זוגי (ולאחר שהקורונה דחתה את האירוע, בקרוב "אשתי") האהובה איה, עבורה נכתב גם הסיפור "גבעון" שפורסם כאן לפני מספר שבועות. תודה לך איה, כיף לי שאת לצדי!

ולסיום, מזל טוב! ראשית, למשוררת העברית האהובה עליי, לאה גולדברג, שהיום חל יום הולדתה ה-109. ושנית, לי עצמי, שמעון. אאחל לעצמי שאמשיך להחזיק בזכות הגדולה לעניין, לעורר מחשבה ולשמח אתכם, קוראים יקרים.

~~~

לאיה

כשרפאלה פקחה את עיניה היא גילתה ששכבה במקום לא מוכר. ראשה כאב בצורה נוראית. פרט לכך, היא לא הרגישה כאב פיזי בשום מקום בגוף. זרועותיה היו קצת נוקשות, אבל עבדו. היא הצליחה להזיז קצת את רגליה ולקפל אותן קלות. איפה אני?, תהתה, ואיך הגעתי לכאן?

היא ניסתה להיזכר באירועים האחרונים בחייה ולא זכרה שום דבר ראוי לציון. הדבר האחרון שזכרה הוא שלקחה את מריו, כלבה האהוב, לטיול. היא חזרה הביתה, התארגנה לעבודה ו…

חור עצום נפער בזיכרונה מאז.

במאמץ עילאי התיישבה. היא הייתה בתוך חדר טבעתי משונה, בין שני קירות מעגליים בעלי מרכז משותף. הכול סביבה היה עשוי לבנים.

מה המקום המשונה הזה?

לאחר שניסיון נוסף להבין היכן היא כשל וכמוהו הניסיון להבין מה קרה לאחר שחזרה מהטיול עם מריו, התאמצה ונעמדה. כאב הראש נמשך. היא הייתה מסוחררת קלות ולרגע כמעט איבדה שיווי משקל, עד שנשענה על הקיר הפנימי. לאחר זמן מה הצליחה להרגיש יציבה מספיק והחלה ללכת באיטיות בחדר. מעברה השני של הטבעת הייתה דלת מתכת כבדה במיוחד, נעולה. מצד אחד של הדלת היה פתח לצרכים, מכוסה במכסה מעץ. ליד הצד השני של הדלת הייתה שמיכה מקופלת וקערת עץ עם אוכל. היא הבחינה בכך שבהמשך הטבעת יש חלון. לפתע שמה לב עד כמה היא רעבה, רעב עצום כמו ולא אכלה ימים רבים וארוכים, אך יותר משהייתה רעבה הייתה סקרנית וניגשה אל החלון. החלון היה פתוח, ללא סורגים, פשוט חור בקיר. כשהציצה דרכו הבינה שגם אם תרצה לברוח, אינה יכולה כיוון שמכל כיוון ניבטו אליה רק מים. ערפל נראה הרחק על קו האופק. עד כמה שהצליחה להביט למטה דרך החלון שמה לב שהיא בראשו של מגדל גבוה עד כדי כך שלא הצליחה להבחין בתחתיתו. מבט למעלה הראה שהיא נמצאת כנראה בראש המגדל.

פחד נוראי מילא אותה: מה היא עושה כלואה בראש מגדל?

במקביל לפחד, הבלבול שאפף אותה התעצם. רפאלה נזכרה ברעבה והלכה אל הקערה שליד הדלת, התיישבה והתחילה לאכול את הארוחה המשונה שהכילה רק גזר חי, ביצים לא מבושלות מספיק ומים שהוגשו בקערה נוספת. היא הייתה רעבה מכדי להיות בררנית ואפילו לא הרהרה באפשרות של מחלות כתוצאה מאכילת הביצים.

לאחר שהשביעה את רעבה נזכרה לבדוק האם יש חפצים על גופה. ארנק לא נשאה, אבל בכיסה היה הטלפון שלה. היא הוציאה אותו וגילתה שהוא כבוי. היא הדליקה אותו וגילתה שהסוללה שלו כמעט ריקה. קליטה לא הייתה שם, לא של רשת סלולארית ולא של לוויני GPS. היכן היא שאפילו GPS אין שם? היא כיבתה את הטלפון, אולי עוד תזדקק למעט הסוללה בעתיד.

החדר הטבעתי לא היה גדול במיוחד. היא הקיפה אותו כמה פעמים ולאחר שלא מצאה דבר טוב יותר לעשותו, החליטה לנסות לישון בתקווה שתצליח להפיג במעט את כאב הראש שלה. היא חזרה אל מקום התעוררותה, בנקודה הנגדית על פני הטבעת ביחס לדלת, נשכבה על הרצפה הקרה והתכסתה בשמיכה שהייתה עשויה מהבד הכי לא נעים שיש. היכן היא? איך הגיעה לכאן? מי כלא אותה? מפוחדת ומבולבלת שכבה שם ארוכות עד שלבסוף נרדמה.

"איפה האבן?"

נוכח השאלה שנשאלה בקול מפחיד כל כך, רפאלה התעוררה אל תוך כאב ראש נורא משאתו הלכה לישון. לא תרמה העובדה שמעליה רכנה כלבה הולכת על שתיים, בגובה אנושי, מלווה בשני כלבים זכרים, הולכים על שניים ובגובה אנושי גם הם, שאחזו בחניתות גבוהות ומפחידות.

פחד מהכלבה המדברת מילא אותה, ובלבולה רק גבר. האם היא פשוט מדמיינת? רפאלה פשוט לא הייתה מסוגלת לענות.

"אני שואלת שוב: איפה האבן?" אמרה הכלבה בעצבנות. אולי אפילו נכון יותר "נבחה". הקול היה אנושי בתוכן אך כלבי מאוד בצורה ובגוון, ואפילו נשמע לה מוכר.

גם המראה היה מוכר, למרות שלא הצליחה להתרכז מספיק כדי להבין מהיכן.

על מה לכל הרוחות הכלבה הזו מדברת? למה כלבה מפחידה נובחת עליה בזעם?

במאמץ רב הצליחה להתגבר על פחדה ולענות. "אני לא… אין לי מושג על מה את מדברת."

הכלבה לא נראתה מרוצה כלל וכלל וחשפה לעברה שיניים באופן מאיים.

"אל תשקרי לי ואל תאלצי אותי להגיע למעשים לא נעימים", נבחה בקול מאיים, "אשאל פעם שלישית ואחרונה: איפה האבן?"

"בחיי שאני לא יודעת על מה את מדברת!", אמרה רפאלה, "ובכלל… איפה אני? מה אני עושה פה? איך אתם… מדברים?"

הכלבה בעטה בה ברשעות, בעיטה שגם אם לא הייתה מזיקה מדי, הייתה כואבת.

"אל תתחצפי! תדעי את המקום שלך: את האסירה ואני הסוהרת, את לא שואלת, את עונה. לשאול זה התפקיד שלי. ובהקשר לזה שאנחנו מדברים… שחצנות אנושית קלאסית!"

היא חשפה שוב את שיניה בזעם. שערותיה של הכלבה סמרו.

"שומרים, צאו. אני אערוך חיפוש על האסירה", אמרה הכלבה.

"כן, המפקדת", השיבו השומרים והלכו.

"אם לא תביאי לי את האבן עכשיו, אאלץ להפשיט אותך ולחפש על גופך. זה לא נעים, לא לך ולא לי. יש לך הזדמנות אחרונה: איפה האבן?"

"אני באמת לא יודעת…"

"הבנתי", אמרה הסוהרת. "את רוצה להתפשט או שאני אפשיט אותך?"

רפאלה הנבוכה הרהרה לרגע ואמרה בקול סדוק "אני מעדיפה להתפשט".

בפחד נוראי ובמבוכה עצומה החלה לפתוח את כפתורי חולצתה. זה לא שמעולם לא התפשטה בנוכחות זרים, היא עושה זאת בכל פעם במלתחות חדר הכושר. אפילו מריו, כלב זכר, ראה אותה עירומה אינסוף פעמים כשהלכה למקלחת. אבל בנוכחות… כלבה סוהרת?

"תורידי את החזייה."

הכלבה בהתה אל בן שדיה, לאחר מכן הורתה לה להסיר את הג'ינס והתחתונים. "לפני שאני מכניסה את כפותיי לאזורים אינטימיים, את רוצה להביא לי את האבן?"

"באמת שאני לא…"

חרדה מילאה אותה, אך רפאלה לא העזה להתנגד. הכלבה ניגשה אליה ודחפה את כפותיה בצורה משונה אל ישבנה ואל איבר מינה של רפאלה. מגעה היה מוזר, ציפורניה חדות וכואבות. לאחר שלא מצאה דבר כפתה על רפאלה לשבת, חיטטה בשערה של רפאלה ורחרחה אותו מקרוב. לאחר מכן מיששה את בגדיה ומשלא מצאה בהם דבר פרט לטלפון, הניחה את הטלפון על הרצפה, אחזה בבגדים בשתי כפותיה, ממש כמו שמריו היה אוחז בחבל אתו הייתה רפאלה משחקת, ובעזרת שיניה החדות החלה לקרוע את הבגדים בפראות, כמו וחיפשה בהם את אותה האבן עליה שאלה, מוסתרת בכיס או בין הקפלים. את הג'ינס קרעה, ואת החולצה שכפתוריה התפזרו לכל עבר, ואפילו את תחתוניה והחזייה.

"אני יודעת שהאבן אצלך", אמרה לאחר שסיימה לחרב את בגדיה, "אולי בתוך הקופסה הזו עם המכסה השחור? היא נראית דקה מדי, אבל אולי זה טריק קסמים. שוב את משחקת אותה תמימה?"

בשיניה החדות החלה הכלבה ללעוס את הטלפון, שגם בו לא מצאה את אותה האבן המבוקשת.

"את מתוחכמת…", אמרה הכלבה, "החבאת אותה היטב, לא אקח את זה ממך. אבל את צריכה להבין שתישארי כאן עד שתביאי את האבן, לא משנה כמה זמן זה ייקח, גם אם תהיי כלואה כאן במשך שנים. תביני, אין לנו שום דבר אישי נגדך, ברגע שבו תביאי את האבן נשחרר אותך מיידית. מה לנו ולאסירה אנושית? תביאי את האבן וכל זה ייגמר. הזדמנות אחרונה להיות חכמה? לא? משרתת!"

נשמעה פתיחת מנעול ולחדר נכנסה כלבה שבידיה שק בד. "אספי את הכול, אל תשאירי פה אף חתיכה מהקופסה או מהבגדים, אנחנו עוד נעבור עליהם ביסודיות."

"כשאצא תמצאי בגד שתוכלי ללבוש במקום אלו", אמרה הכלבה הסוהרת לרפאלה. "אבל שלא תעזי לזוז לפני שאומר לך מהצד השני של הדלת! השומרים ישפדו אותך תוך רגע אם תנסי לברוח."

הסוהרת והמשרתת יצאו. הדלת ננעלה. בהוראת הסוהרת רפאלה ניגשה אל אזור הדלת, שם הייתה מקופלת בגסות כותונת לבנה, נקייה אך בלויה. רפאלה העדיפה אותה על פני העירום המקפיא במגדל החשוף לרוח והתלבשה במהירות.

רק כשהתיישבה החלה לנסות ולעכל את הסיטואציה ההזויה אליה נקלעה, בה כלבים מדברים כלאו אותה ודורשים איזו אבן שאמורה להיות בבעלותה. היכן היא? איך הכלבים פה מדברים? איך הם…

לפתע הבינה למי כל כך דמו כל הכלבים האלו! בשכונה שלה היה כלב ששנא שנאת מוות את מריו כלבה האהוב, ואפילו תקף אותו יותר מפעם. כיוון שלא ידעה את שמו, המציאה לכלב התוקף את הכינוי "סדאם", על שם סדאם חוסיין הרשע.

כמו סדאם הכלב, גם הם היו שחורים עם כתמים לבנים מכוערים וחסרי צורה, וכמוהו היו מרושעים.

גל של געגועים למריו תקף אותו כשחשבה עד כמה שניהם סובלים מסדאמים מרושעים. אל הגעגועים השתלבו הפחד והבלבול מהכלבים המדברים ורחמים עצמיים לרוב. במשך שעות חקרה את החדר ולמדה כל סנטימטר בו, לא שהיה כל כך מה ללמוד בו. בהמשך ניסתה להיות חזקה ולהעסיק את עצמה על ידי דקלום וזמזום שירים אהובים, עד שהמלאכה נמאסה עליה. היא ניסתה לחבר שיר בעצמה, אבל מצאה שאין לה יצירתיות ושקשה לה בלי דף או מחשב. בכל זאת התאמצה, ולבסוף התייאשה.

השמש שקעה. היא ברחה אל הנקודה הנגדית לחלון, אך למרות זאת הקור כרסם בעצמותיה ושאריות של רוח שהסתחררה בתוך הטבעת תקפו אותה. אוכל לא קיבלה כל היום, והייתה רעבה. עדיין הייתה מפוחדת. השילוב של הקור, הפחד והרעב מילאו אותה באומללות עד אין קץ וכך, כשהיא בוכה על מר גורלה ורועדת הן מבכי והן מקור שהשמיכה הפיגה אך בקושי, נרדמה.

כשקמה למחרת בבוקר מצאה שוב את אותה הארוחה על ידי הדלת: גזר, ביצים לא מבושלות דין ומים. איפה הקפה, הגרנולה האהובה שלה והפירות החתוכים של הבוקר? די, את חייבת להיות חזקה, נזפה בעצמה. בסוף הם יבינו שאין לך מושג מה הם רוצים ממך, אבל להישבר לא יעזור לך.

היום עבר בניסיון לשמור על השפיות למרות השעמום. היא שיחקה עם עצמה "ארץ עיר", הצליחה אפילו לחבר שיר קצר וניסתה לשיר לעצמה שירי עידוד. כשהגיעה שעת הצהריים נשענה על החלון וניסתה ליהנות מהשמש וממראה הגלים. באמצע היום נפתחה הדלת ושוב נכנסו הסוהרת וזוג השומרים. שוב אמרה שאין לה מושג במה מדובר ועל איזו אבן הם מדברים, ללא הועיל.

"עם מי עוד אני יכולה לדבר?", שאלה בכעס, "להסביר שאין לי מושג במי מדובר? מי החליט ככה לכלוא אותי ללא משפט? זה לא הוגן!"

הכלבה סטרה לה בחוזקה.

"את לא תגידי שההחלטה של מלך הכלבים לא הוגנת, בת אנוש מטונפת שכמותך! ולדבר עם המלך? בת אנוש עלובה שכמותך? חצופה כל כך!"

הכלבה סטרה לה שוב, ביקשה מהשומרים לצאת וערכה על גופה חיפוש נוסף, כמו וחששה שאולי פספסה משהו אתמול. גם הערב הלכה לישון בקור ורעב, וכך חלפו להם עוד ימים מספר, זהים כולם, פרט לכך שבשלב כלשהו הכלבה התייאשה והפסיקה לערוך עליה חיפוש גופני, במקום זאת הסתפקה בחזרה על השאלה "היכן האבן?" בכל ביקור צהריים. הפחד החל לקהות, במידה מסוימת החלה להתרגל אפילו אל העובדה שנכלאה על ידי כלבים מדברים, אך בעינה נותרה התהייה שלוותה בבלבול ומידה מסוימת של ייאוש: מה לכל הרוחות היא עושה שם? למה היא כלואה?

עוד בוקר הגיע. רפאלה ניגשה אל קערת ארוחת הבוקר, אכלה את הביצים ושמרה את הגזר לסוף. ממש כשסיימה לכרסם אותו – ממש כשם שמריו אהב לכרסם גזרים להנאתו – הרגישה שנתקעה לה חתיכת גזר בגרון. היא שתתה מים כדי להורידה והמים גרמו לה לחנק קל, כנראה חדרו לקנה הנשימה שלה, והיא התחילה להשתעל בפראות. השיעול לא הוקל כעבור רגעים, אלא רק החמיר והחמיר, וכשכבר חשבה שהיא בעוד רגע נחנקת למוות ירקה מראותיה גוש רירי ואדום. רוב רובו היה שילוב של דם וליחה אבל…

היה בתוכו משהו מוצק, מוזר. כמעין אבן חן, שקופה וכחולה, יפהפייה מכל אבן חן שראתה אי פעם, שצורתה משונה. מעולם לא ראתה אותה קודם לכן. האם זאת האבן שחיפשו?

היא שמעה קולות מכיוון הדלת, כנראה השומרים באו לראות שהיא בסדר, ומיד בלי לחשוב, הכניסה אותה אל פי-הטבעת שלה, כמו ששמעה שמבריחים סמים.

הסוהרת הגיעה ממש רגע לאחר מכן, מלווה בשומרים.

"מה זה כל הדם הזה?", שאלה.

"קיבלתי מחזור".

"ולמה הקולות האלו?"

"מכאב. בכיתי והשתעלתי מרוב כאב."

הסוהרת הנהנה, כמו בהבנה, אולי אפילו הזדהות, וקראה למשרתת כדי שתנקה. אחרי שהמשרתת הספיגה את רוב הדם בבד נקי ואת היתר שטפה, יצאה גם הסוהרת. בצהריים חזרה שוב, ושוב שאלה היכן האבן, ושוב נענתה שאין לרפאלה שום שמץ של מושג.

המשך בעמוד הבא.